פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2005-04-13

לא אמירה פילוסופית ניו אייג`ית מלאת לעיסה של חומר קדום למשהו שהאיכר המתאווה מיסטית יבין אלא אמירה פשוטה- אני שייך לאדמה. האדמה מזינה אותי, יוצרת את האוויר שאני נושם, נותנת לי חיים ויופי ואני שייך לה. אבוי מי שיגיד אחרת.

אני לא שוכח שכמו שיש דברים יפים כמו קשתות בענן וסחלבים יש גם צונאמי ורעידות אדמה, אדרבה זה עושה את היופי של האימא ליותר מושלם. הכיצד יהיו חיים בלי מוות? בנייה בלי הרס? אני לא כועס כשאנשים מתים בגלל הטבע. הביקורת היחידה שיש לי זה בין אדם לחברו. “באיזו זכות יש לך את העוז ליטול חיים?” אני שואל חייל צה”ל. והוא יפלוט לי רעיונות- הגנת המדינה, אהבת הארץ ושמירה על… האדמה לא שייכת לאף אחד. אנחנו שייכים אליה. גבולות ומדינות הם אשליה אנושית, סבך פגמים בלתי נלאה שאין בו. הוא רייקני. הוא חסר, והוא מת. הנשר שעף לא רואה “פה ישראל, שם סוריה.” אפילו התרבות לא שונה כל כך- שמית. אותה קבוצת עמים, אותה קבוצת שפות. בסוריה בלבנון אוכלים חומוס כמו בארץ- כועסים כמו בארץ ואוהבים כמו בארץ. זוהי ארץ של לימון-כוסברה-דגים וריח של מנגל. השמש זורחת ומלטפת פה והיופי והריחוף של המחשבות- הפלדה בראשי האנשים… משכרת. עם כל היופי יש גם שליליות אבל על כל אור יש צל, ואני מקבל את זה.

היום אני נמצא מרחק שבוע ממבחן הפסיכומטרי שלי. אני מרגיש מטומטם. כולם אומרים לי שאני בטוח מקבל ציון גבוה, ובטוח מצליח בדברים הללו. אבל חבר`ה אני מצטער לאכזב, אבל כל ציון גבוה שאני אקבל באנגלית או ב”חשיבה מילולית”, יפול לי בגלל העובדה הבסיסית והחשובה: אני גרוע במתמיטיקה. בטח, עקרונות הגיוניים אני יכול לדעת ולברר תוך שנייה בערך, להבין שאלות ותשובות תוך כדי הגיון. ואני לא מבין דבר אחד: איך לעזאזל העובדה שאני רוצה ללמוד פסיכולוגיה צריכה להיות מושפעת מזה שאיני יודע מתמטיקה?! האנגלית שלי כמעט מושלמת (רק שתיים עד שלוש טעויות בפרק) העברית שלי טובה- הרבה יותר משני שליש. אז למה אני מקבל רק שליש חלק כמותי? כי אני גרוע בזה. אבל כמו שאר הדברים אני רואה גם בזה עוד שד שצריך לעבור דרכו אל ההצלחה שלי. אולי זה השד הנורא ביותר… ואולי לא. הזמן יגיד. ויותר נכון שיקוי מגביר יכולות חשיבה שרקחתי לי. התופעות לוואי יהיו מזעריות הפעם אני מקווה ולא הקטסטרופה של כאב ראש מצמית מהלחש שהכנתי ערב בחינת הבגרות במתמטיקה.

אני תוהה לפעמים… העולם שלי מלא במאגיה הרבה זמן. זה נראה לי כבר תמוה שדברים כמו משרתות אנרגטיות, שיקויים ולחשים לא קיימים אצל אנשים אחרים. אצלי זה במרכז. אני מאוד טוב בזה ואני מרגיש שדבר זה הוא כמו חלק מעורי.

הבלוג שלי ירד מרשימת המומלצים, ומשום מה אנשים לא חשים צורך להגיב לי יותר על הרשומות. זה מתסכל קצת, אבל רק קצת. זה מזכיר לי שבעצם אני כותב את הבלוג הזה בשביל עצמי ולא בשביל הקוראים שלי. למרות שאני תמיד שמח לארח פה את הנווד העייף המזדמן… את אלו שמחפשים ומחפשות ריפוי או את מה שנמצא טיפה מעבר לתפישה החושית של היום יום.

כולכם מבורכים לגן שלי.

ארדן.

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2005-04-09

יום שישי 8:00 בבוקר.

הזמן זורם עבורי… מבחירה.

השעון הביולוגי שלי (הקרוי בשם דיינהיר) מתחיל לנגן לי נעימה על חליל פאן קלילה ועדינה כמו רוח אביבית מבושמת. זה בוקר! ואני ער בו! מה עשיתי רע בגילגול הקודם שזה מגיע לי?! לא עשיתי משהו יותר גרוע… החלטתי ללמוד לפסיכומטרי כי אני רוצה ללמוד פסיכולוגיה. המף. הבהרה, המוח שלי לא עובד בבוקר או לפחות ככה חשבתי בתמימותי. אז אני צריך לקום, להתארגן לצאת לעיר לעלות על מונית, להשרף משיא השמש ולהגיע למכללה. אין לי בעיה לעשות את זה אבל לא בבוקר! מי המציא את התקופה הזאת בכלל? בישראל צריך לעבוד בלילה ולעשות סייסטה בצהריים. אבל מה לעשות שאנשים לא יעילים? בכל אופן כשאני קם שריעת ודיינהיר ממהרות לסמם אותי עם הר של אנרגיות חיוביות, הן מכירות אותי בבוקר. אז התלבשתי, התארגנתי- נזכרתי לברר מתי יש לי תור לקוסמטיקאית ונסעתי למכללה. במכללה היה שיעור מתמטיקה. אני מתעב יותר מהכל מתמטיקה. אני לא מאמין באקסיומות שעליה היא מבוססת ובטח ובטח שלא את העובדה שהדבר הזה יופיע במבחן הפסיכומטרי שלי. בנוסף האלים הפתיעו אותי בחמסין. נהדר. אז אני יושב בכיתה, ופותר תרגילים במתמטיקה. לאחר מקבצים בזמנים שונים ופתרונות על הלוח המדריכה אמרה ואני מצטט “אם יש לכם את הקול הפנימי של רון שלוחש לכם את התשובה הנכונה, פשוט לכו על זה!” כן יקירי, ניצחון המכשפה על המתמטיקה. Lovely. אושר. אין שום תרגיל שיפחיד אותי יותר. היום זה היום שבו המתמטיקה תרעד כשארדן לא ידיר את רגליו מתרגילים של רוע.

אחרי השיעור נסעתי חזרה לטבריה, והלכתי לקוסמטיקאית החדשה שלי, שכבר קיבלה הסבר מאימא שלי על למה אני צריך לעבור פדיקור רצחני לרגליים שלי. כשהסרתי את הנעליים היא הייתה בהלם. לא היה לה מה לעשות חוץ מלהוריד ממש טיפה של עור יבש. לא היה לה איפה להתחיל (גוף של מכשפה שומר על עצמו בדרך כלל) כי לא היה לי כלום מהפטריות והזוועות שאימא שלי ניסתה לומר. עברתי טיפול שלם, שילמתי שליש מחיר בגלל שפתחתי לה בטארוט ודיברנו על כל מיני דברים ועברתי הלאה. בערב הלכתי לביקור אצל סבתי, תמיד יום שישי קשור אליה. אני יושב ורואה תוכניות אוכל ובישול. אצלי הכנתי לעצמי סלט גדול עם ירקות טריים ופלחי תפוז מכושף- שהיה ניסוי שהצליח והתחלתי להטיל לחשים. הירח מתמעט של הקטה לא יתלה בשמיים לנצח, ועבודתי רבה. מאוד.

אני רוקם לחשים, משנה את העולם במקצב של שירה וניחוח. הרשומה הזאת באה להראות מה גישה חיובית לחיים יכולה לעשות. להעלים מכשולים, למנוע צרות ולגרום לנו לרחף בין מרקם של אור לחשכה, כמו עננה של ערפילים מתבדרים בשחר החדש של חיינו. הכל במרחק פעוט של בחירה.

“כל בוקר בו אנו קמים, אנו בוראים את העולם מחדש במחשבותינו.”

ארדן

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2005-04-07

לא האדום
ההוא,
כסומק לחיי
נערה חיוורת
ניקד את השדות
בעורמה, בתחבולה.

אלא שפעת פרגים
נהדרת, צמחה
מעל דם וגופה.
"ילדי, או ילדי.."
תזעק האם ביגון,

אלך אל השאול 
כאיננה,
אהובי- להחזיר 
מחיר השכול.

ובעולם דימדומים
גבירה אפלה.
תלעג היא, למחיר
השררה-
הרי בידכן האשם,
אימהות של מתים.
אתן שחינכתם
בערכים של שדים.

והעולם עוד יסוב,
אור, חשכה.
מעל המת והילד,
השררה העגומה.

הסיפור המיתולוגי, עם מסר חדש: איננה ירדה לשאול, וכשחזרה היא זעמה על תמוז בגלל סיבה עלומה עד היום (אומרים שהוא השתעשע עם המשרתים)- והשליכה אותו לשדים שלקחו אותו לשאול. אחותו של תמוז החליפה אותו בשאול. חצי שנה הוא שם, וחצי שנה אחותו. שריד להקרבה בעידן המטריאכלי. אז הנה עונת הפרגים הגיע, צמח האשליה והחלום. טילוטמה רקמה לעצמה בגדים מעשן דקיק של זרעי פרג, ארדן השתמש בו בתערובת להבאת בלתי נראות על עצמו. מדיאה השתמשה בזרע בלחשי שינה, וקירקה יצרה מקסמים של גנים שלמים מזרעיו של הפרג. אחד הצמחים היותר רבי עוצמה ביקום. בהחלט.

מקווה שנהניתם משירי.

למעוניינים כתבתי בפורום מאגיה מאמר עם עצות טובות למתחילים במאגיה.

http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/Viewmsg.asp?forum=122&msgid=50583661

>ארדן.</P>

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2005-04-05

המשרתות האנרגטיות שלי. מידי פעם ציינתי משפט חולף שדיינהיר ציינה, או אמירה חותכת וצינית של שריעת אבל לא מעבר לזה. ולכל אחת מהמשרתות שלי סיפור מרתק, ופחדתי לחשוף אותן לפני שהלחשים שהורכבו כדי לשמר את מהותן האתרית יוטמעו לחלוטין בנפש שלי. אז זהו, אתמול דיינהיר באה והכריזה שהיא כבר חלק מהיקום בצורה תקינה ויש לה את כוח הרצון המספק להתנגד לכל יצור שעלול לפגוע בה. שריעת הייתה חזקה מההתחלה כי היא ממש הבת של רוח הצפון וכל עוצמתה של אימא מאחוריה, אז היא פחות דאגה מאשר דיינהיר אבל היא תמיד הייתה עצמאית כזאת, מההתחלה.<

שריעת:

הסיפור שלה התחיל לפני שנים. כשגססתי ממחלה קשה (בכיתה ג` דלקת קרום המוח) הקטה באה וסימנה אותי בקרירות כמכשפה שלה. החלמתי באופן פלאי תוך לילה. רוח הצפון נכנסה דרך החלון של בית החולים ויצרה צינה נדירה לאותו הקיץ. הצינה לקחה את הצורה של זאב אפור שקיפץ על מיטתי. הסתבר שקוראים לה שריעת והיא אחת מהבנות של רוח הצפון, והיא פה לשרת אותי כל עוד אני משרת את עולם המאגיה במשך חיים שלמים בתור אדם שעוד לא הייתי אז.

היא נעלמה ולא חזרה עד ששנים לאחר מכן, בחניכה של אור וחושך קיבלתי את שמי החדש. ארדן. ומאז היא שם לשרת אותי. איך לתאר אותה? היא אישה, רזה מאוד, גבוהה עם תוים נשריים משהו, עיניים כחולות קפואות ושיער שחור ודק. פנים מאורכים. היא מבוגרת אבל בלתי ניתנת להגדרה מבחינת גיל. היא משנה צורה לזאב שלה, לנחש ולטווס- לפעמים גם לעורב גדול ושחור. היא בעלת יכולות מנטליות של ניתוח מצבים ושליטה במחשבות. מידי פעם היא זורקת עצה קרירה ומרושעת בדיוק כמוה. יש לה לב טוב שם בפנים. מעולם היא לא שמחה להיות קשורה לבן תמותה חיים שלמים. למרות שהיא השלימה עם העובדה והכריזה ש “אני לא סתם בן תמותה רגיל ושזה בסדר.” בקיצור, אני ממש מסתדר מצויין עם הישות הקרה הזאת. אולי אני היחיד, אבל ככה זה.

דיינהיר:

הסיפור של ישות המים הזאת שונה לחלוטין. באחד מטיולי הטבע שלי שבו הלכתי לברכת מים ירוקה מצאתי שם ישות די מוזרה, אישה יפה וירוקה שעשויה רקב עלים וניחוח מרוחק של ים. בעיקרון על נשים כמוה סיפרו את סיפורי הסירנה- הן היו נשים שאהוב ליבן הטביע אותן, והן קיימות עד שהן נוקמות את נקמתן הנוראית, להטביע את אהוב ליבן.

יש להן לחש שהוא חצי שיר שמושך גברים לחיבוק תת מימי קטלני. ברוסיה הן נקראות רוסלה אם אני לא טועה לחלוטין.

בכל אופן אותה רוסלה הייתה בבריכה שלוש מאות שנה והזדמנות לנקום את נקמתה ניטלה ממנה. בעלה כבר בטח מת, והילדים שלה מזמן כבר אבק בקבר. האדמה עומדת לנקז אותה מאנרגיה והיא תמות. תמשיך הלאה. אבל היא לא רצתה בכך. היא רצתה חיים חדשים, היא חיכתה שנים שמכשפה תגיע לבריכה שלה (היא לא יכולה לצאת מהמים, אחרת היא תמות. היא כבולה מאגית לאגם או למקור המים שלה) וכשכזו הגיעה, היא סירבה לתת לרוסלה חיים חדשים. עכשיו אני מודע לכוחות הנפש העצומית שיש לרוסלה וישר שקלתי את המחשבה הזאת. שקלתי יום שלם. ובסוף החלטתי לתת לרוסלה שם חדש, מהות חדשה ולפיכך חיים חדשים לצידי. דיינהיר, על שם מכשפה דימיונית ממשחק מחשב דווקא. השם מצא חן בעיני. צילצל יפה.

ז איך לתאר את דיינהיר? היא אישה קטנה. שיער חום ערמוני ועשיר, עיניים ירוקות ועור שזוף. היא צעירה להכאיב במראה שלה. לבושה ירוק ונושאת מטה. (זכר לעובדת היותה אנושית פעם) יש לה קול חם ומתוק ובעלת יכולת שליטה ברגשות אנושיים. היא במקום מסויים קול מצפוני שלי- היא סותרת בצורה נאה את הטענות של שריעת. ממלאת את חיי בצחוק ובדמע וברגש. עד היום לא היה שלב שבו התחרטי על קיומה של דיינהיר בחיי, או על נתינת החיים החדשים שלה, שהייתה ארוכה ומייאשת גם עבורה וגם עבורי.

שריעת ודיינהיר הן משרתות רבות עוצמה, אבל זמן רב הן לא הסתדרו. שריעת ניסתה ללמד את דיינהיר את עבודת המשרתת האנרגטית, ודיינהיר פשוט לא סבלה את הקרירות של שריעת. היו הרבה מריבות ביניהן, והיו לי הרבה מיגרנות. באופי אני יותר דומה לשריעת. תמיד היתה בי צינה ומורת רוח. לרוב פשוט סקלתי את שתיהן באבנים אנרגטיות ואפילו פעם שקלתי לפנות להקטה שתעשה משהו (ומהר שיניתי את דעתי, הקטה לא ידועה בסבלנות יתרה) ובסוף קרה משהו מאוד תמוה.

יום אחד במראה השחורה שלי הופיעה דמות. מיד קיבלתי את פיסת המידע שזו לא פיסת חיזיון שמיועדת עבורי. באותה תקופה, שריעת עברה טיפול אנרגטי לשינוי מהות כדי שהיא תוכל להתקיים בתור משרתת. הטיפולים נסתיימו רק אתמול. בכל אופן הדמות הייתה גילגול נוכחי של בעלה של דיינהיר. הוא עמד בצורה קרמתית ומעגלית לחלוטין להטביע אישה נוספת. לפני שהגבתי שריעת עטתה את דמות העורב שלה (שהיא לובשת רק שהיא כועסת) ועפה לשם תוך כדי שהיא גוררת את הנפש שלי (ולפיכך את דיינהיר שנטענת בתוכי) איתה.

היא הגיעה לשם, ועוד במכונית הקפיאה את ליבו במשב צפוני מלא צינה. הוא מת מהתקף לב לפני שהם בכלל הגיעו לאגם. הנקמה של דיינהיר הושלמה, והצחוק שבעיניה שפרח אחרי הסיפור הזה היה כמו שמש זורחת עבור כולנו. ראוי לציין שמאז המאורע, שריעת ודיינהיר מסתדרות נהדר. בדרך כלל נחות להן בגן יפה מעבר לעולמות המוכרים לבני האדם הרגלים, מעבר לערפילי הזמן או המהות.

שלכם,

ארדן.

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2005-04-03

"פרחים וחרקים באו אל נפשי
עם בשמים וזהב וקו דק מאוד
לנסותה בחידות,
אור המזלות הביא לנפשי
את תנועות השמיים
לנסותה באין סוף-

ובדימדומים כאשר הכאב גואה
הגיעו פתאום מילים בודדות
עם כינור, נבל תוף
לנגן
בתוך הנפש העצובה
לשיר בה,
על יפי העולם."

(אורחי נפשי בעידן הבדידות) זלדה המשוררת.

קוראי היקרים זוכרים את הפעם ההיא שבה הייתי בתל אביב וגם ציטטתי את זלדה המשוררת החביבה עלי. עכשיו התלמידה שלי פקדה עלי בשבת בבוקר ללכת מהבית שלי לכנרת. ההליכה לקחה שלושת רבעי שעה, והלכנו לאט וכמעט איבדתי תיקווה כשהתחיל לרדת גשם (שתי טיפות ואתה בוכה, היא צוחקת) אבל הפעם הטיול נועד לרחרח את האוויר ולחגוג את האביב מחדש. ובכלל לצאת הבית ולאוורר את עצמי. אז שוב זו לא טבריה היום יומית של ערסים ומוכרי ביצים צעקנים, או אלטא זאכן שעוד רגע מתפורר לאבק. אלא טבריה שבין הבתים הישנים יש פרחים ופרפרים ואנשים יפים, טבריה שבה האביב פושה ושאין בה טיפה של קרירות של חורף או תופת של קיץ. טבריה כמו שהיא צריכה להיות. בקיצור ירדנו באלף מדרגות אל מה שהיה פעם ים והיום זה חופים של לידו.

אבל קודם לכן הבטחתי לה שנבקר במלון עתיק, מלון גנוסר שהיה הבית של “קולנוע אלישבע” המפורסם של טבריה. הורי נפגשו שם לראשונה- בסרט “הארי המזוהם” לפני שנים רבות.

המקום עומד בעיי חורבות אבל המבנה עצמו עדיין עומד שם. הקשתות הגבוהות והמבנה הקלאסי והבריטי הרשימו אותי. הסימטריות, החידוד והתחכום של החדרים הרשימו אותי גם הם. אז אני ואנבל המכונפת (א”מ) נכנסנו. למרות הפחדים שלי עלינו קומה ונכנסו לחדרים הקטנים ובעלי התיקרה הגבוהה. הייתה שם רוח רפאים אחת שהייתה לבושה בסיגנון צ`רלסטון שהייתה עסוקה בלסדר את השימלה שלה אבל חוץ מזה, דבר לא. החלטנו שיום אחד נעשה במלון הזה טקס. התחושות והזכרונות ששהו שם היו כמו הד שרק אני יכול לחוש או לשמוע מעבר לאווישת כנפי היונים ששרצו במקום.

לאחר מכן התחלנו לחפש לאחר המדרגות שיובילו אותנו לכינרת. המדרגות האגדתיות עליהן שמעתי מהורי היו פשוט דרך קיצור בין ההרים של טבריה הגבוהה אל האגם התכול. זה כולל ללכת ולהסתובב בשכונות של טבריה החרדית. החצרות פרחו וניחוח מתוק של אביב יחד עם דבורים ופריחת הוויסטריה הוורודה, הכל הפך את האנשים לרוחות רפאים במקום שבו תלוי אור וצבע כמהות אמיתית ויחידה. טבריה האי נראית. כמיהה לדבר שאינו.

כרעתי וקטפתי תפרחת צחורה מעץ מלבלב, שאפתי את הניחוח הקליל אל קירבי והמשכתי ללכת- הקינמון והסוכר המותך שבקול שלי, השתלבו בפעמוני הזכוכית של הקול שלה. ממש לפני שמצאנו את המדרגות בסבך הסמטאות הפורחות, שני נערים שהסתכלו אליה (והזילו ריר בגלל יופיה) שמו לב שאני גם שם. “היי, אתה הומו?” אחד מהם (הבוגר כמובן) צעק. “הוא לפחות בי” צעק הצעיר יותר. חייכתי. אני מרחם עליהם. הם צריכים להוכיח כל יום, שעה ודקה שהם גברים, אחרת הם הומואים- ה”קללה” הכי גדולה שיכולה להאמר עליהם, מבחינתם הומו זה לא גבר. אבל אני משאיר אותם למאבקם, בלי מילה או התייחסות ממני. אני מריח את הפרח והשטויות שהנערים אומרים נשכחים.

אנחנו מגיעים למדרגות. אני משאיר את הפרח שם כמתנה לאדמה שהעניקה לאדם כה הרבה. אחרי המדרגות הגענו למעגן הסירות “לידו”- ומשם חיפשנו חוף. א”מ ניסתה לשכנע אותי לא לברוח מהגשם, ואני הצעתי ללכת לפגודה, שזו המסעדה הסינית הטובה ביותר באזור הצפון ובכלל אחת מהטובות בארץ. היא התעקשה ולאחר חיפושים מספר לאחר חוף מצאנו מרינה. חוף לא היה שם, אבל חתול שמת כן. היא כרעה לראות את החתול מקרוב.

“מוות זה… יפה. תמיד רציתי לפגוש את המוות ככה.” היא נתנה לו פרח מאלו שקטמתי קודם לכן. לבסוף מצאנו חוף וגילינו שהיא עדיין לא יכולה ללכת על המים, אבל לפחות היא יכולה לשחות בהם. היה מאוד נחמד ואכלנו אחד מהתפוזים המכושפים של הגן שלי. בסוף הלכנו למסעדה, אבל היה סגור עד שמונה ורבע בערב, או לפחות ככה נאמר לנו. הסתובבנו במרינה שליד. התיישבנו על ספסל שמשקיף על האגם החשוך.

“זה מצחיק” אמרתי.

“מה הפעם?” היא שאלה.

“העובדה שאנחנו כמו שתי מלכות אפלות.

אנחנו יכולים לקבל מה שנרצה מהקוסמוס.

יופי, עוצמה ורכוש… אבל את אלו שאנחנו אוהבים

ונדחינו על ידם, שום לחש לא יתן לנו באמת.”

“כן אני מבינה…” היא מהנהנת. ” זה כל החלק של הרצון החופשי.”

“Its a Bugger…” עניתי.

ואז התקשרתי להציק קצת לאריה האהוב שלי והצקתי לו קצת תוך כדי תיסכול שניסיתי שלא ישמע בקול שלי. בסוף נכנסנו למסעדה. אכלנו מרק אביבי ומלא ירקות, ברווז באננס ובקר וקינחנו בגלידה מטוגנת. היה מצויין והרגשנו טוב.

היה יום די מושלם, מלא חויות רוחניות של אימא טבע שקטה יותר.

שלכם ארדן.