פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2015-07-30
“
“אני רוצה ללכת לבית הספר הישן שלי”. אני אומר. המלווה הנאמן שלי מסכים. הוא יודע כמו שאתם קוראי יודעים, שבית הספר התיכון שלי וחטיבת הביניים “בקעת כנרות”, היו חוויה אחרת לגמרי מהתיכונים היצוקים בבטון של העיר. בבית הספר שהיה ליבו של קיבוץ בית זרע, הייתה חוויה טבעית מופלאה. כיתות ומבנים נמוכים שובצו בגנים עם שפע וורדים, צמחי תבלין ומרפא. מאכיאלה אלף עלה לתבטיה הרדופית, ידעתי את שמותיהם והכוחות הנסתרים שלהם. ברגעים של כעס חשבתי איך לשחרר את כוחותיהם על אלו שפגעו בי, אבל מבלי לשים לב, הם הפכו להיות האבירים השקטים שלי, שניחוחם מהווה עבורי הגנה, בית. בחודשים האחרונים, החלתי לחלום על המקום הזה שוב, על המרחבים הירוקים והדשא הקצוץ, ולבסוף הצלחתי להגיע למורתי לשעבר. היא סיפרה לי שבית הספר נסגר ועומד בעזובתו. ידעתי מיד שעלי ללכת אליו שוב.
כבר ביקרתי שם בעבר, בדימדומיו. הרבה מיופיו הקודם הועם, אבל עתה, המקום עמד בשממה וציה. הדשא, שבעבר היה נטול יבלית וקצוץ למשעי, עתה זהוב ופריך- מת. שום שיח וורד לא שרד, ורק הרדופים, חרולים וחוחים ממלאים את השממה שהייתה בייתי למשך שש שנים. הכיתה הראשונה שלי במקום הזה עמדה מנותצת, שיחים צמחו ושברו את החלונות והדלתות. בחורשות האקליפטוס הנסתרות, אליהן ברחתי כשהייתי צריך מרגוע, עומדים מיכלים של חומרים כימיקליים. הנדנדות, שאליהן התגנב הקיסוס המטפס, נעלמו. כל מה שעשה את המקום הזה יפה ומיוחד פשוט התאדה אל האין, כאילו מעולם לא היה. רק שיח לענה שיחנית אחד צימח ענפים למרות הכל וחדר את אפלת הקוצים אל השמיים. קטפתי חופן ממנו, אך לבסוף, אפילו לא הצלחתי להגיע אל הספרייה.
הספרייה של בית הספר היה מקום מפלט עבורי, עצי האורן הישנים שמהם המדפים היו עשויים, פיזרו אד עדין בקיץ והפיצו ניחוח ייחודי. שם קראתי את “הארי פוטר”, את “שר הטבעות” (בתרגום הישן) ורבים אחרים. לא אשכח את הספרנית שלקחה אותי תחת חסותה. כאם נוספת היא האכילה אותי עוגות גבינה ועוגיות ממולאות רחת לוקום, ושם מצאתי גם ספרי כישוף- כמו “צמחים קסומים ומכושפים”, וגם, מבלי לדעת, ספרים אחרים שהרחיבו את דעתי כמו “צמחי מרפא של ארץ ישראל” מאת ניסים קריספיל. שם למדתי את כוחו של היחנוק המדברי לרפא טחורים, וארכובית שבטבטית לרפא פצעים- מקום של השכלה, ידע וכוח. לא אשכח את הספרנית, אילנה ואיך כל יום בטקס יומי היא השקתה את בת השבע המטפסת, ואת צמחי הדרקונית על צאצאיהם מרחפי האוויר. אבל עתה חוחים עם כתרים זהובים חסמו את המדרגות. הם החליפו את בת השבע ושיחי הלימונית שפרחו שם. היו בורות בכל מקום, ויגעתי מלנסות לפתוח לעצמי דרך… הסתובבתי וחזרתי. המלווה הנאמן שלי התחיל לאבד סבלנות. בכניסה לבית הספר עמד עץ נמוך של מנגו. כנראה שמישהו השליך שנים קודם גלעין מבלי לחשוב יותר מידי. על העץ הבשיל מנגו אחד. קטפתי אותו.
בשובי לביתי התחיל הטקס, חלטתי את הלענה. הוספתי עוד ועוד דבש, לשווא, התה נותר מריר. ציננתי את פרי המנגו, והגשתי אותם. כך אני ומי שאיתי שתינו את הטעם המר והמתוק של הזיכרון.
ארדן,
של הגן.
“