Category Archives: תפוז

פיות למתחילים.

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2004-08-08

הרשו לי להסיט קמעה את עינכם מן אגדות הילדים הוויקטוריאניות והלאה, שבהן החלו להתייחס אל העם הקטן בתור יצורים עם כנפיים עדינות, ובעלי ואהבה מלאת חיים לבני אדם ולפרחים. כמו כן שכחו נא, את סרטי דיסני, והבימוי המתוק לפיות באופן כללי. לפני הכל, אני אומר: שעדיין איני מתיימר להבין את הפיות, מנהגיהן, והפילוסופיה שלהן. אפילו החכמים העתיקים דיברו על הפיות בצורה מבולבלת משהו, על אותו עולם שרחוק מאיתנו כפסע וכיקום שלם. אבל אני יודע משהו על פיות, והרשומה הזו מוקדשת להן: אתחיל באמירה מתבקשת מאליה.

פיות קיימות.

סוגים רבים להן: גמדאים, פיות פרחים, רוחות עצים, ובעקרון טבע. ההבדל בין פיה לבין משהו מסוגם של מלאכים או שדים, הוא שפיה מתקיימת ללא התערבות *כלשהיא* בעולם האנשים. והמלאכים מתחזקים ממאזן הטוב, ונחלשים כשהוא מוטה לכיוון השלילי.

הפיות חיות במקום שיש בו טבע. בעקרון החצר האונסילית בהן הן חיות, (חצר המלוכה הגבוה שם שולטים המלכים מבין הפיות) ניתנת להגעה בכל מקום שיש בו עץ. העצים מהווים שער, בין העולמות בהן הפיות יכולות לעבור בין העולם המיסטי לאנושי. רבים היו בני התמותה שחיפשו כניסה לעולם האחר, אך לרוב לשווא. אי אפשר לשאת את הגוף הפיסי לשם. ואילו המכשפות שלמדו לעזוב את הגוף שלהן, יש מקום מפלט בגני הפיות בחצר האונסילית. אחת מהפיות המשרתות שלי (כמו פמיליאר- חיה המשרתת את המכשפה, אך לא בדיוק כי לפיות יש תבונה אנושית יותר מחייתית) ששמה שריעת בנתה גן במיוחד משלי.

והיא ילדתה של רוח הצפון, ידידתי משכבר הימים. אז נשאלת השאלה: למה עכשיו אני חורש לכם במוח על פיות??

התשובה היא, שאני מנסה לכתוב סיפור על חייל גוסס שפיה באה ומציעה לו לוותר על אנושיותו ולהפוך אחד מבני עמה. הוא כמובן מסרב ומת. ואני מחפש את ההתחלה הראויה. (ואולי קצת לחנך אתכם בדרך…) יש רעיונות?

ארדן

מתוק מריר בדי מינור. (או, מה קורה כשסכר הרגש נחרב)

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2004-06-27

אני ארדן.

אני בכיתי.

והרגש הופץ כמו דמעות שחורות לרוח.

איך להתחיל? איך לספר? והשאלה היא, כמה יבינו, או יותר נכון: כמה ירצו להבין. פעם אמרו לי שכדי להתחיל צריך “להתחיל בהתחלה, להמשיך דרך האמצע, להגיע לסוף, ואז… לעצור.” אז אתחיל בהתחלה.

חלק ראשון: טיהור והתחברות.

הלחם והחמאה של המכשפות. לפני שבכלל את לומדת להטיל *חצי* לחש, את לומדת לעשות מדיטציות של התמקדות. שלווה, לנקות את הראש לפני שהמיקסם מוטל. אז אני יושב על כיסא מרופד וויניל, אפוד של שמירה, ונשק, במקום הכי נידח בצפון הארץ. עצמתי עיניים, ונתתי להכל להתגולל בפני. חברים, זמן, טוב, רע, יפה מכוער, הכל ניתז ממני, נעלם ממני ברחש של שקט מופתי. ואז חשתי.

התחושה של החיים בכל דבר, העצים המתפתלים בכאב על זה שגזמו אותם, בעלי חיים, שמחפשים מזון, וכמובן מדי פעם היבהובים של אור של מחשבות אנושיות בריק הגדול. לא מחשבה ספציפית, אלא מחשבות מעורפלות, יפות, אבל הניסיון להתחקות אחרי פירושן, יעלה חרס. זה כמו לנסות למסמר ערפל לקיר.

אבל ניצוץ מחשבה אחד, גרר אחר, ויצר אדם, גבר, לפי התבנית הנאה שניצוגה לידי. חשתי פחד. רק שדים, או מכשפים חזקים במיוחד יש להם את היכולת לתקשר בצורה כה חזקה בריק המחשבתי. להרוס את המדיטציה מבפנים. אבל גיליתי תגלית קשה. אני לא יכול לצאת מן מערבות המחשבות שלו שבוא אפפוני. אני שם עד שישחרר. אז עשיתי את הדבר היחיד שיכולתי.

חלק שני: פחד ופריחת השזיף.

נתתי לכל כוחי למלא אותי. שלחתי את עצמי למקום שליו ובטוח: הגינה שלי לפני שנים. לפני שהעצים הורעלו ונקצצו, עמדו שני גזעים יפים, שחורים, וגאים: פורחים. פרחים לבנים עם מרכז וורוד עז. מקום של שקט ושלווה. מעגל פנימי ששייך אך ורק לי. אבל אז, גם הוא היה שם. לא יכולתי להתנגד לו. הוא הניח את ידו על חזי. ואז חשתי את זה. אם אנסה לתאר זאת, אוכל רק בכמה מילים: שנינו שני החלקים של שעון חול אחד. ובחלק שלי יש את כל החול. חיש מהר מעט מן החול עבר אליו. ובמקום שהוא יחיה חלק מחיי, חייתי חלק משלו.

מצאתי את עצמי, כישות ערטילאית ובלתי נראית במה שנראה כמו מסיבת סיום י”ב. הוא עמד שם. גבוה, עיניים כחולות, שיער חום, ורקד עם בחורה נאה בעלת שיער שחור ועיניים חומות. הוא הביט בה בחום. הייתי אני חלש, כמו הרוח וכוחי נטש אותי. ואז, לאחר סקירת מצבי הסתבר לי בפירוש, שאני שברירי כמו קרני אור הירח. ואז סקרתי את סביבתי לעומק. הנערה בכתה. והחזיקה בו בכוח. ובעצב שלה היה כעס. (אני אמפתי כשאני רוצה. זה מה שעושה אותי מכשפה)

והוא ניסה לנחם אותה כמיטב יכולתו. זה לא עבד. עד סוף הערב הכעס שלט בה. הם נפרדו. הוא לא ראה אותה בשנית. לרגע, רק לרגע היה נדמה לי שהוא מביט בערגה לכיווני. אבל הוא הפנה את מבטו הלאה.

חלק שלישי: חיבוק אחרון מאימא, ודימעת גאווה.

חייתי את חייו שלו. הוא המעיט לאכול, והראה אהבה בכל שעשה. ימים שלמים עברו עלי סתם כך, בלראות אותו צורק עם חבריו, מעשן מעט, צוחק הרבה, וכוחי חסום. נכנעתי לגורלי, ללהיות רוח רפאים של אדם אחר. כמעט יכולתי… לאהוב אותו. אבל חוסר כוחי מילא את זמני בשאלות. ראיתי את צו הגיוס שלו. קרבי. חיל רגלים. כה שונה ממני. אני שהיו צריכים שלושה אלופים רק כדי לנחם את דעתי בנוגע לגיוס הקל ביותר, המהנה ביותר… והשוחד שהורי שילמו לי. (שעלה ביוקר כמובן) עד שהייתי מוכן להתגייס לצבא, הייתי ההפך המושלם מהאושר שהוא חש. אימא שלו חיבקה אותו, והוא נשלח לגיבוש. או טירונות. באמת לא שמתי לב להבדל. למזלי, לא היה לי קר, או רעב או סבל. ראיתי אותו עומד בדברים הללו בגבורה, ולילה אחד (בלילות ישבתי ליד מיטתו) הוא הביט אלי שוב, בערגה מהולה באהבה עצומה. חשתי רעד שעולה בי, ודמעתי עבורו דימעה אחת, ויחידה. היא קפאה רגע באוויר, השחירה, ופגעה בריצפה הקרה. הוא שמע את צליל הפגיעה, והרים אותה. אבן שיחרון, עדינה, שהוא ענד על ליבו עד ש…

חלק רביעי: פרח רעיל וישוב ערבי.

הוא סיים. הראה מנהיגות, וחכמה, גופו השחים, והוא התחזק, אבל הוא לא איבד את צחוקו. עברתי זמן משמעותי דרך קורס קצינים, ואת הסבל שהוא הקריב עבור הפסקת עישונו. הייתי שם כמו רוח ערבה, שקופה למחצה, ואימצתי כבר את צורתי משכבר הימים, גילגולי כמדיאה. קיוותי, רציתי שכוחי הישן וחצי האלוהי יתן לי את היכולת לשבור את המעגל הזה. טעיתי, ואחרי שהשינוי הושלם, לא יכולתי לחזור לתצורת רון. הגוף הזה נוח יותר. הוא נתן לי כוח נוסף, אבל לא מספיק כדי למצוא מוצא ממערבולת חייו *שלו*. והפסקתי לרצות במקום מסויים. הרגשתי לא ראוי לשחות באורו שלו. הוא היה הגיבור המושלם מבחינת אופי. אהוב, נאה ומוצלח. חיי שלי, כמה שהם היו מיוחדים, היו פשוטים. הייתי צריכה לבחור אחרת? לא. אלו שלי ואלו שלו, אבל חשתי רעד לידו. אהבה?

Under Your Spell

I lived my life in shadow
Never the sun on my face
It didn`t seem so sad though
I figured that was my place
Now I`m bathed in light
Something just isn`t right

I`m under your spell
How else could it be anyone would notice me?
It`s magic I can tell
How you`ve set me free, brought me out so easily

I saw a world enchanted
Spirits and charms in the air
I always took for granted I was the only one there
But your power shone, brighter than any I`d known

I`m under your spell
Nothing I can do, you just took my soul with you
You worked your charm so well
Finally I knew, everything I dreamed was true
You make me believe

The moon to the tide
I can feel you inside
I`m under your spell<BR>Surging like the sea
Brought to you so helplessly
I break with every swell
Lost in ecstasy
Spread beneath my Willow tree
You make me complete
You make me complete
You make me complete
You make me... 

הוא ראה אותי בברור לרגע, וחשתי ביטחון שוטף אותי. הוא קטף לי פרח, שאותו יכולתי בקושי לאחוז… שיכרון שחור. (Deadly Nightshade) הוא היה לבן חיוור עם עורקים שחורים. הוא לא ידע שהוא רעיל. זו הייתי מחווה תמימה.&nbsp;מכשפה יכולה שנים לקרוא וללמוד. אבל רגעים כאלו קסומים, יכולתי להרגיש רק באותה הפעם. פעם אחת בלבד. זורח בחשיכה, בתיקי, עדיין נתון הפרח. גם שחזרתי לגופי.

היינו בשכם, אם אני לא טועה לחלוטין… מקום רע, המון דם ודמעות של שני האנשים שחיים במדינה קיים בו. כל אחד אומר שהצד השני אחראי. אבל שניהם אשמים המסכנים. עקבתי אחריו כשהוא מנחה חוליה של חיילים. חברים ואנשים קרובים אליו, “אחים שלו” והוא גם שם אהוב.<BR>הם פרצו לבית של מחבל… הוא היה זריז ומקצועי, ובחשיכה של הסלון ראיתי…

פרק חמישי: העורבים, וכרגיל, אובדן.

היה פיצוץ עז. לא יכולתי להזהיר אותו. אש מילאה את חדרי הבית. לא חשתי את החום, אבל ראיתי את הלהבות. חזיתי בו בזמן שנשם את נשמתו האחרונה. ונשקתי לפיו החרוך. עידו, אני אוהבת אותך. אתה תחיה איתי לנצח. חבקתי אותו. ריח האש מילא אותי. ואז אותו שעון חול חזר לסידרו, וכל חיי חזרו אלי. מה שהוציא אותי היה הטלפון ממריאנה. הרגשתי מרוקן. uכאב פשה בי, אהבה שלא יכולתי לדמיין מעולם טיבלה את עמקי נשמתי בחכמה חדשה. רע מאוד.

ועכשיו לשיעור בתורת הניסתר. חלק מן הרונות (אותיות ניסתרות שבהן הדרואידים המאוחרים והחוזים הוויקינגים השתמשו בהם ככתב וככלי לחיזוי עתידות) מסמלות מצבים אנושים. שלי הייתה איסה. קפיאה. קו ישר של היגיון ורגש קר. הוא התחיל להפשיר לפני כן… אך זה ישנה את מהותי, והזוועה היא השינוי. לא אוכל להתקיים מנותק בבועת קירסטל כמו שחייתי עד היום. הייתי זקוק לבחירה, אז עשיתי אותה. העורבים יכולים ללכת בין העולמות של המתים והחיים. יש לי נוצת עורב.

יש לי הכל.

אפילוג: אהבה, וביטוייה.

אחזתי בעדינות בפרח. התרכזתי, התמקדתי… ומצאתי אותו שוב. הוא ישן בחדרו הבודד. המקושט בסמלי יחידה, ומלא בסימנים של אהבת הארץ. הייתי שוב מדיאה.

“עידו, קום.” עיניו נפקחו

“אהבתיך” אמר. שירת נפשו מילאה אותי. הייתי עמו, והייתי חופשיה ללכת.

ואז אהבנו.

וכאשר הלך לעולמו, לא הזלתי יותר דמעות

מוקדש לגיבורים שמתים כל יום עבור אידאלים. על אור הכוכב שזוהר הכי חזק לפני שהוא נעלם לנצח.

באהבה,

ארדן

רון, שוקולד, הצד המיסטי ומה שבינהם (או חיים בצל הצבא).

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2004-06-17

כשהגעתי לבסיס, חזיתי את העתיד. למה? חששות. זה טבעי. כרטיס ביקור. זכור לי שבזמן שהייתי בצריפין, נכנסתי למשרד בעשר בבוקר, ויצאתי בחמש. למה? כי קראתי את העתיד בקלפי הטארוט למפקדים, לפקודים, לסגני אלופים, וכדומה בלי הבדל מין, גזע ודת. בלע. ובבסיס שלי, רובם נחה עליהם כף ידי, ואת העתיד גיליתי להם בהזדמניות שונות. זה היה רון *שלהם* לא ארדן. רק מכשפות רשאיות לקרוא לי בשם הזה. פירושו הוא “מקור הנשמות” בגאלית. או “עמק הציפורים” בתרגום חופשי. זוהי מתנת רוח הצפון.

אותה הרוח שהביאה אותי לאן שאני עכשיו. הלקח שהאלה הגדולה בחרה עבורי, הוא התפוררות. ראיתי את הבסיס שלי קטן, מתפורר, וגוסס. אנשים באים, אנשים הולכים,

סוד המוות. ככה היא האלה שבחרתי לכהן לה. הקטה, אלת הכישוף, הצמתים, והמוות.

היא מהלכת מעדנות בצמתים כאישה זקנה המלווה בדמויות הרפאים של כלבי ציד שחורים. היא כמוני דחויה, ובת טיטנים, מהלכת בין שלבי החיים השונים במראית עין של שניה עד נצח. עלמה, אם, וזקנה. אני משרת אותה במאגיה כמו מדיאה, או קירקה. בעלות הדם שזורם בשמש.

הפסקתי לשאול “למה?” כי כבר קיבלתי תשובה. וכמו תשובות אמיתיות אי אפשר ליצוק את האמת למילים. “איך” יותר מעניין אותי כרגע. ובקרוב שיחרור. ואני אארח בביתי כל אדם היקר לי. את כולם. וקצרה היריעה. זה יהיה מעניין. עוד שלושה וחצי חודשים שיעלמו כמו לחש פיות באור השמש. ועכשיו הקלפים אינם קרים למגעי. כדור הבדולח אינו משקף, והעתיד פתוח לכל הכיוונים. מה אעשה עם החופש? סביר להניח שאהיה מה שאני לשם שינוי. נתתי יותר מידי לאנשים להכתיב מה שאני. ונתתי יותר מידי לעצמי להסחף עם הרוח. אני לא אהיה שי שיזניח את הלימוד שלו.

Shriaat: This will serve as your last warning Arden. I grant such to so Very very few.

והחדשות הטובות: הסחלבים פורחים, ומשרים אור על חיי וביתי.

כל הסיבות הטובות בעולם.

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז:2004-06-17

יש לי את כל הסיבות הטובות בעולם להרע.

יש לי את כל הסיבות הטובות בעולם לשלוט.

יש לי את כל הסיבות הטובות בעולם לשנוא.

אבל אני *ל-א*. למה? בעבר אם מישהו היה מעז לחשוב על לפגוע בי הוא היה סובל. ספר הלחשים שלי מלא קללות מאוד יצירתיות (מטחורים מדממים- ועד גירוש הנשמה מהעולם הזה לנצח- או להעדיף, הפיכת הגוף מהפנים החוצה) ועכשיו אני, ארדן, רון, המכשפה וסחלב החושך, חסר אונים

אני עומד מול אנשים שהייתי מפשיט מעורם בלי למצמץ. ועכשיו דווקא שיש לי את הכוח, ואדמת בית קברות טרייה, אני בוחר לרחם. האם בתוכי יש מצפון? האם מלכת הקרח הפשירה?

נשיקת עלמת הכפור / ארדן

כמה קירות בינינו,
חשכת מעמקים?
ביד חזקה אותי הכתרת
כתר אצות, מלך השוטים.
כמה דמעות בינינו,
תהום עמוקה?
שרביט השלכתי ,
וגם כתר, וגם אותך לתוכה.
ועתה אותה דממה בה חייתי
זמן רב. מי יאהבני, מי ימלאני
כשאני חלולה כלכך.
אין קיר, ואין פרח,
אין כתר אצות.
רק דימיונה של מלכת הקרח'
ימלא בכפור את הגבעות.

האם זה עוד נכון לגבי? האם בחורפי האביב יפרח? *ל-מ-ה*? אני לא טוב בלהיות נחמד. כל היופי מת. למה אני צריך לפרוח ולמות בשנית? למה? אני לא יכול לבחור אחרת? אני לא יכול לההפך שוב לנציב קרח שעל העידנים? למה חיים? אם אני אחייה אני אמות. זה הטבע האמיתי. והרגש פורח ונרקב.

אני אולי אעדיף מוות. וקיפאון. (ושי ינסה לגרור אותי לחיים מחדש, ויכשל) אבל אני יודע מבפנים שהבחירה נעשתה.

חיים.

על אמבר, סלט וסחלבים. (עם מילון למוגבלים קולינרית)

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2004-05-05

אז ככה. לא היה לי אינטרטנט מלא זמן. למה? כי אבא לא יעיל. אבל זה לא חדש. מה כן חדש? סיימתי את אמבר. ואני מתחרט. הנסיכה פיונה לא אהובה עלי יותר. את מי שאני כן מחבב כרגע זה מנדור. כן, זה שאתם רואים בתמונה. הוא הוציא את עצמו מרצף השילטון והחליט שלהיות מאחורי הקלעים יהיה יעיל יותר. אדם חכם. בוחש בקדירה. והוא יעיל ביותר. אחרי שהוא ודארה כמעט הרגו את מרלין (ומרלין ניצח!) הוא הזמין אותו לארוחת ערב. (יש לו לחשי קולנריה מוצלחים- קולינריה = אוכל).

“רון, תארגן לי משהו, באים אלי אורחים.”

“מתי?!”

“עוד חצי שעה”

“ווידע קאפו” – (או הראש שלי- רומנית)

“תכין סלט גדול…”<BR><BR>”עופי מהמטבח.”

לקחתי בגט גדול, חתכתי לפרוסות אלכנוסיות, טיבלתי בשמן זית (ירוק. לא זבל מהסופר, שולחים את אבא לשטחים כדי לקנות פח כל חצי שנה) ומעכתי מעל זה שום. ושמתי עלה ריחן טרי על כל פרוסה. זרקתי לתנור בחום גבוה.

ועכשיו סלט: עגבניות תמר. (מתוך אשכול, הם מתוקות.) אני קוצץ אותן לחתיכות קטנות, מסיר את העוקץ ואת הראש הלא אכילים. מלפופונים שנועדו לדבר אחד בלבד בסלט. נפח. חסת משי מסולסלת וחצי אדומה: גוון ומרקם פריך. אני מפריד את כל העלים ומשרה במים עם מעט מלח. בצל סגול… והפתעה: שום ירוק. מעט, שיהיה על קצה הלשון. ובמחבת קטנה אני מטגן מעט גבינת חלומי (למאותגרים קולינרית: שילוב של גבינה צפתית ובולגרית, שמיטגנת טוב. רכה מבפנים וקשה מבחוץ). כשזו קצת שחומה, אני מסיר לנייר ספיגה. זורק חופן אגוזים לקרש החיתוך…

*טלפון*

>”היי מריאנה….”

**שיחה צונזרה כי היא כללה דברים מגונים עם עז**

אחרי שהאגוזים טוגנו, מוסיפים לקערה הענקית. (זו הכי הגדולה בבית)

ועכשיו השלב הקריטי! התיבול. אם זה מתפקשש, הסלט גרוע. אם הוא מצליח, אנשים ישתחוו להוד גדולתי. אז, אני מוסיף שמן זית, +טיפה+ מלח, חומץ בלסמי (חומץ בין יין. מיושן בחביות אי שי באיטליה, אפשר לקנות בסופר. כל מאכל הופך לגורמה), ומיץ מחצי לימון.

הצלחה! וקטרזיס.

“אז בקיצור, כשאתה אצל אחותך, נלך שנינו ללהרוג את ביל 2. שי אמר שזה סרט טוב. למישהו נעקרה עין”.

“סבבה”.

אני חותך גבינות, עושה מגש יפה שקווי ההפרדה בין גבינה לגבינה הם עגבניות מיובשות (מאיטליה, מתייבשות על הגגות עם המון קורנית. יאמי) עלי ריחן, וצימיצ’ורי -(תערובת שמשמשת בתור רוטב, או טיבול נוסף אצל האגרטינאים)

אני מוציא את הבגט האפוי, מסדר בסלסילה בצורת פרח, עורך מזנון, שם עציץ סחלב פורח במרכז…

“אממ… רון..”

“מה?” מסתובב במחווה דרמטית

הם אמרו שהם יבואו מחר.

ללללללללללללללללללללללללללללללללללללאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא

באור, אהבה וקבר של אוכל,

ארדן.