פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2005-04-26

אני מכשפת צמחים. ויש לי ידע, אף אחד לא יכחיש. אבל את רוב הצמחים ניתן לגדל, או לקנות- או אפילו לשלח משרתות אליהם. אבל לא הדודאים. לא… להם יש סיפור אחר לגמרי. שנים שאני רוצה להשיג שורש דודא, מלך הצמחים המאגיים שגדל דווקא בישראל (הפתעה!) מנעו ממני להשיגו שני דברים עיקריים. האחד- אני לא סובל טיולי טבע. מופתעים? אני לא. יש שמש חזקה מידי, צריך לעשות פעילות גופנית מאומצת- ושלא לדבר על הקוצים שנוטים לעשות לי חיים קשים במיוחד.

בכל אופן, טיול תוכנן. היו בו שלושה משתתפים.

1. אנוכי- הרגיש והעדין ששכח להביא מים או כלי חפירה- אבל שינן כמה לחשי יציאה קלילים לפני היציאה מהבית וקיווה שנמצא את הדודא מה שיותר מהר כדי שנוכל לברוח משם מה שיותר מהר.

2. מישהי עם טוטם זאב שחזק יותר ממנה, ואוהב לתת לי נשיכות אהבה קטנות, והיא גם במקרה התלמידה שלי שהצטרפה יותר עבור הכיף ופחות עבור השלל- למרות שהיא השיגה שלל משל עצמה.

>3. ומישהו שכבר תיכנן איתי את הטיול הזה זמן רב שזקוק לדודאים עבור ההתפתחות הרוחנית שלו, ובא כמייצג לקבוצה גדולה יותר.

קצת על הדודא לפני הסיפור עצמו. הדודא הוא מלך הצמחים המאגיים. הוא ידוע בשם מנדרגורה, ManDrake (איש- דרקון) אשכי- השטן ועוד כמה שמות נחמדים. הערבים קוראים לו “תפוח המשוגעים”. משום מה אני לא מופתע. בכל אופן, הצמח הזה גדל בכל החבל הים תיכוני של הארץ, יש לו עלים מסודרים בשושנת עלים, פרחים סגולים ופירות שהם ענבה ירוקה שהופכת לצהובה בתחילת הקיץ. הצמח מקושר ליסוד האש ומרקורי- חשיבה ותעוזה. התכונות הכי יפות בגזע האנושי (והכי בעייתיות אבל זה כבר סיפור אחר ויסופר בפעם אחרת) ברפואה המערבית משתמשים בשורש לנטרל ארס נחשים ובפרי לרפא כאבים- הצמח עצמו ממשפחת הסולניים וקרוב לתפוח אדמה ועגבניה. עד פה לתיאור בוטני יבש. השורש עצמו בצורה של אדם. ולפיכך לפי דוקטרינת החתימות, דומה בדומה ירפא. כוחו להשפיע על האדם. לפי האגדות הקדומות הצמח כאשר הוא נעקר צורח צווחה חזקה שקטלנית לבני האנוש וכמוה כקללת מוות. לפיכך בזמן עקירת דודא קושרים כלב אל הצמח החפור למחצה וזה לאחר שעקר את הצמח, נהרג במקום העוקרים. כבר בתנ”ך רחל משתמשת בדודאים כדי להביא לעצמה פיריון. הצמח עצמו רעיל ויכול להיות קטלני לשימוש לאנשים שלא נזהרים.

"כי לאדמה יש סודות
ואם תלעג לעושרה,
היא תעניק לך קבר עמוק,
עטוף בשממה."

אז נסענו במונית לצומת יהודיה. מקור ללא אכזב כיוון אותי ואמר שבנחל יהודיה יש המון דודאים. אז לבשתי מכנס קצר, נתתי לתלמידה שלי סל וכיוונתי לכיוון הנכון. זה היה באמת יום משוגע, כאילו כל העולם אכל מפירות הדודא הזוהרים במחשך, כל הכספומטים לא עבדו, העיר שלי הייתה מלאה באנשים והיה יותר מידי רעש. לא משנה. הגענו למקום. שממה ועזובה ושאריות של כפר ערבי עתיק. הראייה המאגית שלי נתנה לי חזיונות של נשים שוטפות בגדים בנהר, ובתים שלמים במקום שיש בו רק ערמת אבנים. חצינו את הנחל שהיה מקסים ונקי, עם אבנים בולטות ופריחת הרדוף שמילאה את המים בשלל פרחים וורודים ויפים. היה חם.

אני נורא סובל מחום אבל שריעת פשוט לבשה את דמות הטווס שלה ועשתה לי רוח. היה יותר טוב. הגענו לקבוצת עצי אקליפטוס ונחנו שם. כל הדרך לאותו קלסטר עצים מריאנה מצאה עצמות שונות. הצד הזאבי שלה עובד חשבתי. טוב שהיא באה, היא צריכה לחדד שיניים. היינו צריכים לגבש אסטרטגיה. רוב הדודאים מחביאים את עצמם עם מקסמים שונים. למרות שהם אמורים להיות ירוקים באמצע העזובה הצהובה, לחשים יכולים לפתור הכל. אני עשיתי לחש מציאה ולחידוד חושים למרות שחשתי כיוון בטוח. המכשף הנוסף שהצטרף אלינו התחיל לנסות לחפש כיוונים גם הוא. אני והתלמידה שלי שאבנו כוח בשביל הלחש הזה שבמהלכו סיחררתי רונות ולחשים באוויר. וחלק כתבתי על עץ.

הכיוון היה ברור, והלכנו בו. חרשנו כל גבעה וכל עץ, וכל סנטימטר של נחל, ולא. כלום. נדה נישט. שעה שלמה של חיפושים לא הובילה לדבר. אני נכנעתי פעמיים. המכשף הנלווה אמר שהיינו צריכים לחפש דודאים בגבול של סוריה. הוא גם צדק אני חושב.

ישבנו מול הנחל. רעש המים הרגיע אותי. כמה תפרחות וורודות וצחורות ניקדו את הנחל בחינניות. שתינו מים צוננים. הנחל בטח לא היה הכי נקי בעולם, אבל האלכימיה הלא מודעת ניקתה את הכל עבורינו. נחנו ולא דיברנו יותר מידי על דברים. והמכשף הנוסף ביקש עזרה מאגית מידידים אחרים בקבוצת הלימוד שלו. הוא גם היה מאוד יעיל. עזר לי לעבור חלקים קשים וכדומה.

הלכנו עוד ועוד ונחנו פעם נוספת תחת קבוצת עצים. הייתה לנו תחושה שאנחנו מתקרבים, אבל העובדה שלא מצאנו דודא אחד ייאשה אותי. החום, השריטות של הקוצים, חוסר המים- כל זה גרם לי לרצות לוותר וללכת הבייתה. והייתי גם עושה זאת לולא החברה הנחמדה. דיברנו על טכניקות מאגיות- ועל כל מיני דברים מצחיקים אחרים. התיישבנו בקיבוץ אחר של עצים. ישבתי תחת עץ עם שורשים וגזע פעורים ושאלתי אותו היכן יש עוד דודאים. הוא נתן לי חיזיון ערני וחד של שלושה מתחת סלע.

אספתי מעט עלים של שיח אברהם מצוי. מריאנה מצאה קרני אייל (אנחנו מתחלקים :-)) וכדומה. אבל אז היא מצאה דבר אחר, עלה נבול ומקומט- כמעט בלתי נראה בכר העשב היבש. היא הביאה אותו אלי. זה היה דודא. ליבי צהל מאושר.

אני מצאתי כמה נוספים באזור, אבל היא מצאה את הראשון. הכישורים הטבעיים שלה היו טובים כרגיל. לקח לנו זמן רב לאסוף את כל שאר הדודאים- ועבור המכשף הנוסף לסמן דודא אחד לפעם הבאה שהוא יגיע. לקח זמן רב להוציא את השורש. שורש אחד לי, ושורש אחד לזאבה, ושורשים נוספים שלא נעקרו עבור אותו מכשף.

חזרנו לביתי. צילמתי עבור המכשף שמעדיף לא להשתמש בספרים כל מיני פיסקאות מידע על הדודא שהיו רלוונטיות ורשימה של חנויות להשגה של חומר שיש לי והוא צריך. בסופו של דבר ניקיתי שורשים במי וורדים, והתחלתי תהליך של חניטה עם שרפי לבונה ובנוזיאין. ואני בסוף אמשך אותם במושק משמר.

הכנתי לעצמי משחה מאלוורה, קמומיל כחול ולוונדר. עבור החתכים שלי ועבור זה שנשרפתי. הכאב נעלם לחלוטין ובבוקר גם הפצעים החווירו. מחר גם הם יתדאו אל תהום הנשייה.

אבל לא הדודאים שנחנטים באבקה מאגית. בסוף כוחם של חיים ומוות יהיה שלי.

ארדן- של הדודאים.

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2005-04-24

דבר ראשון לכל היהודים בחמולה שקוראים את הבלוג שלי: פסח שמח, יש לינק חדש במצחיקים רק בשבילכם.

אני חושב על הגיון. ברקע יש מוסיקה אלקטרונית אורגנית משהו, ואני מסתכל בצלעות מסותתות היטב של אמרלד ירוק. האבן הזאת מעלה שאלות בחדות שלה, במהות שלה ששואבת כל מושג של יופי כשהיא מונחת על צלחת פורצלן לבנה כמו רפא, עם אבני חן אחרות שנראות חיוורות בהשוואה לאור הירוק הזה, במרכז חיי. האבן הזאת מיועדת למשהו ספציפי. אבל זה מיסתורין שנפתור לכם אחר כך.

הטקס הברברי שמשפחתי מבצעת נמצא במקום טוב בין החלטתי לדגדג מאסטר זן, לבין ניסיון לשלוט באנרגיות של חידלון ומוות. אני פשוט מחמיץ את היין שבכוסו של אליהו הנביא. אין לי הרבה מה לספר על ליל הסדר של השנה. היה אוכל טוב כרגיל (הדוניסט שכמוני… *חיוך רווה נחת*) משפחה- למרות שכסוף הגב המקומי, שהוא הרי – אבי בחר להעדר בגלל מריבה שכוללת מושב מכונית ומשהו שקרה לפני שלושים שנה בערך. אז זה היה. כולם באו בשביל האוכל, אבל אווירת המשפחתיות והקירבה חדרה לאט לאט מעבר לערפילי חיוורון החושים.

ובמרכז- סבתא שלי מנצחת על החגיגה. זה הלילה שלה – הערב שלה.

“אתה יודע שדודה רחל… זה כנראה הסדר האחרון שלה.” היא אומרת בקול עצוב לאף אחד במיוחד. רחל היא אחותה, והיא גוססת מזיקנה (והיא האחות הצעירה גם).

“היא לא שמרה על עצמה.”

ויש משהו… משהו בתאורה, בניחוח של המאכלים המעורבבים, באינטונציה של קריאת ההגדה (על כל הברותיה המשמימות- והפילסופים המיובשים על רב גמליאל זה או אחר…) שנתלה באוויר. סבתא שלי לא צעירה. יום אחד בשנים הבאות היא תמות כמו כולנו. ולי יש עוד זמן רב יותר (ביולוגית) בחיים. אני יודע שכל הערב והטקס של פסח תלוי על חוד סיכה אחד קטן- היא.

כשהיא תמות המנהג יכחד לחלוטין. ואז יום אחד- אני אלך מתחת לבניין של שכנים, ואריח ניחוח מסויים, ואשמע מלמול מסויים על חכם גמליאל, ואראה תאורה עמומה שבאה מנורות מיצור ישן, אור רך וכבד ולא הפלורסצנטיות של היום… והרגע יחזור עלי כמו קרע זיכרון מילדותי.

אני עומד מול האדמה, אני אני לא לבוש בדבר ואני זורע זרע אחד של אור ירוק. כמו אוד עשן בידי, ומושקה במי וורדים ודמעות, זרע האמרלד שלי.

האדמה נתנה, והאדמה לוקחת חזרה.

ארדן.

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2005-04-22

ישנם שני דברים בטבע האנושי שמריחים כמו יסמין. אחד זה ניחוח מושקי משהו של פחד, והשני זה אלכימיה עדינה של שני גופים כאשר קיימו יחסי מין. אני משתמש בניחוח הזה. עדין וחודרני מחד, פגיע ועמוק מאידך. זה נכנס לאנשים לראש, זה נותן לדמות שלי עומק ומהות. אז דוק הניחוח שנענד כמו עדי על עצם צווארי- האדם שמריח את זה יפרש את זה כפגיעות ועומק דמות בתת המודע שלו כמובן. מכשפות טובות בשטויות של תת מודע. (ואני על אחת כמה וכמה ממזר).

אז אתמול עשיתי פסיכומטרי. ישבתי בכיתה, היה קל. הרבה יותר קל מהסימולציות והמתכונות המזעזעות שנתנו לנו בקורס. (שהיה לפיכך מעולה.)

בבוקר קמתי, הכנתי כריכים של גבינה וגם של חזה עוף עם חסה ועגבנייה. ברגע האחרון כמעט אני כותב את הצמחים- ציפורן, קרדמון, מרווה… ומי גבישים לצלילות מחשבה. הכל נרקח בסיר קטן. שתיתי כוס אחת של נוזל מהביל. זה היה זהוב כראוי, צבע האינטלקט והמחשבה- וכשיצאתי מהבית לכיוון תחנת האוטובוס, לפתע נעצר החמסין. היה משב רענן של רוח משיית מלטפת. היה לה ניחוח של מרווה ויסמין. אני מוגן. הלחש עובד.

כשהגעתי הלכתי מיד לחנות סטונאייג`. חייב לסדר את המלאי של האבנים. עשיתי קנייה ענקית. מצאתי טורמלין תלת צבעי- ירוק, ורוד ושחור ביחד. הוא היה יקר, יחד עם אבן תרשיש בגון האוקיינוס, האמרלד הפגומה ללחשים שלי ודברים אחרים שבהם אני משתמש בלי לחשוב פעמיים בעבודה המאגית שלי כמו רוזקווארץ צלול ויקר שמגיע מאפריקה ללחשי אהבה. הגעתי למצב שאני לא צריך יותר גבישים. הקנייה הזאת למרות שהייתה קטנה ויקרה, תחזיק אותי לפחות שנה שלמה עכשיו. מצטער תל- אביב, הרעש, ההמון הגס והנסיעות… אני מותיר אותן לאנשים אחרים.

מזג האוויר לא היה לרוחי. יותר מידי הפכפך- לא חורף ולא קיץ, רק מהות עדינה שנתלית ביניהם. קר וחם בבת אחת. בכיתה היה מזגן לפחות זה יצר תחושת יציבות. כמובן שעטיתי את מסכת הנימוס התמימה שלי. בלי התנשאות ובלי שטויות- כדי לקבל את היחס האופטימלי מהבוחנים. המבחן כאמור היה לי קל. המתמטיקה נפלה על ידי הגיון פשוט ומסודר- האנגלית טבעית לי והעברית הייתה משעממת אך ברורה. אבל רק הזמן והציון יגיד. עכשיו יש לי חודשים לנוח. ולמכשפה הזאת מגיע לנוח.

בהחלט.

אני אלך לעבוד על זה מיד…

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2005-04-20

“רון, מה זה הדבר הזה עם הנוצות והחרוזים?” דמות אישה קטנה ומאופרת היטב מביטה על שולחן הכתיבה שלי עמוס בנרות . והיא הרי, סבתי.

“סבתא, זה שרביט מקודש ליסוד האש.” אני אומר בזמן שאני נועל נעליים ועומד לנסוע ללשכת העבודה (היא מסיעה אותי, זאת אומרת שזה בוקר יום שני…) היא מסתובבת לעברי- “אתה יודע, כשאני עבדתי בזמנו בקופת חולים….” דיינהיר מייללת אני שוב צריכה לשמוע את הסיפור הזה? שריעת מהסה אותה. היא אומרת לה שהיא צריכה לכבד את הזקנים וסבתא שלי שוב מספרת את הסיפור איך פיטרו אותה בשביל צעירה בלונדה וטיפשה שהחליפה אותה בתור גיזברית.

“… אז עמדתי שם מול כל הפאנל ואמרתי להם! אני הולכת מפה, אבל עוד שנה אני חוזרת ואף אחד מכם כבר לא יהיה פה!” ואכן, אחד נפטר מסרטן באותה שנה, אחד מת בתאונת דרכים ואחר פשוט הבין את הרמז ועבר לטורונטו. היא מתארת את הסיפור בגרנדיוזיות הידועה במשפחתי (האצילית?) ואומרת שלא צריך כלים למאגיה אמיתית שבאה מהלב. זאת אומרת במילים שלה.

ובמקום אחר בתוך ספר, גראני וות`רווקס אומרת לגיתה אוג “כשאני הייתי צעירה, היה חלב נרות וכמה סיכות והיינו צריכים להיות מרוצים.”- טרי פרצ`ט למות עליו. ובנימה יותר רצינית.

ום חמישי זה, בשעה 14:30 ארדן עושה פסיכומטרי.

אמר קול רועם מהשמיים. כבר יללתי לכם קצת על זה. אני מתנחם בעובדה שהמאגיה, השוקולד ושלושה שבועות לפחות מפרידים ביני לבין הציון. אני יכול לחיות באשליות. מותר גם לי חבר`ה.

מה הלאה?

אין לי שירה עבורכם היום, ולא סילסולים לשוניים יותר מידי… אבל אני חושב שאני אכתוב סיפור בהמשכים בשביל לשעשע אתכם בקרוב. אני שומע אופרה ברקע בזמן שאני שולה את הגבישים מהמים, קווארץ לבהירות, כלצית כחולה ללמידה, ועוד ועוד… ומכין את התערובת הצמחית של עלי דפנה, זרעי תפוח וציפורן לרקיחה של שיקוי מכוון תוצאות נכונות במבחן. אנשים יגידו שזה לא הוגן, אבל מה לעשות, אם החיים היו הוגנים הם היו משעממים נורא.

ארדן.

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2005-04-18

"הַיּוֹם אֲנִי גִבְעָה,
מָחָר אֲנִי יָם.
כָּל יוֹם אֲנִי תּוֹעָה
כִּבְאֵר שֶׁל מִרְיָם,
כָּל יוֹם אֲנִי בּוּעָה
אוֹבֶדֶת בַּנְּקִיקִים.

בַּלַּיְלָה חָלַמְתִּי
סוּסִים אֲדֻמִּים
סְגֻלִּים וְירֻקִּים,

לַבֹּקֶר הִקְשַׁבְתִּי
פִּכְפּוּךְ עַד אֵין קֵץ'
קִשְׁקוּשׁ שֶׁל תֻּכִּים,
הַיּוֹם אֲנִי שַׁבְּלוּל
מָחָר אֲנִי עֵץ
רָם כַּתָּמָר

אֶתְמוֹל הָיִיתי כּוּךְ
הַיּוֹם אֲנִי צְדָפִית
מָחָר אֲנִי מָחָר."

כישופים, דליה רביקוביץ`

הגיע הזמן להראות לכם קצת מהצד האנושי שלי, נדיר אבל קיים. ארדן הוא המצאה, סיפור שאני מספר לעצמי מחדש כל בוקר שאני קם. אני לובש אותו כמו חליפה אבל בעצם אנשים שיסתכלו מקרוב יראו שזה מה שהוא, חליפה או לחלופין, מסכה.

היופי שבי, החסרונות שבי, הדברים היפים והדברים המכוערים כולם פרי עיצובי. אני מתנשא בצורה מושלמת? למה? כי זה מסוג החסרונות שחשבתי שראוי שארדן ילבש. יש לי דיבור זורם וקול שמשפיע על המחשבות כמו פורט במיתרים של אור וצבע, כי גם זה משהו שנראה לי ראוי שארדן יזדקק לו. מה ההיסטוריה של אותו ארדן?

ארדן נולד לא הרבה זמן אחרי שרון נולד. אם אוכל ממש לשים את האצבע אני אוכל לומר כיתה א`. רון היה ילד רגיש, הוא נפגע שילדים אחרים שנאו אותו. הוא תמיד הוקסם לא על ידי האבירים והמלכים והגיבורים- אלא על ידי המכשפות. כבר בכיתות צעירות הוא זכה לראות סרטים מצויירים על סיפורי האחים גרים (למרות שהספרות בבית נעדרה מאלו.) כמה רון רצה להיות אחד מאלו, אבל עם כוח חיובי שישפיע על העולם לטובה. {ילד שעדיין לא מבין שהוא לא יכול לשנות אנשים…} בקיצור, ארדן נולד בדיוק שם, בקצה החלומות. רון לא היה מודע לזה, אבל היום בהשפעת עשבי זיכרון ולחשי דיוונציה, הוא מסוגל לשחזר את הדרך- את המסלול. ארדן היה מת בדיוק אחרי בית ספר יסודי. אבל אבא של רון התעלל בו נפשית ופיסית. רון היה רגיש מידי בשביל זה, אז ארדן ספג את המכות. הוא ניזון מהן ומשינאת חבריו, הפך לגוש קשה בקיבה. לא היה לו עוד שם אז. לא היה צריך כזה. בכיתה ה` רון מצא בעיתון “לאישה” כתבה על צמחי מרפא. ארדן קרא את הכתבה דרך עיניו של רון והחליט שזהו זה. הוא יגמע כל טיפת ידע על הנושא עד שהים יבש. ואכן סבתו של רון שהתאבדה לפני שלוש שנים נתנה לו מתנת יום הולדת 12- ספר על צמחי מרפא שעומד עד היום ממורטט מרוב שימוש על המדף.

כשרון הגיע לבית ספר פרטי בכיתה ז` התחילה הפריחה הגדולה- הוא השיג ספר “מאגיה שחורה” שנכתב על ידי נוצרי הודי עם פוביות ומקורות נוספים לנושא צימחי המרפא. שנה לאחר מכן בפני רון ניתן כלי מאוד חשוב. האינטרנט. מפה ועד אמזון. קום וספרי מאגיה הדרך הייתה מאוד קצרה.

ארדן קיבל את השם שלו בכיתה ט`. הוא עוצב לחלוטין ובסוף הזמן- הוא הפך להיות מי שהוא. מי שהבלוג הזה שייך לו, המסכה של רון. השם רון צורם באוזני היום. הוא זכר לילד שהייתי ולפחדים הישנים שזנחתי. רון פוחד מהחושך, ארדן פורח בו כמו קקטוס מלכת הלילה שזורח בניחוח יסמיני ובאור לבן וחיוור.

אולי זו הסיבה בעצם למה קל לי לעטות ולהסיר מסכות. אולי זו הסיבה שאני אוהב מיסתורין ואמיתות חבויות ואת השקרים והמסכות שעוטים אותם. אולי זו הסיבה שאני משחק טוב- משקר טוב, או בונה את האמת בדרך הרצויה לי.

הרי אמת זה דבר יחסי כי העולם בנוי מרסיסים של אמיתות שונות. סביר להניח שזה שהיופי הכי גדול שבי, או החיסרון הכי בולט שבי, וסביר להניח ששניהם. כמה דברים בעולם הם לא אמביוולנטיים? דו ערכיים? רון וארדן לא קיימים זה על חשבון של זה, זה במקומו של זה. אלא ביחד. אין ארדן בלי רון ואין רון בלי ארדן.

הידע על מי שאני נותן לי כוח. וחמלה.

אז היום אני גבעה,
מחר אני ים...

כישופים- והפעם של ארדן ורון ביחד.