פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2009-05-16
בחיפושי אחרי הנקרומנסיה- הצד האפל של המאגיה המודרנית שחסר במדריכים וטקסטים של העולם הניסתר שאינם בני שמונים שנה ויותר עברתי תחנות רבות- בכולן למדתי משהו, וכאן זה המקום שבו אני יוצק את הידע הזה- את התיאוריה הזו לכדי משהו שניתן לגבש לטקס, למילים למחווה שתהווה את השער בין העולמות המתים והחיים.
למה נקרו-מאגיה? אני מסתכל סביבי ורואה רעב לנושא הזה- בני נוער עם לוחות סיאנס, טקסי הלוויה מורכבים והרבה “הלוואי שX היה כאן.” זה לא רק אבל שמניע את האנשים הללו אלא תועלתנות לשמה. המתים מכילים ידע- רגש תמונות ורגעים שעם מותם חולפים מן העולם כמו יצירות אמנות המושלכות לאש. הרצון לידע ולחוויה של המתים הללו הוא כפרי אסור המתואר במיתולוגיה היודו-נוצרית- אבל לא תמיד היה המצב כך. הציווליזציות הראשונות- יוון, רומא, מצרים, שומר ואכד ואפילו כנען היו מעוז למאגיה עם המתים. התנ”ך מתעד זאת בצורה מעניינת על ידי הסיפור של שמואל ובעלת האוב. דוגמא נוספת היא הטרפים- פסלים שמסמלים את רוחות האבות הקדמונים קיומם בבית מסמל את שייכות הבית לאדם או משפחה מסויימת. רחל גונבת את הטרפים בדיוק מהסיבה הזו.
ובמשניות: “איזה הוא דורש אל המתים? זה המרעיב את עצמו והולך ולן בבית הקברות, כדי שיבוא המת בחלום, ויודיעו מה ישאל עליו. ויש אחרים שהן לובשים מלבושים ידועים, ואומרין דברים, ומקטירין קטורת ידועה, וישנים לבדם – כדי שיבוא מת פלוני, ויספר עימו בחלום.
כללו של דבר: כל העושה מעשה כדי שיבוא המת ויודיעו – לוקה.”
אבל כל זה- כל המידע הזה הוא חלקי לחלוטין. היהדות התנגדה לכל ביטוי מאגי שאינו בא ממנה. אם כך, היה עלי לפנות למקורות אחרים כדי ללמוד את כוחה של המאגיה של המתים. אני שוקל את מצרים- ציווליזציה עשירה ועתיקה ולמרות זאת, אני מרגיש כי אורח החיים שלהם היה שונה משלנו במידה שכזו, שייתכן ששיטת המאגיה והסמלים שלהם לא ממש רלוונטית לשלנו. אני בנתיים שואב מהם מספר רעיונות מופשטים וסמלים. למרות שהחניטה היא למעשה מאגיה של אלמוות- אבל אין כאן המת שחוזר אל החיים לשרתם- יש כאן נקרומנסיה, אבל היא אטומה עבורי- כרגע. המתים הפכו לאלים במקרה של הפרעון, הלכו לארצות המערב ועסקו שם במה שעסקו בחייהם- בנייה, זנות או מלוכה על המדבר. לא הייתה פניה אל המתים למטרת נבואה- שהייתה זמינה מספיק בעולם החיים- וכשפים כן שאבו מקורם מן המתים כמו שיקוי אהבה המכיל קיצוות שיער של איש שמת מוות אלים.
ביוון ורומא נקרומנסיה היא כלי ממלכתי. ישנם ארבעה מוסדות נקרומנטיים שמיקומם כיום לא ידוע אם כי תיאור המקום שרד, אחד ליד אגם גדול שכנראה היה עמוק ושורשיו בסטיקס- נהר המתים היווני. המסורת הנקרומנטית של יוון הייתה כה יעילה שהיא עברה בצורה חלקה על כל כליה לרומא. אם לרומא הייתה מסורת נקרומנטית משל עצמה לפני כן, הרי שזו התפוגגה ללא כל זכר. האיזכור הראשון לנקרומנסיה בטקסטים היוונים הוא באודיסיאה של הומרוס- כאשר הקוסמת קירקיי מזמנת את רוחו של טריסיאס: אודיסאוס חופר בהדרכת הקוסמת בור, הוא שופך סביבו נסך למת- תערובת של חלב ודבש (אלמנטיים ירחיים ושמשיים, חלב הוא ירח, דבש הוא שמש- כנראה כדי לשרת כגוף מאוזן ואתרי למת) לאחר מכן, הוא מוסיף לנסכים יין ולבסוף מים- היין הוא קורבן קלאסי, והמים הם כנראה סמל של לידה במקרה זה. לבסוף הוא מפזר זרעי שעורה- כל אלו הם חלקים של מנחות וגם חומרים שיכולים לתמוך בגוף אסטרלי. אודיסאוס מתפלל למתים מבטיח קורבן דם למתים, ובוחר את הפר הבריא ביותר מעדרו למטרה זו- הוא מבטיח גם לשרוף אוצרות כדי שהם יוכלו לקבל אותם (האש והאדמה כפורטל לעולם המתים נראה כאן בבירור) המטרה של הזימון? הנביא טרסיאס, הנביא העיוור שקיבל את מתנת הנבואה. לנביא עצמו הוא מבטיח כבש שחור שברשותו אם הוא יטרח להופיע. אנחנו נראה בתרבויות שונות שבעלי חיים שחורים כמו תרנגול או פרה, הם הקורבן המועדף לנקרומנסיה- אולי בגלל שהם מכילים את האלמנט של כוח סאטרוני, כוח תת-אדמתי אפל שמסמל את ההפרדה בין קיום ללא קיום בתקבולת המאגית. לאחר מכן באמצעות חרב ברונזה הוא שחט זוג כבשים- שחורות, ונתן לדם לזלוג לשער העולם התחתון בזמן שפניהם פונות לעולם התחתון ופניו היו בניגוד לעולם התחתון- כנראה כדי לא להישאב פנימה- או להתפתות על ידי מיקסמי שווא שהיו בידי המתים שרצו לטעום את בשרו מינית ופיסית. הוא משתמש בשני עוזרים כדי לפשוט את עור הכבשים ולשרוף אותם באש לאחר שדמם התנקז- והרוחות החלו להצטבר באזור הטקס. מיד לאחר מכן הוא מתפלל להאדס ופרספונה- יותר מסתם אלי שאול, הללו משמשים כישויות המחזיקות במת ובלעדיהם המת לא ישוחרר לעולם החיים באופן זמני, ומקרה זה הם משמשים כ-Psychopomp ישות מקשרת בין עולם המתים לחיים- בעיקר במקרה של פרספוני שעושה את המסע בלווית הקטה בזמן שינוי העונות- באביב, אלת הפרחים, בחורף אלת השאול.
כדי להבין את חשיבות ריטואל המתים ודיבור עם המתים חשוב מאוד להבין מה מקום הדבר הזה ביוון העתיקה, ולאחר מכן ברומא. במחזה העתיק ביותר שנשאר בידינו- “הפרסים” מאת אייסכילוס (שהיה המוצלח ביותר מהשלישיה של אייסכילוס, אוריפידוס, סופוקלס) יש סצינה בה המלכה אטוסה מגיעה לקבר בעלה, יחד עם כל זקני העיר כדי לדבר על אסונה של בנה היקר, זרקסס. ביוון ורומא היה שימוש נפוץ גם בטבלאות עופרת– עליהן נחרטו קללות ונקברו עם המתים בבית הקברות.
נקרומנסיה היום נפוצה גם היא. בתרבות הוודון המתים נתפסים כסוג של שכנים מהצד השני של הקיר- נוכחים ולא נוכחים וכאשר הם רוצים להעביר מסר לבני אדם פעמים רבות הם יכולים להיכנס באופן זמני לחיות ואף לבני אדם. יש בני אדם הרגישים לזה במיוחד- ונקראים “אנשים בעלי שני ראשים” כי הם מכילים רוח נוספת שאינה שלהם בלעדית. במקסיקו את חגיגות יום המתים בהן הולכים לאכול עם המתים בבית הקברות ומקשטים את העיר כולה בגולגלות ושלדים צבעוניים ושמחים: מראה זר למי שגדל בתרבות מונותאיסטית הרואה במוות משהו טמא שצריך לשכוח שקיים. בנוסף בכל חנות צעצועים אמריקאית ממוצעת יש לוחות-רוח עבור סיאנסים. בנוסף, בוודון קיים מושג הזומבי- המת החי. במקור הכוונה הייתה לקרובי משפחה שחיים בתוכנו, או בעלי חיים שיש להם סוג של אלמוות (כמו נחש שנולד מחדש מעורו בכל פעם) אבל בתרבות הוודון יש משהו קצת אחר. פושע נגד הקהילה נהרג בצורה טקסית (שתייה של רעל משתק גוף עשוי ממעי דג ממשפחת הנפחותיים, ועשבים ושורשים שונים) ועובר טקס החייאה מחדש כגוף עובד חסר תודעה. יש 15 כאלו מוכרים מבחינת החוק בהאיטי- וכבר ראוי לציין, לא חוקי לייצר כאלו יותר.
איך זה עובד? לשיטתי האדם יכול להיות מחולק לשלושה חלקים- נפש, רוח וגוף. לאחר המוות הגוף מתפרק באדמה- הנפש היא הרגש מתגלגלת הלאה לגילגול אחר והרוח נותרת קרוב לכאן בעולם האסטרלי, מרחפת חסרת רגש וגוף מכילה את כל הידע שיש בחיים אלו. פעמים רבות טקסים נקרומנטיים משמשים לזימון ושיחה עם הרוח שמסמלת את הזהות של האדם האחר, ואז היא מרגישה חסרת רגש ומרוחקת ולפיכך אינה מתאימה לפרידה מן החיים. לטעמי טקס טוב הוא אחד שיוצר גוף זמני (אסטרלי) וממזג את הנפש והרוח. למדתי טקסים רבים וזה מה שעובד עבורי- עבור הטקס הנקרומנטי צריך מספר רכיבים:
1. פסייקופומפ או ישות מקשרת. שלי זו הקטה, וניתן להשתמש במלאכים שונים או אלים אחרים שמשמשים בתפקיד זה.
2. דם או בשר- בוודון זה תרנגול שחור וביוון זה כנראה עז או כבש. אפשר לדקור את קצה האצבע ולהשתמש במספר טיפות. יותר לא הכרחי.
3. מתנה אכילה עבור המת.
4. קטורת מהבילה על גחל שמכילה צמחים שקשורים לנקרומנסיה או לירח- לענה, דיטני כרתים וכו`. עוזר מאוד להיווצרות גוף זמני.
5. הזמן המתאים הוא כנראה ירח שחור, או ירח מלא בחצות- זמן סיפי, שהוא כמובן סף בין הימים- שזה זמן כמו צומת דרכים במקום שאינו מקום ובזמן שאינו זמן, מושלם לזימון מהסוג הזה. כמובן שסאווין (הלואין 31 באוקטובר הוא זמן אידיאלי)
6. הכי חשוב, לפני שמזמנים לערוך דיוונציה או חיזוי בשביל לוודא שהסיבה מצדיקה את זה.
7. אחרי שקיבלנו מה שרצינו, גירוש מנומס אך תקיף, וטיהור של אזור הפולחן עם מלח וחומץ.
זכרו את האלמנטים הללו וגם אתם תוכלו ליצור קשר עם עולם המתים בצורה בריאה בטוחה ורבת עוצמה. זהו הכישרון האבוד של מכשפים בני דורינו לדעתי. הצורה שבה הטקס עובד שונה מאדם לאדם- לאחד המת מופיע מולו ומתחילה שיחה, עבור אחר קול נשמע בתודעתו ועבור שלישי- רק בחלום הלילה שאחרי ייווצר המגע. עדיין אין זה מדע מדוייק.
ארדן.
קריאה נוספת:
Greek and Roman Necromancy- Daniel ogden
Jambalaya- Luish Teish
Encyclopedia of 5000 spells- Judika Illes
