פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2006-02-19

לא הייתה לי השראת כתיבה הרבה זמן. אני חושב שזה נובע מהעובדה שטוב לי. כשרע באה המוזה ומתחילה להתמזמז עם הדף, אבל כשטוב יש שתיקה מבעבעת. בעת שאני כותב את השורות האלו כבר החשק פג לו ונעלם לו… אבל למעשה יש לי אמירה ברשומה הזאת: אני מסתכל על עצמי לפעמים וממש מתפלא ממה שהפכתי להיות. זה לא קל להיות מכשף בידע שלי וברמה שלי בגיל 21 (ביוני 22) בלבד ובאופן כללי הנרקיסיזם שלי דורש תשומת לב וסקירה עצמית פעם בפעם. לפעמים אני מפרסם כאן פיסות מידע שונות על חיי- אבל כעת אני רוצה לרכז ולספר מה באמת קורה איתי ומי אני בעצם.

אז- הנה זה. (לכול המעוניין)

אני ארדן, אני בן 21 וגר בצפון, לומד מאגיה משחר הזמן- יש לי שתי משרתות אנרגטיות- האחת צינית וקרה והשנייה פרחונית וצחקנית, זה בערך מה שניתן לומר עליהן. אני בעיקרון אדם בעל ניגודים: מצד אחד אני מפונק להחריד ונוטה לשמור על העור שלי בקפדנות, רוחץ בחלב כשאפשר ואוכל מזון איכותי עד גורמה, ומצד שני בטירונות אוהלים במדבר התמודדתי מאוד יפה מבלי להתלונן על המצב העגום אפילו פעם אחת. אני מאוד מודע לעצמי ומחובר לעצמי- לא לוקח דבר כמובן מאליו (מה שמכעיס את אבא שלי מאוד, ואפילו את גיסי הצלחתי להוציא מכליו מידי פעם ככה) עד ממש לאחרונה היה לי קשר מצויין עם אימא שלי אבל לאחרונה מאז שהתחלתי לחיות כאוחצ`ה מוצהרת מחוץ לארון, היחסים קצת החמיצו. אני עובד בפרוייקט שמביא ילדים מתקשים באנגלית לבגרות, וכרגע יש לי חברים. זה מצב חדש יחסית ואפילו הם לא מודעים כמה. אני חי חיים קסומים למחצה. ווילה מדהימה עם נוף לכינרת, שוקולד יקר וכל מה שאני באמת רוצה וצריך.(ולהוסיף את המאגיה שלי לזה- בכלל מתכון לחיים מכושפים) אולי עוד ספרים לספריה המאגית הגדלה שלי- זה כל מה שאני רוצה.

חבל שמסתבר שהאושר שלי קצר מועד, כי הורי רוצים שאני אצא מהבית ועשה דברים אלו או אחרים או כמו ללמוד, לעבוד ושאר ירקות, אבל כל עוד אין לי לחצים או שום דבר אחר שיפריע אני נהנה בבועה הקטנה שלי. מצד אחד אני לא יכול להיות לגמרי אני (אבא שלי לא יודע על נטייתי המינית עדיין) ומצד שני כאשר אני אהיה עמוס בחומר ועבודות אני גם לא אהיה אני- אלא תמונה מרוחקת שלי. החופש הוא מושג יפה- מרחוק.

סיימתי צבא- הייתי מאבטח מתקנים שישב לילות שלמים ולא עשה כלום חוץ מאולי להזמין אוכל לבסיס, או לקרוא ספרות מאגית. (גם זה היה בעבור הורי.) אני יודע שאני עלול לאבד את האווירה הפסטורלית של הכלא שלי אם אלך כנגדם, אבל אולי זה יהיה הכרחי בסופו של דבר.

אני כוהן של האלה הקטה- אלה שהיא פטרונית המכשפות, אלה קרה ומחושבת שלא מרחמת על הטיפשים שהולכים בדרך הלא נכונה, ומלמדת את האדם לקבל את המצב כפי שהוא. מידי פעם בצורה מצומצמת מעניק שירותים מאגיים לקהילה. אני גם מלמד שני תלמידים מחוננים למידי את תורת המאגיה. הראשונה באה עם אש בליבה ומעט כשרון ואותה קיבלתי מיד.. לרוב אני מקבל תלמיד אחד בלבד לשנה שלמה, אבל השני היה כה מלא פונטנצייל שפשוט לא יכולתי לסרב לזכות ללמדו. ברבות הימים השני הפך להיות המאהב שלי. (ואולי אפילו הסוף שלי? ימים יגידו).

אז אני מכשף, הומו וגם פאגני. כמה דברים שיכולים להיות יוצאי דופן לאנשים אחרים אבל לי כה מוכרים שהפכו לשיגרה יחידה של חיי. לפעמים אני מנסה לתהות, איך זה לחיות בלי קשר ישיר לאלים? בלי לצאת מנקודת מוצא של כוח ולשנות את המציאות במגע יד. איך זה להרגיש מובל על ידי הגורל שלך בזמן שיש אנשים שתמיד יהיו יותר מוצלחים ממך כי הם בניגוד אליך מקשיבים לצרכים שלהם? איך אפשר לחיות בעולם הסואן של ימינו בלי להריח את היסמין הנחבא, בלי לעצור ולהעריך את צחותו הריחנית? אם ידעתי פעם, אז כבר שחכתי.

אני מודע לאשליות היומיום ועוטה אותן ומסיר אותן מרצוני האישי. הכל מחושב מראש, הכל הצגה שגם לה יש מקום. וגם לי יש מקום שאליו אני מודע היטב, לפיכך אני שייך לעולם הזה בדיוק כמו שאני לעולם לא אהיה חלק ממנו. וכך אני ארדן,

איש של ניגודים.

ארדן של הגן.

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2006-01-19

העולם האסטראלי- מישור הסלדרין- מושב האלה דורנא.

כל העגורים של האלה דורנא מתו. דמם השחיר את האגם. דמות שקופה למחצה ספק ריחפה וספק הלכה על המים. דורנא שלחה את השומרים שלה, כלאיים של עלף ועגור. שישה מהם התממשו כשהיא פרסה את ידיה מסביב לדמות, חוסמים את דרכה.

דורנא הופתעה מאוד, זה שנים שאף אחד לא ניסה לערער את אלוהותה. היא יושבת על כס הקסם העלפי כבר כמה אלפי שנים, אז נכון שהיא עכשיו זקנה עבת בשר ומשועממת, אבל כל מכשף עלפי שואב כוחו ממנה וממנה בלבד. היא אפילו דאגה לתת כוח נוסף לעיר הבירה אורת` שנאדלר שבמערב. כשהמכשף האהוב שלה וולנדריוס ביקש מתכון לרעל שהורג כוח מאגי היא בשמחה נעטרה לו. וחתיכת רעל זה היה. חבל שוולנדריוס מת. נו מילא, הוא לפחות הפך להיות אחד העגורים הקדושים שלי כמו שהובטח לו…

הדמות האפלה נראתה כאילו רקדה. היא החזיקה שני חרמשים אפלים. האחד זרח באור ברקת, והשני בנוגה אחלמה סגול. השומר הראשון קפץ עליה ציפורניו וטופריו שלופים. בואי נראה אותך מתמודדת עם זה! מגע השומרים שלי הורג כל חי. הדמות התחמקה מהמכה בזריזות והחדירה חרמש אחד תחת צלעות שומר העגור. דם כחול השפיץ והמכה ביקעה את השומר לשניים. חמישה נותרו. כולם ביחד התקיפו. הדמות פרסה את זרועותיה לרווחה כשהלהבים שלופים כלפי חוץ. הסיבוב שלה פצע את כל העגורים קשות וכרת לאחד מהם את שני ידיו. לבסוף היא נותרה לבד במערכה. המיקסם נמוג ממנה ודורנא הביטה בה בזוועה גוברת….

העולם האסטראלי- פונדק העץ הישנוני.

אנבל לגמה מן המשקה שלה וחייכה. הוא היה במרקם שמנת ובטעם מתקתק מריר וצבעו זהוב דבש חיוור. “מה זה?” היא שאלה את אלזבת`. “זה ארס עכבישים מעורב בשורש לענה. מאוד פופלארי עם המכשפות הצעירות היום. אני עדיין אומרת שאין כמו יין עלפי…” היא מלמלה והמשיכה לעבוד מתעלמת מאנבל.

“אז אני רוצה להבין”, אנבל אמרה לסינטדריה, סוחרת העבדים שמולה “שי… סליחה, שיוס הוא הרכוש החוקי שלך.” סינטדריה הנהנה בשיעמום והביטה לתוך המשקה שלה. “ואם אני רוצה אותו אני צריכה לשלם עליו?” סינטדריה תקעה באנבל מבט בוחן. “בהחלט.” אנבל שתקה לשתי דקות. “ואם אני לא אשלם עליו בקרוב הוא ימכר כרכיבים לשיקויים?” היא חייכה בצורה זאבית. הפעם אלזבת` שניקתה את העץ הזהוב ממנו הפונדק והדלפק היו עשויים ענתה “מדיאה לא לימדה אותך כמה כבדי אבירים יעילים בתור מעוררי תשוקה למינהם?” אראמיס- הזאב הלבן שלרגלי אנבל קם וזקף את אוזניו בעיניין. “אני יכול לקבל את השאריות?” “לא!” נזעקו אנבל וסינטדריה ביחד משתי סיבות שונות. אנבל אהבה את שי וסינטדריה לא רצתה להוריד את ערך העבד שבין כה וכה לא יכלה לעשות איתו דבר. ארגוט שלח מבט אומלל אל עידן. “מכשפות!” הוא שיהק. “רק על הלחשים שלהן הן חושבות ועל איך לספק את היצר הזה שלהם לקסם. והכל אשמתנו אתה יודע…” החיוך של אלזבת` לא נרעד אפילו כשהיא הסבה את תשומת ליבה אליו. שריעת ודיינהיר גם הן הפסיקו את השיחה בניהן להקשיב. “ואיך זה בדיוק שהבחירה שלי ללימודים המאגיים קשורה למין הגברי?”

“אה, והתשובה לזה טמונה בעבודה שלא נתנו לך מספיק כוח. בין אם זה בשילטון או במשפחה. היית צריכה להוכיח את עצמך ובגלל זה נדחפת לאמנויות האפלות.” השיער הנחושתי של אלזבת` כמעט רשף כשהיא ענתה בקרירות של נציב קרח. “מאגיה היא לא כאן בשביל כוח או נוחות. הגברים תמיד חושבים בתצורות של כסף, חופש וכדומה. אני תמיד חשתי את האש האפלה בוערת בתוכי. זה היה צורך שהייתי צריכה לממש ומימשתי אותו.” שריעת פנתה אליה בחיוך ירח צר: “ואני מניחה שהאהבה שלך לתפוחים מורעלים והשימוש הלא יאות שלך במראה מאגית נבעו מצורך אחר?” כולם צחקו. אפילו קולה המתובל קלות במבטא של סינטדריה הצטרף לצחוק הקולקטיבי הזה.

אחרי הפוגת הצחוק עידן חשב על רעיון. “סינטדריה, אני מציע סחר-חליפין.”

סינטדריה חבשה בין רגע את הפנים העיסקיות שלה. “ומה תרצה להחליף בעבד המוצלח הזה?” עידן פשפש בכיסיו והוציא מגילה ממשי עליה מצוייר אורן שדרכו זורח הירח, שמצא ביער הזכוכית. העין העיסקית של סינטדריה לא הטעתה אותה. זו יצירת אמנות מן המעלה הראשונה. היא שווה פי שלושים לפחות משווי העבד. “אני לא יודעת…” היא אמרה כשהיא מנסה להוציא כמה אגורות נוספות מעידן. “טוב נו שיכנעת אותי, אבל שתדע שאני עוד אפרוש מן העסקים האלו עם לב כזה רך!”

כמובן שאבוני לא שמעה את כל זה. אבוני הייתה טרודה בעיניינים משל עצמה. מולה עמד גמד נאה, בעל עור כהה ועיניים כהות הוא היה שמנמן בצורה מושכת אבל מוזנח מהדרך הארוכה שהוא עבר להגיע לפונדק הזה. זה הזכיר לה את מנוסתה שלה- היא הייתה רעבה ומיובשת, בעלת בגדים קרועים ובלי שום אגורה. כשאלזבת` לקחה אותה לעזרה בפונדק. היה להן כמה דברים במשותף, שתיהן מלכות שגורשו, ויום אחד אלזבת` שמעה את אבוני שרה כאשר קירצפה את הדלפק… אבל אין זמן לזה. היא חייבת להתמקד בעכשיו ולא בעבר.

הוא היה נאה מאוד ונדמה לה הייתה שהיא זיהתה אותו מאחד הנשפים שהמלך דוהא ערך. היא פישפשה בזיכרונה לנסות להצמיד שם לפנים שמולה עד שהוא עלה כמו באוב… דבון.

“הוד מעלתך, גבירתי את חייבת לבוא עימי חזרה!”

אבוני שלחה בצורה מוכנית את ידה אל הגרזן שהיא מחביאה בתוך בגדיה….

העולם האסטראלי- מישור הסלדרין- מושב האלה דורנא.

“לא הכל אבוד דורנא.” אמרה הדמות בקול קיסרי. הדמות לבשה שמלה משיית ושחורה ושיערה היה קלוע לצמות זעירות ומורם לאחור. “אני עדיין יכולה להשיב כל מה שאת איבדת כאן. דעי שזה המחיר שאת משלמת על כך שהיה לך יד בהרעלת הבת שלי.”

הקטה הרימה גופה של אחד השומרים ודורנא פרצה בבכי. “כן, אני יודעת איך זה מרגיש כשהילדים שלך נלקחים ממך. אבל את צריכה לזכור שאני אלת הלידה מחדש בנוסף להכל. אם נסדר את ה..קונפליקט פה כראוי את עשויה לקבל חלק מהם בחזרה.” בכייה של דורנא גבר.

“את יודעת שבעולם האנשים בעבר צדו את הבנות שלי?” הקטה כרעה והתיישבה באלגנטיות על האגם לצד דורנא. “בתחילה זה היה עידן של זהב. הבנות שלי הביאו ריפוי לאנשים ושמרו על איזון כה עדין שהיה אפשר לחרוט את הסוד שלו על טבלאת אמרלד אחת ויחידה, ולשנות את העולם רק מלדעת את אותן מילים. ואז הם באו, בשריונות ברזל ושינאה. הם אלו שהבריחו את העלפים מעולם האנשים. זה היה טוב ורע לאנשים… אולי… אני לא יכולה לדעת מה היה יכול להיות, אבל זה קרה ואי אפשר לשנות את הגורל. אותם אנשים הרגו את המכשפות שלי. הפכתי להיות מאלה עדינה שאחראית על ההרמוניה למגנה אכזרית. לא הייתה לי ברירה. עד היום אני מנחילה לילדות שלי את העיקרון הזה, לפעמים כל הכוח שבעולם לא ישנה את מה שצריך להיות.”

דורנא הנהנה וניגבה את הדמעות שלה.

“אני צריכה את הנוגדן לרעל.” דורנא הנהנה בהסכמה. הפעם בצורה יותר חדה. תיבה שטוחה מעץ כהה הופיעה בברק כחול מהאוויר. משם שלפה דורנא מגילה דקה, אחת מבין רבות ושברה ממנה את החותם והגישה אותה להקטה.

הקטה בתנועה מלכותית וזורמת פרסה את המגילה שלפניה.

“קרן של חד-קרן, ניתן להשגה”. זה כנראה מה שמנטרל את האפקט היותר פיסי של הרעל…

“אבקת גביש אמברט כחול גם ניתן להשיג בהרים. ויש לי את זה קרוב אלי…” משחזר כוח מאגי די יעיל. איך אני לא חשבתי על זה קודם? והוא גם עוזר לתעל אנרגיה ולשבור חסימות.

“והרכיב השלישי הוא לא בעייתי כלל. דמעה של אדם שמאוהב בקורבן ההרעלה.” עידן ממש פה.

הקטה העלימה את המגילה לתוך האוויר בעשן אדמדם. “אני מחזירה לך את כל ילדיך מלבד שניים, זכר לעובדה שאין עליך להוות איום על ילדותיי.” דורנא התחננה. שניים מילדיה שאבדו לה הם אסון נורא מידי עבורה לשאת. הקטה שקלה את הבקשה שלה זמן רב.

“אני אקח רק אחד אם כך. אבל בתמורה לזה,

אני רוצה שתשחררי את ג`אדיס.”

דורנא שמה את כף ידה השמנה בעלת האצבעות הסדוקות על פיה.

“את מטורפת? בפעם האחרונה שג`אדיס הייתה חופשייה הבריאה כולה הייתה בסכנה… הקסם שלה בלבד הכה בארצות…”

המשך בפרק הבא…

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2005-12-24

הם תמיד ריתקו אותי למרות שאלו הלחשים שבגללם יצא לכישוף השם הרע האמיתי שלו. לא קללות, לא לחשי אהבה מדממים, אלא לחשים של שליטה- לחשים שאנשים הטילו על אחרים כדי לשלוט בפעולותיהם וברצונם. בכל ספר רציני של מאגיה (שאינו וויקאני או שוחר שלום במיוחד) בין כישופי הנזק לכישופי היופי יש לפחות איזה שניים כאלו “מתחבאים” בין המילים. למה מתחבאים? הם צריכים. חוץ מזה שהם הלחשים היותר בזויים בעולם המאגיה הם מעידים על אמת היסטורית. אבל לזה אגיע מאוחר יותר.

בעיירה נרלוק בפורבאנס שעטה חיה נוראה. זה היה הטאראסק הטאראסק הוא כמו דרקון, עם שש רגלי דוב איימתניות, גוף בגודל של שור גדול שמכוסה בשריון דומה לזה של צב עם דורבנות. השריון מכסה את כל גופו וזנבו מסתיים בעוקץ של עקרב. ראשו הוא ראש אריה, אוזניו אוזני סוס, ופניו- איש זקן וממורמר. איבדתם את הקשר לדימיון? גלריית התמונות שאספתי לשירותיכם.

אותו “דרקון” זרע הרס באוכלוסיית פרובאנס. המלך של נרלוק שלח את אביריו להרוג את החיה הנוראה שאכלה כל מה שנראה לעין. כולם נכשלו, עד שנערה בשם מרתה (יותר מאוחר מרתה הקדושה) הצליחה על ידי מזמורים ותפילות לאלף את החיה האיימתנית. תושבי נרלוק הנרגשים התקיפו את החיה שנרצחה ללא כל התנגדות. רק אחרי מותה הם התחרטו, ורבים מהם נמשחו לנצרות על ידי מרתה עצמה.

כמכשפה זה מעניין אותי כקליפת השום מאין מרתה שלפה את המקור לכוח לאלף את החיה הנוראה. זה יכול להיות אמונתה בצלוב, במוחמד, ביהוה או אפילו בקרישנה. אין כוח עדיף על פני האחר. על ידי כוחה האישי היא הצליחה לשלוט בחיה שהטילה טרור על כל חבל פרובאנס. כמה כוח יהיה ללחש דומה על אדם אחד במשק בית שמסרב להפסיק לשתות או להכות את אישתו? כמה כוח נוסף כדי לשלוט בפוליטיקאים, רופאים או אפילו בעלי ממון? לא הרבה. מרתה הייתה אישה אחת עם אמונה. אני מכשפה. אני יכול לעשות הרבה יותר מזה. ועשיתי…

הייתה תקופה שהמאגיה שלטה בחיי. כל מי שלא הסכים כושף להסכים. כל מי שהיה רע אלי נישק את רגלי. החלטתי לסדר את העולם לשביעות רצוני. התקופה הזאת מאחורי ממזמן- כבר שנים רבות, אבל את הכוח של לחשי השליטה מאוד קל לנצל אותו למטרות אנוכיות ושליליות. גיליתי באותה תקופה שאין באמת דבר שלילי או אנוכי. יש רק כוח והאנשים שמשתמשים בו. אבל גם גיליתי שנתינה של דבר מבלי רצון אמיתי של הנותן היא חלולה. היום לפני שאני מטיל לחש שליטה קל שבקלים אני חושב אלף פעם אם זה המקום המתאים. האם אני מרפא או משאיר חלל במקום שפעם היה רצון.

אני חייב להודות שהפגישה הראשונה שלי עם הטאראסק הייתה בעולם משחקי התפקידים. שי סיפר לי עליו, אבל אני קראתי עליו לעומק. הדמות שם מאוד שונה מהדבר שמרתה הקדושה הייתה צריכה להתמודד איתו. הטאראסק של משחקי התפקידים היה עונש מהאלים הקדמונים על כל מה שטבעי. הטאראסק של מרתה היה ילדם של האלים הישנים. ילדם של ליוויתן או ים או תיאמת ביחד עם הפיניקס. עד היום החיה המיתולוגית, הדרקון של נארלוק נמצא בסימלה של העיר טארסקון.

אז למה לחשי השליטה כה מתחבאים ומתביישים? למה דווקא במאגיה ה”גבוהה” והקבלית קשה (עד בלתי אפשרי) למצוא אותם? התשובה לזאת טמונה גם באגדה של מרתה- מרתה הייתה רק אישה. לחשי השליטה נוצרו בעבר על ידי החלשים: הנשים, העבדים, אלו שבמעמד הנמוך- אלו שכל מילה מהאדון שלהם חרצה את גורלם. הלחשים נוצרו מתוך צורך ולא מתוך גחמת שווא ילדותית. עד היום בוודון, לחשי השליטה הקלאסיים קוראים למרתה הקדושה. נר מיוחד מודלק עבורה כדי לבסס לחשי שליטה.

כן כן, יקירי שמעתם את האמת. לאנשים בעלי כוח אין צורך בלחשי שליטה. למה לשחק עם שורש קאלאמוס שאתה יכול לקנות את ההשפעה הדרושה על האנשים המסויימים? למה להדליק נר למרתה כשאתה עצמאי וגורלך בידך? ייתכן שלחשי שליטה נמצאים לגמרי מחוץ לפילוסופיה הקבלית- ייתכן שבגלל החיבור עם האלוהות אותם אנשים לא נזקקים יותר ללחשים של שליטה- ייתכן שהם בעצם האליטה הרוחנית והשליטה באה בקלות יחסית ולכן רק נגיעה של הלחשים האלו נכנסו פנימה- למשל לחשים שמגבירים כריזמה ויכולת דיבור מול אנשים.

לעומת זאת יש את הדתות האחרות עם המאגיה שלהן, לדוגמה, המאגיה של הוודון: כוח ושליטה היו חסרים בגלל מסורות העבדות. בתקופות בהן אימך יכולה להמכר כרכוש לשכן, או אחותך כזונה למאהב לבן, הייתה חולשה. ועכשיו? יש כוח. השמנים והצמחים בהם השתמשו בוודון בעלי תיעוד ומקור שמאפשר למקם אותם עד תקופת מצרים העתיקה- שם הם מופיעים בפאפירוסים שמתעדים שימוש זהה. נכון, לא כל מה שישן טוב, אבל הצמחים האלו הוכיחו את עצמם שוב ושוב.

שורש של שוש או ליקוריץ (Glycyrrhiza glabra) ושל קאלאמוס (Acorus calamus) שימשו עם רוב המרקחות הבסיסיות. אומרים שכל אחד מהצמחים הוא אידיאלי לכישופי שליטה אבל תערובת של שניהם מגבירה את כוח התערובת פי עשרה(לפי מארי לאבו- מייסדת דת הוודון). צמחים נוספים שמשמשים כנלווים לאלו, הם ברגמוט, שנותן ניחוח כלכלי לשליטה- ווטיבר שמעניק יותר שליטה מינית לגבר או שורש ג`ון הכובש שעוזר בהצלחה הכללית של אותם צמחים. מעבר לזה מתואר שיש להשרות את הצמחים בשמן: שמן תינוקות או קיק למטרות “שליליות” ושמן שקדים או חוחובה למטרות יותר חיוביות. לפעמים מספיק למשוח תמונה של אדם בשמן, או להתיז כמה טיפות על נעליו, או אפילו למרוח על ידית של דלת שאותו אדם יסובב. הכל מספיק כדי לקבל שליטה מלאה עליו. כמובן שהכנת התירכובות לא יעזור לאלו שאין להם הכשרה מאגית. לעיתים וויסטריה נוספת עבור כוח נוסף לאישה- וגם מור עבור ניחוח של קדושה מרוחקת…

יש לחש נוסף שעוזר ליצור רושם טוב ושיכנוע באנשים- בצבע בד כחול אינדיגו להשרות מעט זרעי כוסבר, קאלאמוס ושוש. אחרי שבוע לצבוע פריט לבוש שילבש רק עבור המטרות הנ”ל.

בקיצור, שליטה זה כוח, אבל גם כוח יכול להיות החולשה העיקרית של האדם. הטאראסק היה רב עוצמה- ובמה היה כוחו כאשר אנשי נארלוק הרגו אותו?

ארדן,

של הגן.

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2005-12-11

אחרי המקלחת. ענני הלחות מסדרים את שיערי בתלתלים למרות שלא חפפתי. הם אפילו לא תלתלים אלא בקבוקים מסודרים. אני רואה אותם מתהווים. ואחר כך שואלים אותי אם הם טבעיים או לא. הכל טבעי.

אני נזכר בחיוך שלך. זה חיוך אמיתי. אין בו זדון, או רוע… אלא תאורה של שמש, שמרחיקה את כל הרע, את כל הפוגע…

ואני נח בעננה של הניחוח החי והפראי שלך. כן, זו התאהבות חוששני. אהבה רודפת אותי לאחרונה משום מה. לא רק שלי אישית, אלא של אחרים ומטופלים שלי.

מטופלת אחת לא מגיבה טוב לטיפול. היא קיבלה את מה שהיא רצתה רק כדי לגלות שזה לא מה שהיא רוצה. היקום ידע אותי שהשיעור שלה הוא להתמודד ולהמשיך הלאה. היא פשוט לא ממשיכה הלאה אחרי שנתיים של אהבה אובססיבית. שלבו את זה עם ביטחון עצמי נמוך ושינאה עצמית ותקבלו אותה. היא רבה עם כולם ואין לה בעיה להטריד אותי בטלפון- רק כדי לשמוע שוב ושוב שאין לה מה לעשות אלא להמשיך הלאה. אני מתעב לחזור על עצמי. כמכשפה יש לי את התפקיד לעזור לאנשים והכל, אבל אין לי כבר סבלנות למקרה שלה. אהבה באה והולכת. היא כמו עונות של השנה. פעמים היא שמחה ופורחת, לפעמים היא תחת מעטה קרח ולעיתים היא פשוט מתה. והניסיון של המאגיה להחיות אותה עוזר אך במעט. אבל היא תתגבר בסופו של דבר- כי אם היא לא תשתנה היא תתנוון, ומה שמתנוון מת. ככה הטבע פועל. אני תוהה אם אני צריך להאשים את עצמי בכך שנתתי לה ניצוץ של תיקווה. רוב העבודה המאגית שלי איתה נועדה לחזק את הביטחון שלה, לעזור לה לעבור הלאה בשקט ולמצוא את עצמה בצורה אחרת. היא אפילו כבר לא מכירה את הבחור, אלא מאוהבת במה שנדמה לה שהוא. מעניין כמה עוד שנים היא תחגוג עם האשליה הזאת. היא מחוץ לידי עכשיו.

וכמובן יש את טריסטן ואיזולדה (שמות בדויים)- אתם מכירים את אלו שנראים כמו זוגות מושלמים? היא עם רעמה זהובה והוא עם קוביות בבטן מגולפות בבהט? והקשר שלהם לא רק חמים ומלא אהבה אלא ממש מלא תשוקה- וכל צד וצעד בקשר הזה מושלם? כשהם נפרדו זו הייתה טרגדיה, מהסוג הגרוע שכולם מתים בסוף. אז כמובן שטריסטן מאוד אהב את איזולדה. איזולדה הייתה נפש חופשיה ואוהבת חיים. אבל טריסטן החליט שהיא צריכה גבולות. הוא יצר חוקים שגרמו לאיזולדה מצד אחד להתייצב רגשית, ומצד שני להזדקק לו. כאשר איזולודה שברה חלק מהחוקים הוא כמובן השליך אותה. אז היום היא שוב עירומה מאמיתות שיבנו את עולמה. כמובן שהיא מאיימת להתאבד והכל. היא פשוט תתמודד עם התוצאות של הבחירות שלה. אני יודע שטריסטן יסבול אפילו יותר.

מה למדתי משני המקרים הכביכול כושלים האלו? אחד הדברים שלמדתי זה ששום דבר זה לא מה שזה נראה. (קצת מובן מאליו, אבל חשוב מספיק) והגבול בין אהבה לאובססיה הוא מאוד דק. כן, אני אמרתי לא פעם “אהבה שאינה טירוף אינה אהבה” אבל בכל זאת… זה כבר מעורר רחמים כמה אנשים הופכים להיות עבדים של אותו הרגש. לאחרונה אני מבין את זה על בשרי, אבל אני מקבל את הדין של הגורל. אנשים משתנים עם הזמן. לפעמים המאגיה יכולה לעזור בתחומים האלה, אבל לרוב לא.

בנוסף ידיד שלי היה צריך להתמודד עם המוות. (שוב) מעניין איזה שיעור הדבר הזה טומן בחובו. ולאותו חייל, שלא הכרתי אני יכול רק לומר- “כשלג על פסגות ההרים- מצא שלווה.” (הייקו יפאני)

החבר לשעבר- עבר מסיבה גרועה במיוחד. אבל הוא התגבר על זה מהר- אני שמח שהמערכות שלו מתנערות מהשלג של הדיכאון וההפשרה תביא אותו לאביב. אז כן, יש תיקווה מחודשת לעתיד חיובי יותר. אנבל הייתה זוועתית אלי אתמול. אני פחות מראה את זה כי אני מנסה לשמור על יציבות, אבל זה מאוד כואב, למרות שזה מצב רוח שאני יודע שישתנה לאחר מכן… אני גם יודע שזו אמת. אמת שנכונה לאותו הרגע, אבל אמת בכל מקרה.

אני לא אומלל, אז האמנות שלי נדחית קצת. כתבתי שיר השבוע, ואשים אותו פה-

סין בלהבות.
 
ליבי רוחש, כקן נמלים-
כמו תמרות אדומות.
סין בלהבות.
 
ארמון הקיסר,
לשווא נוצר- היכן היכלות,
מגדל ומבצר? ללהבות
לוחכות,
כי כל זה עבר-
והקדמה? לשם נלך.
מעבר.
 
השלכנה תרבות! שרופנה ספרים!
קסם שטויות, דת המונים!
היכן המוזיקה? מחול שדים!
 
ואז?
זה מה שכולם שואלים.
מה שנותר נכנס לספרים עבשים.
היסטוריה. סיפור-
להתל בעיוורים.
 
ליבי רחש, אובדן.
וסין מולי פרקדן-
מעבר גבעה והר ירוק,
אדע העצב- צליל מתוק,
כי אהבה שורדת גם
את ההיסטוריה.

אבל מבחינת סיפורת אני לא במצברוח. אולי יותר מאוחר השבוע.

שבוע מכושף לכולם,

ארדן

של הגן.

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2005-11-30

עיצוב חדש- פינה חדשה. מפעם לפעם אני אכתוב את דעותי על המרכיבים של הקהילה הפאגנית בארץ. אולי בדברי תהיינה ביקורת או שבחים, או סתם איך שאני רואה את האדם. מאיפה זה הגיע? כשקראתי את ספרו של פרצ`ט “A hat full of sky” היה איזכור לנערה שעשתה מעשה מרשים וקיבלה את כובעה של המכשפה המוצלחת ביותר בעולם הדיסק. בסוף הספר הנערה מחזירה את הכובע, כובע שכל מכשפה אחרת הייתה שומרת כפרס היקר ביותר, בהודעה שהנערה צריכה למצוא את הכובע שלה. כדי למצוא את הנישה שלי אני מרגיש צורך לחקור את ההכרות שלי עם מקומם של אחרים.

היום אני רוצה לדבר על כרמית- בעלת האתר www.witchcraft.co.il. כרמית עבורי היא קרן אור בקהילה הפאגנית. היא הורידה את מחרוזת הענבר והשחרון ונטלה את האת והאקליפטוסים ויצרה אתר. היא ניהלה בזמנו את הפורום בוואלה, והפנינים שלה עדיין מתנוססות על דפיו. דיפדוף אחורנית בפורום מגלה את אוצר דעותיה. היא עברה ביקורת קשה(http://www.witchcraft.co.il/sixteen.htm) והיוותה בשר תותחים ראשוני לקבלה של הפאגניזם בארץ. היא עמדה בפרצים של השינאה, הבורות ובעיקר הדרישות לכישופים ושטויות אחרות שאחרים ניסו להטיח בה. אני והיא לא תמיד ראינו עין בעין (מי שזוכר את המקרה בפורום “יעוץ פסיכולוגי”- חיפשתי קישור בפורום פאגניזם לדיון שלנו אבל הייתה בעיה בחיפוש המתקדם). אבל בכל זאת אני חייב לה הרבה. היא זאת במאמר אחד גילתה לי את שמה של הזקנה שביקרה אותי לילה לילה כאשר הייתי ילד חולה (חפשו את מאמרה המצויין על הקטה). היא זאת שנטעה בי מוטיבציה ללמוד ולקרוא ולחקור… להטיל ספק. אחד מאמריה המפורסמים- http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/Viewmsg.asp?id=337&msgid=18087148 כאן. בסך הכל אם יש לי דבר אחד שלילי לומר… זה שהכתיבה שלה- המאמרים שלה באתר שלה אקדמאים. קשה לי לראות את התשוקה שלה לנושא בין כל מראי המקום המילים הגבוהות. המאמר על האל בעל לדוגמא מלא עובדות מפורשות וברורות לקורא- זה נהדר ושייך לטקסט אקדמאי מקצועי, אבל חסרים לי הפרשנות *שלה* לנושא. התחושות *שלה* לגבי משמעות אותם טקסטים ומידע לגבי איך זה מתקשר לחיינו בזמן זה ועכשיו. בזמנו כאשר עזרתי לאימי להבין את “יוסף ואחיו” של תומס מאן, הייתי צריך ללמוד קצת על המיתולוגיה הבבלית והכנענית. תומס מאן עשה מזה שירה הוא נתן לי את התחושה של שורשי העצים דרך המילים שלו. אולי הוא לא סיפר בדיוק מתי ענת עטתה על חגורתה כפות ידיים וקרקפות, אבל יכולתי להרגיש את אותה קדמוניות פרועה מפעמת דרך המילים והדם של התיאורים. אני חושש ש חלק מן המאמרים המדעיים כמו שכרמית כותבת ניתן למצוא במקומות אחרים (ומי שיחפש ימצא) ובאמת מה שחסר לי אלו תובנותיה והרגש שאחרי הכתיבה שלה.

אתרה שופע באמנות פאגנית- שירה ותמונות. גם מראי מקום לאותה אמנות- ואני שמח על כך, זה הרחיב את אופקיי. דבר אחד שהייתי “קונה” מכרמית כל יום הוא הסבלנות שלה והאנרגיה שלה. ברור לחלוטין שהקריאה והמחקר שלה היה מעמיק. אני לא מוצא את האנרגיה לקרוא דברים כמוה, אני שרואה את הכרך העבה של three books of occult philosophy (אגריפה, קורניליוס) ונכנס לחרדה שמונעת ממני אפילו לקרוא את הספר. היא לעומת זאת מראה תושיה גדולה הרבה יותר ממני- היא קראה כתבים קלאסיים שנמנעתי מהם מחשש שאאבד את שפיותי.

אני חש גאווה שהיא אחות לאמונה בהקטה, ואחת הוויקאנים הרציניים שפגשתי ברחבי הרשת בימי חיי. למרות שלא פגשתי אותה פנים מול פנים (ג`סטין אנג`ל טען שפגש אותה אבל אני מתקשה להאמין לו) אני אשמח לראותה בעתיד. אני חושב שבמקום מסויים שהיא מסתגרת ונמנעת מהקהילה הפאגנית, אבל כמו זקנת שבט חכמה שגרה בקצה היער, היא תמיד פה, מבלי להיות פה- נוכחותה תמיד מורגשת.

ארדן

של הגן.