פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2007-11-26
שחקנים רוקדים בכוריאוגרפיה מושלמת, לובשים לבן, ופורסים צווארונים עגולים ומפוארים. זו הצגה שאני אמור לנתח עבור קורס תיאטרון. נושא מודרני, הצגה של העבר. השחקנים האלו הם כמעט ההפך המושלם של הדבר שיבוא לאחר מכן.
מזה חודשים זה מתוכנן הטיול הזה. הוא נדחה שוב, ושוב ושוב- שלוש פעמים ולבסוף הוא נוחת לי במקום נוח במערכת. שישי, שבת וראשון- אני נוסע למירון, יער ברעם- שם אלקט, אוכל מזון צומח, ואכיר אנשים נפלאים עם אורח חיים ומחשבה מיוחדים. התחלתי להזמין דברים. אני צריך קרניים, אולי גולגולת- נשל יפה יהיה גם נחמד לאסוף… כולם מאגיים. כולם חזקים. כולם כלים של הטבע והאלה הגדולה, הסיכוי למצוא אחד מהם- סביר. אבל את כולם בטיול אחד? נדיר. ואכן מצאתי את כולם. בהתחלה לקחתי אוטובוס דרך עכו למירון. שם היה אופק, שני מטר גובה (ואני כנראה עושה לו עוול) שיוצא עם תיק מטיילים עמוס. הוא בולט מאוד על רקע המושב הדתי ברובו.
לאחר זמן קצר חלום ושאר החברים הצטרפו. חיכינו זמן מסויים לאחרים ויצאנו בלעדיהם ולבסוף הם הדביקו אותנו. איזון מושלם- בין נשים וגברים.
ביום הראשון בילינו ביער ברעם המקסים. האשחר נתן פריו הייני והשחור, הקיסוסית נצצה כמו אבני אודם לוחשות קוראות לי “טעם אותי” רק כדי לגלות שהן חסרות טעם לחלוטין, ולנטוש את הניסיון.
לאחר הליכה ואיסוף של של נשל, הגענו בדימדומים לאמצע יער מחטניים עם ריח רענן ואלונים. אדמדמות האלות מהסוגים השונים והירח המלא והכסוף מילאו את נפשי בתחושת ה”כאן והעכשיו” וחוסר כמיהה להיות בשום מקום אחר.
הלילה היה קפוא, ואפילו שק השינה העבה נכשל להחם את גופי.
בבוקר קמתי.
מצאנו בולבוסון שיש עליו ממש מושבת גנרטורים של קווארץ. מכשפה אחרת לקחה אותו.
משם המשכנו למטעי תפוחים נטושים- ולשדות פחות נטושים. זה לא רק פירות שונים, אלא פירות מעצים שונים יש להם טעם שונה. תאנה של עץ אחד שונה בטעמה מתאנה של עץ אחר. ואילו הירוק… היקום היה מלא ממנו.
כאילו כל חביונות הטבע קפצו לביקור. לבסוף חורשת מחטניים הייתה לנו אפיריון וישנו לילה נוסף.
באותו לילה התהפכתי בשנתי: רציתי להגיע לטיול בשביל לחדש את הקשר המאגי שלי עם הטבע, ולמרות שהטבע טרח ללטף את הגוף והנפש שלי, לא היה שיפור ניכר.
הבטתי מסביב. מה חסר?
ואז הבנתי. האנשים. האנשים הנפלאים- כולם אחד אחד- ביחד. כל אחד היה חלק מהחידה.
הומור של אושר- סולדיות-לצד-אהבה של מירב, ואפילו תוכחה של ז`ראר. לכולם היה משהו במקום הזה של הפתרון. קצרה היריעה על יחסי עם כל אחד ואחד מהם, אותם אנשים נפלאים שרעננים בזכרוני כמו חלום בתוך חלום. אני רק צריך לשלוח את ידי אל הזמן שבו הכרתי אותם ולשחזר את שיחתי עימם לצד חלוקת האנונה בינינו בפגישה הראשונה שלנו.
היום השלישי היה מייגע יותר. למרות שהיה בהיר (ואולי בגלל) החום הרב והמשקל של תיקי היוו מכשלה לא קטנה.נקודת אור- הייתה מציאה של גופת שועל. לקחתי את גולגולתו המצופה פרווה עדיין, מכשפה אחרת בחרה את רגליו דווקא. העליה הסופית לגוש חלב סחטה כל טיפת אנרגיה שהייתה לי. ביקשתי בעזות פנים מאופק שלא יצלם את גופי המושלך כמו בובת סמרטוטים אדמדמה על האדמה, נשען על קיר הבטון.
לאחר מכן, אני וקרניבור נוסף הובלנו לחומוסיה הקרובה.
אבי יאמר יום לאחר מכן- “הנוצרים האלו לא יודעים לבשל, הייתם צריכים לאכול אצל מוסלמי”. הוא צדק, האוכל היה בינוני ויקר- והם אייתו עלי-גפן ממולאים בצורה שגוייה בשפה האנגלית.
“הזמנתי” הסעה לבית אחותי, מאוכזב כמעה מאיחור לשיעורים שלי. הטרמפ והאוטובוס היו מסונכרנים, ואפילו תנועת יד חיננית שפותחת פקקים בצמתי הקריות לא הספיקה להביאי לאחותי לפני שש בערב. סבלנותי פקעה, היה ניגוד עז בין ירוק היער השלו, פיכפוך הנחל והמעיין לבין רעש תחנות מרכזיות ומהותם הרועשת של אנשים, כאן ובעולם שמעבר.
לקטים מטיילים הייתה חוויה מענגת שבהחלט שווה לשוב אליה, שוב ושוב ושוב…
אבל הדרמה האמיתית החלה בבית. ברגע שהגעתי אחותי חולת הניקיון דרשה ממני לחלוץ את נעלי על עיתון שפרסה מראש, וניגשה לתיקי. הזהרתי אותה שלטובתה שלא תיגע בתיק, והיא שלחה אותי ישירות לאמבט.
היא שאלה מספר פעמים מדוע לא לגעת בתיק- ואני עניתי “כשאספר לילדים איפה הייתי ומה עשיתי, תדעי.”
סיפרתי את איסוף הליקוט שלי, בזמן שהם יושבים- הילדה בתוכחה הילד מרותק, וכשהגעתי לסיפור של הגולגולת- האימא הסגילה. היא ספק חייכה ספק החזיקה את הקיא שלה בפנים.
“אתה… הבאת… את הדבר… הזה… לבית שלי…אני….אהרוג… אותך!!”
היא החליטה באופן מיידי שהדבר הזה לא נשאר אצלה בבית ושאני מעביר אותו ישירות לידידה נוספת שלי עד יום חמישי.
ואז היא הבינה את הטרגדיה: עד למחרת זה יאלץ להישאר אצלה בבית. אבל בתור מלכת הפתרונות היצירתיים היא החליטה לעשות את הדבר הבא: היא שמה את התיק בתוך ארגז,וקשרה אותו לחלון. והשליכה אותו שיתלה על הקיר החיצון של הבית.
ולא בזאת נגמרה ה”אוריתיה”- בבוקר, כשהיא כיבסה את הבגדים שהיו בתיקי היא הזדעזעה לגלות צבט- סרטן בשרנית שנשכחה שם. בנוסף, בשש- היא דרשה ממני להסיר את הגולגולת מהתיק כדי שתוכל לנקותו. כשהסרתי אותה וחטפתי כמות של דגרנטים יותר מעולה ממרוקו- היא צווחה, נשל נחש נשכח בתיק גם הוא!
תיעדתי את כל המאורע המשעשע- בטרגדיה לירית בשם ה”אוריתיה” הנחשפה בפני מספר אנשים. הכתיבה שלה בעיצומה- חלק משיר:
אורית:”הו- אח קטן, כן אח קטן,
כיצד חשבת, להביא לכאן-
גולגולת של תן?:
מקהלה:”שועל!”
אורית:”חשבתי במעט כי אתה מוזר,
אבל כעת ברור, אתה מטורף וזר…”
חשבתי בסצינה האחרונה להביא לחיים את קליטמנסטרה- רוצחת ואשת אגממנון מן האוריסטיאה של אייסכילוס.
קליטמנסטרה: “היני שכאן, נוקמת עוולת רצח ביתי איפיגניה, ואתה כאן השועל, אינך כועס או ליבך מלא בצינינים על זה שערכך במותך עלה על זה שבחייך?”
גולגולת שועל רקובה:”בעעעךךך….”
ארדן
של היער לשם שינוי.
ובתמונה- אני, אחרי הלינה ביער בלילה הראשון.
