פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2010-10-17
“
מוקדש ללוחם הפיתה האימתני… אתה יודע מי אתה.
זה נעים לי שבוחרים בי. אחרי שנים של ילדות שבהם בחרו בכולם לפני ואני ממש הייתי תחתית הערימה, החכמה שלי והחברות שלי סוף סוף קיבלו את ההערכה שמגיעה להן- וויז’ן קווסט, מסע לאחר חיזיון, בסגנון אינדיאני, כאשר אני נושא הכלים והשומר על זה שבחר במסע. אני בוחר בחוף למקום המסע: חוף מלצ’ט. לחשי אהבה נפלאים ורבי עוצמה הוטלו שם על ידי, ובקרחת ביער האשלים, אני בוחר את המקום המושלם: מקום למסע החזון של הבחור. אנחנו מנקים מעט, אני פורס לונג שחור-צהוב עם דוגמאות קוקופלי בצורה בהדפס אפריקאי, ושק שינה חם ומעולה של גור הזאבים שצריך לדבר עם אימא טבע. השמש כבר מזמן שקעה לה, והאוטובוס שלו איחר, לאחר טיהור במרווה לבנה אינדיאנית (שמריחה אחרת לגמרי מסתם מרווה רפואית של הארץ! כמו מרווה עדינה וצלי בשר טעים) אנחנו משתמשים באימי שהביאה אותנו לחוף. כל כמה עשרות מטרים אנשים חנו שם. ואני הבאתי עימי דברים במתכונת מצומצמת- מים, הלונג המדובר, מגבת, ספר ופנס ששאלתי. הזאב הצעיר שם את הפלאפון שלו על מצב מיוחד לוויז’ן קווסט, רק טלפוני חירום מתקבלים. ואם לא, ישירות נשלחת הודעת התנצלות על זה שהוא עסוק להחריד.
אני מקבל צלצול טלפון, ידידה הותקפה מאגית על ידי מכשף, מיד אני נאחז במקל במבוק, כותב את שמו של המכשף על החול, מוחק אותו וכותב את שמה באותיות קידוש לבנה. היא שומעת את הלחש שלי- טיהור והגנה והסרת הנזקים שנגמרו- שלב שלב, הישויות שקראתי להן הסירו את קווי החשיכה המתפתלים ומה שנוצר משם… זה כבר עבור הבחורה לסדר. היא מכשפה והיא יכולה לטפל בעצמה. המסע החל. החשיכה כבר חזקה. אני צועד, ומועד (רגליים גרועות בתוספת של נעלי אצבע בערמות של חול לח) בחוף ההוא.
משמאל, יש קבוצה של אוהל חגיגות חרדי- ואחריה זוג רוסים זקנים שותים קוואס, ומה שנראה קודם כמו שורה של אבני ברקת זורחות… למעשה אלו סטיק-לייטים זורחים בירוק על חכות דיג, אני מרגיש כמו הוקוסאי האמן, שצופה בחן יפיפה רק בדבר פשוט ויום יומי כמו ציוריו של עושי חביות. קריאתה של הימה באה אלי- הגלים נעו בקצב גדול יותר ויותר, והאלה סדנה דיברה: “”אתה חושב שאתה כה רב עוצמה, מסתובב לך בין האלמנטים ומועד לך במסעך בעולם. אבל מה עם אלו שאתה מזלזל בהם, אלו שאתה לעולם לא תתחבר עימם? קל לך למצוא גישור באלו שיש להם אינטילגנציה- אבל דווקא אל אלו שריקים מדעת, אתה צריך לפנות.””
אתגר. אני מחפש את הקבוצה האלימה ביותר, הרועשת ביותר, והפראית ביותר. אני בוחר קבוצה הקרובה יחסית לנישה בחוף בו אני משרת. אני חוזר לאזור המסע, ומוציא ספר, זה ספר עבור הסימנריון היחיד שנותר לי, טרם חזרתי ללימודים. (באוניברסיטת חיפה הלימודים מתחילים שבוע מאוחר יותר) אני צועד לקבוצת הערסים שיושבת לה וצועקת על החוף- ובדיוק הם זורקים מישהו למים. אני מגיח לכיוון המנהיג, הנאה ביותר, זה שמחזיק את הנרגילה ונראה שיש לו מעט אינטיליגנציה בעיניים. “”האם אוכל לשבת באור שלכם ולקרוא?”” אני שואל בקול מנומס ואיטי. הוא מוציא את הנרגילה מפיו ועונה “”בטח, אם העשן והמוסיקה לא מפריעים לך…”” אני תופס פינה נוחה, מתיישב על כס הפלסטיק שנח לצידי, ופותח ספר שכותרתו “”מדיאה- דמותה ואישיותה במיתוס ובדרמה”” שהשגתי בזול באי-ביי, וקורא- קודם את הפתיחה המייגעת שמנסה לשים את דמותה האפלה של מדיאה במיתוס, ואז ישירות למקום של הדרמה, והחשוב מכל, המידע על הבגד שלה (מדובר בסמינר בתולדות הבגד והתרבות החומרית בהיסטוריה). אחד מהערסים- איש שחור שיער עם דיבור כבד בא לבחון אותי, בהתחלה אני עושה עצמי כמתעלם: “”יו, תראו, מאיפה זה בא לנו, בא מאלוהים זה!”” וצווחה של “”הוא קורא ספר הפוך!”” (הספר באנגלית כמובן, אז הוא כתוב וכרוך משמאל לימין, בניגוד לשפה העברית- רק אדם שיכור מאוד או בלתי משכיל מאוד היה מפספס את ההנחה הזו. אני מניח שמדובר בדבר הזה בשני המקרים). הוא בא ושואל אותי שאלות “”מאיפה באת?”” עניתי בכוונה בתשובות קצרות מנומסות וכאלו שלא מפתחות שיחה יותר מידי: “”באתי מטבריה, להיות קצת בחוף””. אמרתי והצבעתי אל תכשיט האורות הזוהר שמבליח מעבר להרים. בשלב זה הוא מציע לי אלכוהול, טבק וגם באנג המכיל מריחואנה. אני מסרב בנימוס וממשיך לעלעל בתיאורים מורכבים של מדיאה במרכבת השמש שלי. “”איך הגעת לפה?”” חייכתי ועניתי כי אימי הקפיצה אותי לכאן. אין שום סיבה להסביר שמעבר לשיחים מחכה לו הזאב הצעיר ועורך מסע חזון. הוא חוזר על זה שאלוהים הביא אותי לכאן, ושואל אותי על הספר. הוא מבקש שאקריא בקול רם. “”זה יהיה קצת קשה,”” פתחתי כאשר ערס נוסף אמר לי לחלוק עם השיכור היקר שהתאהב בי, את תוכן הספר, ולאחר שסירבתי להקריא בקול רם. “”אתם מבינים, הספר כתוב עם כל מיני מושגים ביוונית עתיקה שאין לי מושג איך להתחיל לבטא.”” המסקנה המתקבלת, יוונית עתיקה ואנגלית אלו שפות קשורות- לפחות זה מה שהערס היקיר החליט וציין בקול רם. בשלב זה הוא נזכר שהוא לבוש רק זוג תחתונים לח ומטונף ונכנס להתנגב. קראתי כך כמה פרקים בשקט, כאשר התודעה שלי מפרידה את החושים הרגילים כמו שמיעה וריח מן המציאות הפיסית, כמובן שבראש שלי לחשים של הקסמה, הפרדה, והגנה בראשי- לא מוטלים, כי זה יהרוס את הנוכחות שלי שם ויכשיל אותי במבחן, אבל לרגעים שבהם זה דרוש, הם מחכים שם- מרחפים בין העולמות- והביטחון שלי חשוב יותר מלמצוא חן בעיני אלה זו או אחרת.
הערס היקר חוזר. “”אם תגיע לחולון תבוא אלינו”” (למרבית הפלא, גיליתי כי נפלתי על קבוצת חובתים ( מבוטא: HUBA-TI-EEM חולון-בת ים, מקבוצות הערסים האלימות ביותר- לפי מילון רותם למושגי ברברים חסרי תרבות.) ולהיזכר שרק כמה שעות קודם לכן ישבתי עימה במסעדה סינית יוקרתית, ועם תלמיד לשעבר, ודיברנו על דברים- בזמן שניזונו ממרק תום-יאם חריף ואנין, סושי, אטריות מושלמות תוצרת בית ועוף חמוץ מתוק. אני מתגעגע לזמנים הללו, ולבגדים נקיים יותר. בשלב זה מן החשיכה של הים, טיפה של אור כסוף מרפרפת כנפיים מתקרבת אלי: עש, אחד משליחיה של האלה אלי, מתיישב על כתפי. יצור ענק ובעל כנפיים כסופות וצבעוניות. הגלים מתגברים בצורה גלויה, הערסים מתחילים להריח שמשהו לא בסדר עם אימא טבע. עברת נאמר לי בפשטות. והכל נעשה שקט שוב. המשכתי לקרוא בשקט, והערס החליט להעניק לי את שמו: “”קוראים לי לירן”” הוא אמר ונתן לי יד קטנה מהצפוי ומחוספסת- איש עובד עבודת כפיים. “”קוראים לי רון”” אני מעניק את שמי הפשוט והלא מאגי. הוא נרדם על כתפי. בשלב אחר אני נשאל על מה הספר. “”הוא על אישה שרצחה את הילדים שלה.”” הערס הקרוב שאינו לירן או המנהיג, אלא זכר צפוד הסובל מקור מוציא את פיית הנרגילה מהפה שלו. “”למה היא עשתה את זה?”” חייכתי. “”נקמה כמובן, איך אתה פוגע במי שאתה רוצה עבורו הכי הרבה כאב?”” הוא חושב לרגע “” ‘ני אורג אותו!”” ענה לי. “”ואז הוא מת. איזה כאב הוא יכול לחוש עכשיו?”” הוא מהסס רגע. “”אבל אם היא ארגה את הילדים שלה, אי פגעה גם בעצמה לא?”” ועניתי: “”אבל הכאב המושלם של בעלה שבגד בה היה חשוב כנראה יותר מהכאב שלה עצמה.”” עכשיו כשברגע זה סונטות לא מוכרות של דביוסי מתנגנות ברגע עם צליליהן האוריינטליים הכבדים אך המרעננים לדידי, כל הסיפור נראה מצחיק להחריד. אימי אומרת שיום אחד ידקרו אותי. אימי לא מבינה שאני חייב לקבל על עצמי את הסיכון. אמרתי להם לילה טוב ותודה רבה על האירוח כאשר המנהיג החליט ללכת לישון על סירת גומי מתנפחת. חזרתי למקום הטקס.
הרוח הפכה קרה יותר, אך רכה יותר עימי, התיישבתי על הלונג הקפריזאי, סידרתי את שק השינה סביבי ורציתי לישון, הזאב הצעיר סיים את מסע החזון שלו, ונשכב לצידי, בניסיון להתחמם (ושנינו כשלנו בזאת!) וסיפר לי על מסעו. אני סיפרתי על מסעי- הוא אמר לי שהוויז’ן קווסט שלו היה קטן לעומת ההרפתקאה הקטנה שזימנתי עבור עצמי. ובערך ישנו- או ניסנו לישון והתעוררנו קצת לפני שש לפנות בוקר. סוף סוף ראינו את האזור, עם גווניו הזהובים והירוקים- החול היפיפה והגוונים הוורודים והסגולים של הזריחה. עדיין קפאנו, וניסינו להדליק אש קטנה, שבה הבחור היה אמור לשרוף את גבולות הוויז’ן קווסט. מה שעבר עליו אני אתן לו לכתוב בבלוגו ואקשר לכאן. התקשרתי לאימי והיא החזירה אותנו, עייפים, מרוצים ומלאי חוויות.
מאוחר יותר באותו היום, לאחר מקלחת זריזה- אימי לוקחת אותי הצידה (לאחר שעשו לה פן בסיגנון פארה-פוסט מזעזע וציינתי זאת) ואומרת כי הילדים סובלים מסיוטים בלילה ואחותי ביקשה שאעשה עבורה טקס גירוש שדים והגנה עבור הילדים- היא כמובן רואה את זה מבחינה פסיכולוגית כמשהו נכון, ואני החלטתי לבצע זאת. הילדים בין כה וכה צריכים הגנה, ואני בין כה וכה רציתי לגרום להם לחוות כישוף- מכיוון שזה חלק מהמהות שלהם. אחרי שאימם מרגיעה אותם שלא אהפוך אותם לקרפדות מקורננות, ומסבירה את החוקים (לא שוברים מעגל, נשארים בשקט וכו) – אני בוחר תפקידים- עומר מחזיק פגיון והוא הלוחם, הזאב הצעיר מחזיק שרביט מרווה עם עשן, כדי לטהר, אני הכוהן הגדול, האימא של הילדים (אחותי) היא אם התירס, ואימי שלי, המכשפה הזקנה והחזקה.
אני מטיל מעגל, קורא ליסודות ומניח את הסמלים שלהם במקומם, לאדמה, אבן, קטורת לאוויר, מי הדרים במזה למים, ונר לבן לאש. אני מבקש מהזאב לטהר את ההילה והאנרגיה של הילדים במרווה בוערת. אני מבקש מעומר לנתק באמצעות הפיגיון המכונף את הקשרים השליליים של הילדים בעולם הרוח. אני מבקש מהזאב להביא שורש אנג’ליקה ממגירת העשבים, ואני מניח זאת יחד עם גביש טורמלין שחור בלב כף ידה של אימי. “”ועכשיו המכשפה הזקנה, תברך את השורש ואת הגביש ברוקה.”” אני מסמן לאימי לירוק לתוך כף ידה. “”תגיד, מה אתה רציני?”” אני מהנהן במחווה טיקסית עמוקה- מסתיר בתוכי את התזזיתיות של הכלת אנרגיית הטקס. היא יורקת בצורה של גברת מנומסת לתוך כף ידה הפתוחה. “”זה לא מספיק רוק! את צריכה לירוק לתוך זה כמו ברוחה דרום אמריקאית!”” היא מהססת ויורקת שנית. אני פונה לאחותי: “”האם את, נשבעת כמו אם התירס, להגן על ילדייך משדים, מפלצות, יצורים של רוע, שדיים מוטבעים על ווילון מקלחת, צעדים מסתוריים, ושאר מריעין בישין, וכמו עלמות התירס, לבוא בריחוף מן השמש, או לבקוע מן השאול האפלה בעצמה להציל את ילדייך מצרה?”” “”אני נשבעת.”” אני פותח ספר קבלי אפל במיוחד ומדקלם בדיקציה מושלמת לחש שמפורר כל דבר שהוא שהמכשף רוצה לפורר. לאחר דיקלום יפיפה, הכל שקט. אני מניח בידיה של אימי שקיק מוזהב, והיא מכניסה אליו את התערובת הרירית- ואני סוגר אותו ונותן אותו כקמיע הגנה לאם הילדים ומורה כי בכל מקום בו הם ישנו הקמיע יהיה ותהיה שלווה בבית. אני מכניס פנימה בהיחבא קצת אגרימוניה- עבור שינה שאינה מופרעת וארוכה.
וזה מה שעבר עלי אתמול ושלשום…
ארדן,
של הגן…
“