פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2012-09-23
“
נכנסתי לאוהל הירוק, היה חשוך. האוהל הירוק לא היה המקום שבו ישנתי, אני בעצם הסתובבתי כדי לדבר עם חברים בפסטיבל, אינטראקציה חברתית היה חשובה לי מאוד בפסטיבל הזה. זה היה היום הראשון שלו. בפינה, חצי קבור באדמה היה חפץ. ראיתי את קימור הגוף, ניצוץ של גלזורה. זו הייתה צלמית. מדובר בצלמית של אישה דשנה, עם שדיים שופעות, אשר יושבת על רגליה. הגלזורה שלה הייתה לבנה סדוקה עם פרחים עדינים של נגיעות מכחול כחולות. היא הייתה יצירה של אחת המכשפות הפאגניות שבנתה יחד עם אחרים את אדמאמא, המקום שבו אנרגיית האלה הקדושה, בכל צורותיה מוצאת ביטוי. לאורך הצלמית היה סדק. זה סדק של התבקעות בתנור החומר- דברים כאלה קורים לפעמים בפסלים וכדים. לא כולם שורדים את הבערה. תחתית הצלמית גם הייתה שחורה, רמז על זמן רב מידי בתנור אולי, וחתימתה הבלתי מעורערת של המכשפה.
“”היא כמעט לא עשתה דברים גדולים””, אמרה בהתרגשות אחת המכשפות המבוגרות בפסטיבל. אישה לוחמת ואינטילגנטית שאני אוהב מאוד, שנזכרת בזמנים אחרים, בתמימות של התחלה, במקור של הזמנים שבהן המכשפה שיצרה את הצלמית גרה באדמאמא ויצרה לפני הגלות שלה לחיים- כמעט לא אורגניים בצפון הארץ. לי היו שתי תוכניות לצלמית הסדוקה והמכוסה רגבי אדמה (ולשלשת ציפורים)- תוכנית אחת הייתה לקחת אותה- אדמאמא הוכיחה את עצמה יקרה וקשה לתיחזוק. צוות הפסטיבל של שנה הבאה ינסה כדי להוריד את העלויות למצוא מקום משתלם יותר, כדי שיותר אנשים יוכלו להגיע, ולכן, מקום הצלמית הזאת המסמלת יותר מכל את האלה האם הקוסמית, יש להשאיר בידי הקהילה הפאגנית. עם זאת, לא אוכל לקחת אותה ללא רשות. מספיק אנשים גנבו מן האלה הגדולה, ולה ורק לה הזכות להחליט איפה היא תחיה ותתקיים. אבקש אפוא מבעלי המקום רשות לקחת אותה.
“”היא מסמלת עבורי את כל הקהילה הפאגנית”” אמרתי להיסטוריון הקהילתי שנכח ברגע מציאתה. “”מסואבת ומלאה בריבים, מסרבת לעמוד על הרגליים ולהתקדם, והסדקים מסמלים עבורי יותר מכל את הפערים שקיימים בקהילה הפאגנית. הסדקים בין אלו שיכולים להרשות לעצמם את הפסטיבל ואלו שלו. הסדקים של המחנות של המלחמה המתמשכת של מסורת ואידיאולוגיה, הריבים האישיים המטופשים שמשפיעים על כל צעד ושעל בקהילה הפאגנית.”” אני מביט בצלמית בהירהור. אצל אבותינו הקדומים חיזוי באמצעות סמלים וסימנים מן הטבע, לימדו את האדם בנוגע למקום ולמצב שבו הוא נמצא. בסין, חלוקה של קהילה ומשפחה נקראה “”לחלק את האש בין המשפחה”” משמע, לגרוף רמצים לכל כיוון כאשר שבט מתפרק. השבט הזה של הקהילה הפאגנית היה תמיד יותר הבטחה של שבט מאשר שבט של ממש, ובכל זאת… האלה השבורה סמלה עבורי יותר את הכאב של החלום השבור הזה.
נגררתי עם הצלמית הכבדה הזו כמעט יום שלם. היא ישבה עימי (ליכלוך רגבים והכל) כאשר דיברתי בשיחות אישיות, בסדנאות וטקסים. לאט לאט האלה הכילה את האהבה שלי, דרך הסדקים. כאשר חפץ לטקס תה או משהו טקסי נשבר ביפן, היפנים מתקנים אותי בדבק מעורב בזהב טהור, כדי לייצג בגאווה את ההיסטוריה של החפץ, אולי אחרי שאקבל רשות אני אתקן את הסדקים הללו, יש לי עלה מרודד של כסף טהור שמשמש ליצירות וציפוי כלים. אני אכניס אותו לסדקים, מעורב עם דבק שרף שאני ארקח מעצי השזיף הקרובים אלי, וכל הסדקים והשברים יהיו רק חלק מההיסטוריה של החפץ, טרנספורמציה שתביא למראה ורוח חדשה, ואז היא תהיה, לבן וכחול וכסף של כוכבים, כל הגוונים של האלה הקוסמית וחיטוביה יחזיקו את השמיים כבימי קדם, בימיה של נות בדת החמתית.
הצלמית ישבה איתי עד הטקס האחרון, עד השנייה האחרונה לפני שמכשפה בחירה ביקשה רשות לאמץ אותו בשמי מבעלי המקום. “”הצלמית נזרקה בטעות, אבל היא שייכת לנו.”” הייתה התשובה. לא הייתה ברירה, אלא ליישם את התוכנית השנייה שלי: שטפתי אותה במים ובסבון בריכוז ומילוי באנרגיה של אהבה, מילאתי את הסדקים במים, שהם ריפוי, טיהור וזיכוך. הסרתי את הבוץ והלשלשת, והחזקתי אותה בשתי ידיים כאשר נשאתי אותה ללב של אדמאמא, בית האדמה הידוע. הנחתי אותה על חיטוב בקיר שנראה כמו מזבח ניאוליטי לאשרה, והבערתי עבורה מעט מהקטורת שהבאתי עימי: אופיום. הקידה שלי הייתה מהירה, כי לא היה לי פנאי רב. האלה הוחזרה למקומה הטבעי, וסלילים כסופים של עשן מילאו את האוויר. “”להתראות אלה. ייתכן שלא אחזור לכאן בימי חיי, אבל בעוזבי אני משאיר יותר טוב מאשר בזמן הגעתי. תני בבקשה את ברכות השפע והאור שלך לכאן ולאנשים שכאן. לקהילה הצנועה הזו, ולפסטיבל הזה ומשתתפיו… תני את אורך לנו, שנדע יותר טוב בעתיד.””
“