פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2013-04-07

נאנא בורוקו היא השומרת של שערי המוות, ורק היא והנשים המשרתות אותה רשאיות לדעת מה נמצא ב”צד השני”. אובטלה בער בהשתוקקות לדעת מה נמצא מעבר לשער- כי לשם כל היצירות שלו יגיעו בבוא הזמן. לפיכך הוא תיכנן ומצא דרך לגלות את הסודות הללו: הוא לבש שמלה לבנה, ועטה את ה”אדה” הכתר שעליו חרוזים שמסתירים את הפנים שמלכות היורובה חובשות. הוא הצטרף לתהלוכה הצועדת אל השער. בדיוק לפני שהוא עמד להציץ ולראות מה יש בשער, נאנא גילתה את זהותו האמיתית. “אהא!” היא הדגישה. “אובטלה כה סקרן ללמוד את הסודות שלי עד שהוא מתחפש לאחת מהכוהנות שלי! עבור הטירחה שלך אני מכריזה שאתה בהחלט תגלה מה נמצא בצד השני, בממלכת המוות וגם, עם המטה שלך אתה תחליט את הגורל של כל אלו שעוברים בדרך הזו. אבל, המחיר עבור הידע והכוח הזה הוא שאתה תמיד תתלבש כאישה, ותקבל מן המאמינים שלך עופות, עיזים ושאר חיות שהם ניתנות באופן מסורתי לאורישות נשיות. ” וכך היה שאובטלה מוצגת גם כאישה. הנוכחות שלה מורגשת ברגעים הקשים ביותר, כמנחמת ומושיעה היא מעניקה לאנושות מנוחה נצחית ולא מופרעת.

הערות: נאנא בורוקו היא אורישת היצורים החד תאיים. היא יצרה במו ידיה את החיידק הראשון, ובהחלט בבלו-איה הוא הילד שלה. היא האם הפרימורדיאלית המקורית. לאחר שהעולם קיבל שליטה אנושית, היא פרשה ממנו. היא מתעבת ציוויליזציה, טכנולוגיה ומתכות. אוגון הוא אויבה בדם. יצורים מתוחכמים עם שיניים, ציפורניים ושאר טכנולוגיות שרידה מתקדמות מייצגים את התערבותו של אוגון בבריאה, וזו הסיבה שהיא פרשה ממנה. היא מייצגת טבע פראי, טהור שאינו מושחת על ידי אדם. היא גרה בביצות, בשלוליות ואוכלת מזון טבעי מאוד, פירות וירקות וגם- בעלי חיים הנחנקים בצורה טקסים בשבילה- דמם, (דם זה המצאה של אוגון) אינו נשפך על האדמה. היא מתעבת יחס שאינו נאות לנשים, ואחראית לפיריון. נשים רבות באו לבכות בפניה על מקרים של אונס והתעללות. העונש שנאנא בורוקו רקחה עבור האנסים והמתעללים היה ברוטלי וחסר רחמים. היא מרפאה מחלות חיידקיות ומסירה טפילים.

בברכה,

ארדן של הגן.

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2013-04-05

בעידנים קדומים, האנושות הייתה מזלזלת ולא יראת אלים. אנשים אכלו בשרו אחד של השני, אונס היה קורה על בסיס קבוע וגם רצח ונקמות דם. זעקת השבר הגיעה עד בוראת העולמות אולודומרה. והיא החליטה להרוס את האנושות על ידי בצורת וצמא. האורישת שהונחו על האדמה ידעו על העיוות שקרה, וניסו לתקן את המצב, אבל אף אחד לא הצליח להגיע לארמון אולודומרה בעננים שמעל השמש. אושון בדמות הטווס צעדה קדימה. האורישות האחרות צחקו, “איך את עם כנפיים כה קטנות וזנב כה כבד יכולה לעוף מעל השמש?” אבל אושון הייתה מכשפה. Iyami בלשון היורובה. היא ידעה שקורבן גדול חייב להינתן כדי לשנות את צורתה לכזו שתוכל לעוף מעבר לשמש. היא התחילה לנופף בכנפיה, וריחפה מעל האדמה. בכוח רצון עז היא התרחקה מהאדמה והתקרבה לשמש, נוצותיה הכחולות ירוקות נשרפו והפכו שחורות, כתרה המנוצה נשרף וראשה נעשה אדום מהחום, ומזנבה המפואר לא נותר שום זכר. היא עפה בקושי רב והגיעה לכסאה של אולודומרה. היא התחננה לגורל בני האדם ותחינתה נשמעה.אולדומרה ריחמה על הבריה השברירית והחרוכה- ביודעה את יופיה האמיתי והמקורי של אושון. כאשר היא ריחפה חזרה לאדמה, יחד זנבה הובילה את ענני הגשם, וכל האורישות ידעו מה גדול כוחה- היא לא אמרה דבר לאורישות שזילזלו בה כי היא הייתה אצילית כמלכה.

הערות: אושון הנשר היא אושון איבו קולה Ibu kole, היא אוספת אבקות ומטהרת את הלא-נקי. בסנטריה יש אמונה שיש זרמים לאושון, אדם אינו נולד רק לאורישה מסויימת אלא הוא גם מקבל דרך מסויימת שלה. הילדים של אושון איבו קולה הם החזקים שבמכשפות. המזבח שלה בנוי כך: יש במרכזו דלעת שמכילה את הסודות שלה, ומסביב חמישה עלי ומכתש- שמייצגים גם באפריקה את אמנות הכישוף- מעליה יושב אוסניין, אורישת הצמחים ויש להם קשר מיוחד. הדלעת של אושון איבו קולה מקושטת בנוצות נשר, ובאירוקה- מגרש זבובים וסמל של מלוכה. שלאויה טוענת כי ניתן לבקש ממנה עזרה כאשר מדובר במקרים קשים במיוחד שיש לעזור בהם- ואני ענדתי את מחרוזתה המקודשת להגנה במשך הרבה מאוד זמן- אבל האנרגיה הזו מאוד כבדה וטעונה.

 

ארדן, של הגן.

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2013-04-04

 

המאמר הזה נכתב דווקא כדי לעזור למכשפים היותר מנוסים להבין את המאגיה שקשורה לאהבה והתאהבות בצורה יותר יעילה- אם כי הוא יכול לסבר עיניים לאנשים גם למתחילים ולאנשים שמתעניינים בנושא. קודם כל דיסקליימר, אני רוצה במאמר זה לדבר דווקא על לחשים שמטרתם לגרום לאינדבידואל ספציפי להתאהב במטיל הכישוף, או זה שהכישוף נעשה בהזמנתו. הלחשים הללו שנואים במעגלים רבים ואנשים לא מדברים עליהם לרוב, אבל הם מהווים את רוב הבקשות שמכשפים מקבלים, ויש צורך לדעת לסווג אותם כדי לתת את השירות הטוב ביותר. אז השאלה הראשונה שנשאלת “מדוע הלחש הזה נדרש?” יש לכך סיבות רבות והמכשפה תצטרך לשבת עם הלקוח או הלקוחה ולדבר איתם זמן רב לברר בדיוק מה נדרש. למרבית הצער, אנחנו לא חיים בחברה מאגית מסורתית שאפשר לדעת בה בדיוק מה מתבקש לכל דבר- ולכן צריך להכין את מבקש הכישוף לכל תוצאה אפשרית.אז הנה דוגמאות קלאסיות בנוגע למה יכול לקרות:

1.”היא זרקה אותי, ואני מרגיש גרוע, היא רמסה אותי ואני רוצה לחזור אליה כדי לשלם לה כגמולה” : יש כאן בעצם מספר הצהרות- הצורך הראשון כאן הוא נקמה. לפיכך המכשפה, אם תבחר בכך, כן יכולה להשתמש באלמנטים של שליטה ומניפולציה על מושא הכישוף עליה רק להעלות את האמת מול המטופל כי מדובר בנקמה שהוא מחפש ואנשים רבים לא מבינים זאת. דבר שני יש כאן אלמנט נוסף: השאלה שעשויה לעלות לצופה החיצוני הוא: “אם היא כל כך פגעה בך, מדוע שתרצה לחזור אליה?” התשובה הבסיסית היא שהחומרים שיש לנו במוח שמשתחררים בזמן התאהבות ואהבה הם בעצם סוג של סם שממנו אנחנו חווים גמילה כל פעם כאשר ליבנו נשבר. וגם, אהבה זה טירוף- על זה ארחיב אחר-כך. אנחנו גם פיסית נעשים חולים לעיתים בעקבות זאת. רוב הסיכויים שאם המכשפה תטיל כישוף מניפולטיבי להחזיר את הבחורה- אותו בחור לא ימצא בליבו לזרוק אותה בצורה משפילה, בגלל ששוב יש אספקה של אותו אנדורפין יקר, וגם את זה צריך ליידע את מזמין הלחש.

2. “הוא פגע בי, והיו גם זמנים טובים, כשאני יושבת בלילה לבד, אני נזכרת בכל הזמנים הטובים ואני רוצה אותו בחזרה.” אז הרמז הוא, שהיא לא רוצה אותו בחזרה. היא רוצה את כל הזמנים הטובים בחזרה, מבלי לקבל את המורכבות האנושית שמגיעה עם האדם שהיא אוהבת.  היא רוצה שהמכשפה תשנה אותו, תחליף את החלקים הרעים בטובים. זה לא אפשרי גם עם קאוון מלא של מכשפות שעבדו שלושים שנה בשירות וכישוף. אפשר לשנות אופי בסיסי של אנשים נגד רצונם, אבל היא תקבל פיסות שבורות של האדם שהיא אהבה והוא יגרור אותה למקום של צער וכאב. בקיצור? לא מומלץ ויש ליידע. צריך להבהיר שאם מחזירים את מושא הכישוף יש לקבל אותו כמו שהוא או לוותר עליו מראש.

3. “נפרדנו ואני מפחד מהלבד.” אחת מהאמירות הקלאסיות שיש ללקוחות- אין מה לפחד מלהיות לבד. להפך, יש לפחד שעולם התוכן הפנימי שלנו יהיה כה משמים עד שלא יהיה מקום לנו להיות מאושרים ושמחים לבד. כאן עדיף להציע ריפוי לב שבור וזימון לקרוא לאהבה חדשה וטהורה.

כישופי אהבה, בניגוד למה שאנשים חושבים הם כשפים פוליטיים, ואני מתכוון לפוליטיקה במובן הרחב: משמע, משחקי כוחות בחברה. בעבר, הנישואין לאדם הנכון הבטיחו חיים של נוחות ושפע והיה צורך לזרוח מעל הנשים האחרות כדי להגיע למעמד הזה. תשוקת יצרים מצאה או לא מצאה מימוש ובמאות שעברו קיבלו את זה בנוחות כחלק מן הטבע, עד התקופה הרומנטית. בנוסף לזה הוסיפו את העובדה כי תפקידי ותגובות המגדר משתנות בהתאם לאופי אישי שמתפתח בהקשרים של תרבות פופולארית, זכויות וחופש. כן, הגבר של המאה ה-19 הוא לא הגבר שלנו היום וגם לא האישה. אז תבניות רוחניות של נשים וגברים שאפשרו להשיג מעמד פוליטי באמצעות תשוקות הגוף של אז, זה ממש לא כישופי האהבה של היום- אז הבטחות של קבליסטיים לנוסחאת אהבה שלא נכשלת, לא קיימת ולו בגלל שהיסטורית הקונספט של אהבה רומנטית הוא חדש. בנוסף אפילו אם יש את אותו הזוג שוב ושוב שדורש סט של לחשי אהבה- כל אחד יהיה שונה כי הסיטואציה תהיה שונה בכל מצב ומצב- לא דורכים באותו נהר פעמיים. אהבה היא גם סוג של טירוף- אלו מאיתנו שאספו שנים יודעים כי אהבות שונות מרגישות אחרת- תערובת ה”סם” יחד עם שינויים במוח מביאים לאובססיה, קיבעון ותחושת קירבה שהחברה מחשיבה כמעט תמיד כמוגזמת- יש התרחקות מחברים קרובים, חוסר סבלנות, שינויי מצברוח- כל הסימנים של מחלת נפש מלבד זה שהחברה מזהה אותה כנורמטיבית. כן, בהחלט: אפרודיטה היא אינה אלת היופי ואהבה– היא אלת נישואין ואימא, שאהבה לדאוג לתלתליה הזהובים.

אז מתי הלחשים הללו נכונים לשימוש? מקרה אחד הוא, כאשר יש יותר משני אנשים מעורבים: האם יש ילדים, שעשויים לאבד אב או אם? האם ריב אחד באמת גרם לפרידה על בסיס שהוא יחסית לא עקרוני והאהבה עדיין שם? הקונספט של החזרת אהבה הוא גם מיושן ויחסית פרימטיבי, לרוב מדובר בלחשי השלמה (reconciliation spells) או תיקון יחסים- סך הכל כן מדובר במשהו מניפולטיבי, אבל זה לא לחש שליטה ברצון החופשי של הבחור או הבחורה- משמע, האם לייצר בושם שלא ניתן לעמוד מול ריחו, או קמיע שהופך את האנרגיה שלך למושכת זה מניפולטיבי? אולי, אבל גם אולי לא יותר מזמן בחדר כושר, דיאטה ולבוש פרובוקטיבי- בכל מקרה, זה נשמר בין המכשפה ללקוחה. לעיתים נדירות להחריד צריך ממש להשתלט על מוחו של מושא הכישוף- במקום זה צריך לעורר את הזיכרון של האהבה, לנשוף על הגחל כדי ללבות את להבותיו.

אז אחרי זה אתם עדיין רוצים כישוף אהבה? הנה השלבים מבוארים:

1. חיזוי. מה נדרש עבור התוצאה הטובה ביותר? אין סיכוי לוותר על חיזוי במקרה כזה- יש מומחים לחיזויים בעינייני כישופי אהבה- כל מיני כוהנות אפרודיטה ואושון, או אלות אהבה אחרות- צריך או לשלם, או להחזיק ידיד או חבר שזה העיסוק שלו. אהבה היא ים סוער, לנווט דרכה דורש הבנה מיוחדת של התודעה האנושית. איזה קלף טארוט מסמל אוקסיטוצין? איזו עצם מסמלת סיטואציה חיובית שמביאה לאיחוד? איזו רונה מדברת על הקורבן הנדרש? בקיצור- לא משהו שהמכשפה המתחילה יכולה באמת לעשות בלי קשר יציב וחזק לרוחות האדמה ויכולת חיזוי מתקדמת, אז לא לפשל בשלב הזה.

2. פתיחת השערים: צריך להיפתח שער בין בני הזוג. האם אלו שתי תמונות הפונות אחת לשנייה? בובות לחש, או שילוב שמות ושיער אחד בשנייה? בוודון זה לגבה אשו פותח השערים: אלו שלא נכשלו בשלב החיזוי עשויים להיכשל בשלב הזה: פתיחת השער בין הלקוח למושא הכישוף יגביר את התשוקה שלו למושא הכישוף- בקיצור, אם רצינו גמילה חלקה מאנדרופינים אז זה בדיוק ההפך.הדבר הזה מותח, מעכב ומאוד מקשה רגשית ואישית- ועשוי לקחת זמן המתנה ארוך. פתיחת השער משפיעה על שני האנשים, לא רק אחד- אז הלקוח צריך להיות מוכן לזה, ולהיערך בהתאם. סתם הערה בנוגע למחזור האנרגיה ו”כמה זמן זה לוקח” לכישוף כזה לעבוד- כאשר מושא הכישוף הוא אישה- חודש עד חודשיים- בגלל המחזור החודשי והאנרגטי שלה. לגבר בבגרות מינית מלאה? ארבעה חודשים עד חצי שנה לפחות. כן, זה לגמרי סקסיסטי, וייתכן שינוי מוקדם יותר או מאוחר יותר, אבל זה לוח הזמנים המקובל בעולם העוסק במאגיה.

3. אישור האבות הקדמונים: לכל דת או אמונה יש אבות קדמונים- לא מדובר במקרה הזה על מת ספציפי אלא יותר תודעה קולקטיבית של כל מה שבא לפנינו- להם יש את הסמכות להחליט מי ייזדווג עם מי ואיזו סוג של זוגיות תהיה.משמע, כל זוגיות שאי פעם הייתה לכם, קיבלה בעצם אישור מוקדם מאלו שבאו לפניכם ואהבתם יצרה את גופכם. אנחנו תוצרים של עשרות אלפים ואפילו מיליונים של איחודי אהבה כאלה. כן, בדיוק, אם סבתא לא מאשרת, אפרודיטה כבולת ידיים (בדימוי משעשע וקצרצר). ללא הרכיב הזה רוב כשפי האהבה יכשלו.

4. בירוקרטיה: מכשף מצרי ילך לתחות ויבקש לשים את שמו ואת שמה של הנערה (או הנער, הומוסקסואליות הייתה מקובלת במצרים) כתובים יחד כזוג בספר החיים. מי אחראי לזה במסורת שלכם? אצלי זה אורונמילה. צריך מסמך רוחני רשמי שיגדיר אתכם בזוגיות- אגב, על השלב הזה והקודם ניתן לוותר אם כבר היה בינכם סוג של מין- שזה באופן אוטמטי אישרור של האבות הקדמונים ושל אותו כתב אלוהי שאתם כמכשפים פונים אליו למטרות אלו. שוב, אם לא היה מין, השלבים השלישי והרביעי הכרחיים כדי להוביל להצלחה של הלחש.

5. סוף סוף הגענו לאלת האהבה: האם זה הספירה של תפארת? כוכב וונוס? מי יודע. אבל זה יקר מאוד לשחד את אלות האהבה להוביל אתכם לבן או בת זוגכם. לפעמים מצאתי את עצמי משליך חמישה יהלומים זהובים לזרם מים בשביל אושון למטרות אלו ממש. הכוח הזה הוא יחסית לא יציב ועם מצבי רוח- אז בואו אליו נקיים ולבושים יפה ותבקשו בנימוס- או שתקבלו גיחוך חתחורי, וסירוב. 

6. הרכבה ושליחת אנרגיה: אז מה הייתה הבעיה? ההורים לא מאשרים והלחץ מפריע? שקר שבר את מערכת היחסים? סתם התשוקה התפוגגה? כאן אנחנו שולחים את האנרגיה לכל ארבעת הכוחות האחרים ומאגדים אותם- בחפץ פיסי, בפיסת יקום קרובה או באופן כללי משחררים את האנרגיה וממתינים- אבל מחזיק האנרגיה מגדיר את התדר שלה והתדר צריך להכיל את התשובה לבעיה: משתיק חברתי, הבטחת אמת והתנצלות, ויסוד אש על בסיס מארס מיני. לא יודעים איך לתרגם את זה לצמחים, גבישים וחומרים אחרים מן הטבע? לכו למכשפה מקצועית- היא יודעת. ולאחר ההטלה לא מדברים על הלחש, ולא חוזים כל חמש דקות (נו זה עובד?!) כי זו טעות קלאסית שעשוייה להרוס את כל העבודה, ולא לאפשר לכם אפילו לעשותה שנית.

מורכב? מסובך? ובכן… כן. כישוף זה מקצוע- שנלמד במשך שנים. אפילו אני עדיין לומד את האמנות המדוייקת הזו. מאוד קל לפשל עם כישופי אהבה מהסוג הזה והם מסוכנים- הסיבה מדוע אני מפרט היא- בגלל שמידע מסורתי ומסודר כזה חסר ברשת, יש אזהרות, יש מתכונים אבל חסר הבשר של הפרקטיקה והתיאוריה שעושה אותם אפשריים לשימוש בצורה נכונה. יש רובדים נוספים: למשל בושם למשיכה אינו מריח אותו דבר על כל אחד ואחת- תערובות צמחים מסויימות מריחות אחרת על אדם וזה נקבע על פי המוצא שלו- בזיליקום מתאים לדוגמא לאלו שיש להם מקור יווני, רומי וגרמני- על עורם זה מריח כמו דבש עדין, על עור של בחורה אפריקאית לדוגמא זה יריח כמו חומר חיטוי. לה יתאים אגוז הקולה, עץ הסנדל והורד יתאימו לה יותר. ומה עם להט מיני זה לא הבעיה של הבחור? להכניס לשם יותר מידי מזה עשוי לייצר אובססיה. מה אם כל מה שנדרש זה מראה מתוחכם יותר? בקיצור, זו הסיבה מדוע זו אמנות.

 

בהצלחה וברכה,

ארדן של הגן.

 

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2013-03-29

“תפוח אדמה מתוק עם עלים ירוקים

ידע ואחזקה של יותר מידי לחשים וכשפים יכול לשכר…

אם יש לך כשפים ולחשים חזקים ואתה אינך כנה,

חוסר כנותך יותיר את כשפיך וקמיעותיך חסרי כוח,

כנות ורצון טוב עובדים טוב יותר מקמיעות ולחשים-

נחזה עבור אוני אלאנק אשו, (מלך)

שהוא חייב לעקוב אחרי עצת אורקל איפה והתערבויות האלים.”

פעם אחת בחיי ממלכת היורובה העתיקה, לוחם רב עוצמה חצה את דרכו של מלך צנוע. המלך היה אלאנק אשו, והלוחם היה בלאוגון. איפה מספר שבלאוגון היה לוחם מצויין שמעולם לא הפסיד במלחמה. לא משנה כמה רבי עוצמה היו אויביו בלאוגון תמיד השמידם. כחלק מהדימוי האופייני לאוגון ולהולכים בדרכו, בלאוגון היה עשיר בכשפים מכל סוג וצורה- ובאותה תקופה אלו היו חלק מקובל ומוכר בלחימה בעולם. באותה תקופה לוחמים רבי עוצמה קיבלו כבוד והערכה על כל מלחמה שבה זכו וקיבלו את אהבת העם, וזה היה גם נכון בממלכה של אלאנק אשו.

המלך אלאנק אשו התרשם מאוד על ידי קריאת תיעוד נצחונותיו של בלאוגון, ובנוסף הוא גם מצא את ההגנה של בלאוגון על ישוביו חסרת רבב, ולפיכך הוא החליט לתת כבוד לבלאוגון- הוא יהיה צ`יף מלחמה של ממלכת היורבה תואר הנקרא Oye בשפת היורובה. אלאנק נפגש עם מועצת הזקנים והמנהיגים הרוחניים וסיפר להם על כוונותיו. המועצה והזקנים הראו רצון טוב לקראת כוונותיו של המלך אלאנק אשו, והסכימו שבלאוגון יהיה המנהיג הצבאי העליו של כל הכפרים והמחנות תחת אלאנק אשו.

בעקבות החלטות אלה בלאוגון זומן לארמון עבור החדשות הטובות. כשהוא הגיע לארמון זקני הממלכה סיפרו לו על החלטתם ושאלו אם הוא מקבל את הפרס. בלאוגון הודה למלך אלאנק אשו ולמועצה עבור זיהוי ערכו. הוא אמר שהוא מקבל את הכבוד בכל ליבו ומהותו. לאחר שכל ההתלהבות מההודעה המלכותית נרגעה, המלך אלאנוק אשו אמר לבלאוגון שיש סעיף קטן שמוצמד למתנה שהוא מקבל ושיש לשקול אותו:  לבלאוגון נאמר כי כל אלו שתחת שליטתו הצבאית צריכים להיות מוגנים לנצח ממלחמה תחת ידו של בלאוגון, ושבלאוגון חייב תמיד להגן עליהם מפני נזק ואיום חיצוני. בלאוגון הרגיע את המלך ומועצת הזקנים שהממלכה תמיד תהיה מוגנת ממלחמה תחת ידו. אחרי ההסכמה המשותפת, אלאנק אשו החליט לחתום את ההסכם עם טקס אימולה (Imule), שהכיל חולדה מקודשת, דג מקודש, פלפלי גינאה, אגוזי קולה, אלכוהול ודברים מוקדשים אחרים. הם עורבבו יחד והונחו על האדמה. חתכים נעשו על ידיו של בלאוגון ושל הנציגים של המלך אלאנק אשו. מספר טיפות דם מהחתכים נפלו על רכיבי האימולה. לאחר קידוש כלי האימולה, שבועה נעשתה מול אימא אדמה. לאחר המילים, בלאוגון ונציגי המלך אכלו מעט מן האימולה- כדי שהשבועה תשב בתוכם. התוכן המאגי של השבועה היה שאימא אדמה תלך נגד (תהרוג) את מי ששבר או בגד בשבועה שבין בלאוגון ואנשי המלך אלאנק אשו. בסוף האימולה נקבע יום לטקס קבלת השליטה הצבאית של בלאוגון.

טקס קבלת הסמכות היה מרהיב- להקות מוסיקה שונות עלו על הבמה כדי לספק את טעמי הקהל המורחב: אנשים חשובים מכל רחבי הממלכות באו להראות כבוד לבלאוגון, יינות מזנים שונים הוצעו והמזון היה בשפע. זמרים שונים גם שרו שירי הלל על נצחונותיו של הגנרל המהולל וכולם בעצם היו מרוצים. הקשר בין בלאוגון לבין אלאנק אשו היה טוב במשך זמן רב, כלוחם מוצלח, בלאוגון המשיך לנצח ולהוסיף אדמה לטריטוריות שלו, ומחנות צבאיים של אויבים סירבו להילחם נגדו. האויבים העדיפו להיכנע ולא להילחם- כי כזה היה הפחד ויראת הכבוד שבלאוגון יצר בתודעתם. בלאוגון לא היה מרוצה. דבר אחד שהיה קיים בנחישות בתודעתו הוא להילחם עם המלך אלאנק אשו. כל פעם שהמחשבה עלתה בראשו הוא הסיט אותה הצידה במהירות, בצורה נסתרת הוא היה מוטרד בנוגע לטקס האימולה שנעשה בינהם. המחשבה המטרידה המשיכה לנקר במוחו עד שיום אחד הוא החליט להילחם עם המלך אלאנק אשו למרות האימולה. עם ההחלטה הזו בראשו הוא שלח מכתב לאלאנק אשו ואמר לו להתכונן למלחמה בגלל שהוא שינה את דעתו בנוגע לשבועה המקודשת שלהם.

המלך אלאנק אשו לא ידע כיצד להבין את המסר של בלאוגון. בהתחלה הוא חשב שבלאוגון צוחק על חשבונו, לפיכך הוא שלח חזרה מסר חברי המשבח את בלאוגון, עם מחמאות על גבורתו והבטחה על התמיכה המתמשכת של עמו. בלאוגון לא אהב את המחווה הזו והוא שלח מסר מלחמתי חזק בחזרה. המלך אלאנק אשו דאג מאוד כשהוא קיבל את המסר, אבל הוא חשב שבלאוגון שכח את האימולה שהם ביצעו. לפיכך הוא שלח מסר נוסף לבלאוגון הפעם, המסר הכיל מילים מטקס האימולה עצמו:

“אל תבגוד בי.

אנחנו עמדנו על האדמה ואכלנו חולדה

אנחנו עמדנו על האדמה ואכלנו דג

אנחנו עמדנו על האדמה ואכלנו פלפל גינאה

אנחנו עמדנו על האדמה ושתינו מים

אם תעמוד על האדמה ותבגוד בי-

אני משאיר את הצדק לאימא אדמה.”

זעמו של בלאוגון היה איום כאשר הוא קיבל את המסר הזה- והוא לא ביזבז זמן לשלוח מסר חזרה לאלנק אשו: במסר הזה בלאוגון אמר שהוא יפגוש את המלך ואנשים באדמה נייטרלית מחוץ לארמון המלך שלושה חודשים מן היום שבו המלך קיבל את המסר. הוא אפילו התרברב שהוא רחום בכך שהוא נותן למלך שלושה חודשי התארגנות. כשאלאנק אשו קיבל את המסר הוא היה בהלם בגלל שהוא לא ציפה לבגידה שכזו במיוחד עם המציאות המיסטית שמביא עימה האימולה. כאשר הוא התנער מההלם הוא קרא לנתיניו וסיפר להם על המלחמה הצפויה עם בלאוגון. הנתינים היו בהלם והיו משותקים מפחד כי הם ידעו שאין שום סיכוי לנצח את בלאוגון. לפני וויתור מוחלט על התיקווה ושקיעה ביאוש, הם החליטו להתייעץ עם אורקל איפה בנוגע לבעיה. המלך קבע פגישה עם חוזה העתידות המקומי הבבלאו יחד עם ראש העיר כדי להיוועץ על הפתרון. חוזי העתידות דיברו עם האל, והוא ציווה שקורבן דם יינתן- כדי שתושבי העיר ינצחו במלחמה. למרות שהמלך האמין באיפה, ברמה הפרקטית זה נראה בלתי אפשרי- הוא לא הבין איך אפשר לנצח במלחמה נגד בלאוגון רב העוצמה. בהתבסס על פחדיו, המלך הציע שכולם יפגשו בשדה הקרב של בלאוגון ויכנעו לו. בדרך זו, הוא אמר בהיגיון יהיה אפשר להימנע מאובדן חיים מיותר, ובלאוגון יקח את כולם כשבויי מלחמה. עם חשש אדיר ללא ידוע, הם עזבו לשדה הקרב. כשהם הגיעו לשם הם הניפו את דגל הכניעה- עם תיקווה שזה יראה לבלאוגון שאין להם את הכוחות להילחם בו. הלוחמים התפללו להילקח בשבי.

אבל לא כך זה קרה: בלאוגון רצה ללכוד אותם בקרב, במקום זה. לפיכך הוא דיבר בחוצפה ובגסות עם המלך אלאנק אשו. בזמן שבלאוגון דיבר, איש צעיר מהצד של המלך אנאק אשו, שהיה מחוץ טווח ראיה, זרק אבן על ראשו של בלאוגון. האבן פגעה בראשו של בלאוגון ונכנסה ישירות למוחו. בלאוגון נפל מהסוס והתפתל על האדמה. בהתחלה לוחמי בלאוגון לא ידעו שהוא נפגע: טקסים מוזרים נדרשו להטלת כשפים מסויימים, וגם אם בלאוגון נפגע, זה בוודאי לא פגיעה רצינית בלוחם שכמוהו. כאשר בלאוגון נשאר זמן רב מהרגיל על האדמה, הלוחמים הבינו שהם בצרה אמיתית. לאחר הערכה קצרה של המצב התברר שבלאוגון מת. כדי להציל את חייהם שלהם, הלוחמים נטשו את גופת בלאוגון וברחו. בהתחלה המלך ראה את בלאוגון על האדמה, הוא גם חשב שהוא עושה את התרגיל הרגיל שלו, אבל כאשר הוא ראה את הלוחמים בורחים, הוא הבין שהם ניצחו את בלאוגון כמו שאיפה ניבא. אלאנק התקרב לבלאוגון, הפך אותו וגילה שגופתו כבר קרה. המלך אלאנק אשו היה יותר משמח על הנס של איפה, כל העיר שמחה וצהלה עבור נצחונם המיסטי. חוזי העתידות ברכו את אורונמילה ושרו:

 

“תפוח אדמה מתוק עם עלים ירוקים

ידע ואחזקה של יותר מידי לחשים וכשפים יכול לשכר…

אם יש לך כשפים ולחשים חזקים ואתה אינך כנה,

חוסר כנותך יותיר את כשפיך וקמיעותיך חסרי כוח,

כנות ורצון טוב עובדים טוב יותר מקמיעות ולחשים-

נחזה עבור אוני אלאנק אשו, (מלך)

שהוא חייב לעקוב אחרי עצת אורקל איפה והתערבויות האלים.”

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2013-03-27

בשנת 2003, היית בעיצומו של שירותי הצבאי. כמו שסיפרתי כבר בבלוג הזה לא פעם היית מאבטח מתקנים, שזה אומר שאני שבוע בבסיס ושבוע בבית ובעצם עושה מה שמתחשק לי בזמן הזה. ובזמן ה”מתחשק לי” הזה הגראנד קניון בחיפה נפתח- יחד עם דוכן “שנטיפי”- על שם הפסטיבל שהיה אז ואני לא בטוח שיש כזה עוד היום. בדוכן נמכרו קריסטלים. הם היו יקרים יותר ממה שיכולתי לקנות בסטונאייג` ובטח שבמשכורת המפנקת הזו של 300 ש”ח בחודש. אבל היה שם שרביט מגולף מאבן אחלמה (אמטיסט בלעז). הוא עלה שמונים ומשהו שקלים. החזקתי אותו, החזרתי אותו. החזקתי אותו שוב, והחזרתי אותו שוב עד שהחלטתי לקנות אותו וזהו. זה היה השרביט הטוב של חיי.

עשיתי איתו כל מיני כשפים מיידים ואפיים בגודלם. הגנות מהירות, ריפוי מדהים, זימון וכדומה. הזיכרון הגבישי שלו קלט אנרגיה פלוטונית משמידה בגון אולטרה סגול, בקלות כמו אנרגיית יופי ואהבה בגון אמרלד וונוסיאני שזרח באור יקרות ומשך את מה שארצה לכיווני. אני והוא היינו שותפים נהדרים- אבל תמיד הייתה לי דילמה- הוא עשוי קריסטל חזק ושביר. האם אקח אותו לבסיס הצבאי איתי? כאשר הוא נשאר בבית הרגשתי מעט נכה. אבל בבית היה לו המעמד הקטיפתי והבלתי מעורער שלו. בביתי המסודר מאוד הוא לא יישבר. לבסוף החלטתי שחיים פעם אחת ולקחתי אותו לבסיס.  הוא היה יעיל בבסיס, עזר לכל הצרכים של האנשים הקטנים- הלך איתי לשמירות…

תמיד אנשים באו אלי במשמרת החביבה עלי ב2-6 בבוקר. קלפי הטארוט היו ארוזים בצורה נוחה באפוד בגון הזית שלבשתי, בקופסת עץ חרוטה. לצידם נח השרביט. אני עוקר מן ההילה מבנים חומים ורעילים, ובקלות מחליף אותם באור האלוהי שכה נהנה להיות מעוצב על ידי כתרופה. המשמרת נגמרת, אני מוריד את המדים, אני משליך את החולצה של מדי הב` על המיטה העליונה… השרביט מחליק מהכיס שלה, מרחף באוויר, לרגע זוהר באור יקרות סגול לפני שהוא נופל ומתנפץ על הריצפה. התחושה הראשונה שלי היא הלם. הבטחתי לעצמי לא לבכות והכנתי את עצמי לרגע הזה שבו אני מאבד אותו. הבטתי על הרסיסים השבורים. את חלקם חילקתי בסופו של דבר בין חברי בבסיס ובבית. את החלקים האחרים קברתי מסביב לבסיס כלחש הגנה אחרון שאותו קריסטל יכול לספק.

היום יש לי שרביטי אלון, הובנה יוקרתי שעוצב על ידי אמן שרביטים איטלקי, שרביט חרט מצ`כיה שגולף מקרן אייל קורא וכן, גם שרביט אחלמה חדש. אף אחד מהם לא היה חזק כמוהו. אבל למרות שאיבדתי אותו איני מתחרט שהבאתי אותו לבסיס. הכלים שלנו נועדו לשמש ולשרת ואז לחזור לאדמה- לא משנה כמה מחזור החיים שלהם קצר. אבל לעולם לא אשכח אותו- ואני חושב אולי שחלק מהכוח שלו נבע מהתקופה שבה הוא היה בשירותי- תקופה של עיצוב, הרס ותקומה- תקופה שבה לא הייתי שייך לעצמי, אבל הייתי שייך לעצמי מאוד בגלל ששרדתי במסגרת שהייתה כה שונה ממה שאני רגיל אליו…

ארדן של הגן