פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2009-12-15
לפי האגדה, הייתה נסיכה יפיפייה בשם מדוזה, אשר התנתה אהבים במקדשה של אתנה- והנסיך שעימה העז לומר כי היא יפה יותר מהאלה עצמה- אז תלתליה הפכו נחשים, ומבטה הפך אדם שהסתכל בה לאבן. זה משעשע, שהיא קיבלה כל-כך הרבה כוח רק אחרי שהיא שהיא קוללה. הגיבור פרסאוס, שנועד להרוג את אביו המלך, יצא למסע, הוא קיבל את הכלים של האלים- סנדל מכונף, מגן כסוף ובאמצעות כוחותיה של מדוזה האלמותית הוא הביס אותה. ראשה הוצמד למגן וניתן לאלה אתנה שהפכה אותו לסמלה.
מדוזה המסכנה, קורבן אומלל… אבל מכשפות יודעות לראות מעבר למיתוס- ולהבין. אנסה ברשותכם לספר את הסיפור שוב. “סיפור שהיה, כך היה” פעם אחת באי כרתים הייתה אלת נחשים יפיפייה. היא כנראה הייתה אלה מאומצת מהסהר הפורה- ייתכן שהיא אפילו הייתה עשתורת של הכנענים או אישתר של השומרים. היא הייתה יפה, מינית ורבת עוצמה. אבל הציווליזציה שכבשה אותם הייתה יוון. האהבה שלהם לאלת הנחשים הייתה חזקה- אז היה צורך במיתוס שיביס את האהבה הזו. האם זה הצליח? המידע הזה אבד בנבכי ההיסטוריה. אבל אחד יכול ללמוד מהמקרה הזה, את המשמעות האמיתית של מיתוס, או סיפור. כמו הרבה דברים כמו המשמעות של יופי וכוח, גם הרשומה הזו גם מטעה, בימים אלו שבהם אני שרוי במיתוס, אני מדבר על מציאות שמתרחשת כרגע. “תככים בקהילה הפאגנית.” אלפי שנים. אלפים- ולא עברנו שינוי.
פעם אחת היה איש צבעוני בקהילה, הוא היה חד לשון ואכזרי, אבל הייתה לו החכמה לכוון הרבה אנשים לדרך הנכונה. ואז הוא הפך למדוזה- מפלצת בעלת שלושה ראשים. ראש אחד, ראשו שלו נפרד מהאחרים, וראש אחר מת עזב את הקהילה הזאת- והראש השלישי מסרב להפסיק להיות מפלצת- כמו שלושת הגורגונות שרק אחת מהן בת תמותה. האם מבטי הוא זה שהופך אנשים לאבן? האם אני האויב הגדול של הקהילה הזו כמו שיש מי שרוצה להציג? אני חושב שלא. אני אפילו לא ציינתי את שמו כאן, ובכך הוכחתי שלי יש גבולות שלו אין. במקום מסוים אני מרחם עליו, זה שהזעם שלו הפך להיות נחמתו היחידה, זה שאפילו לא תפס את האמנות שבנקמה נכונה- זה שמזיק לעצמו במקום לפגוע בי. והמצחיק הוא, שהוא מודה במבט האבן שלו.
“כל מיני אנשים ניסו להשתלח בי לאורך השנים, אחד עזב את הארץ, שני פשט רגל, שלישי עזב את הפורום לצמיתות והרביעי שינה את אופיו – כך שאני יודע טוב מאוד איך זה להרגיש כאשר מנסים לרצוח אותך תדמיתית.”
קרה בטעות, במבט אחד- אקט פסיבי ותמים לכאורה, להביט. להסתכל. אולי מתאימה כאן האזהרה לאלו שמקורבים ל”שלומית” סלומה של אוסקר ווילד. “אתה מביט בה יותר מידי. דברים רעים יקרו אם תביט בה יותר מידי”. האם הכוח להזיק הוא כוח אמיתי? האם מדוזה היא באמת רבת עוצמה? האם אני המדוזה? האם המאשים אותי הוא מדוזה? הכל נמצא במבט ההסתכלות. לא, אני לא משליך מעצמי את הגלימה של המפלצת. איני חושב שאני טהור בזה. למרות שכוונותי היו באמת טהורות.
סיפור אחד אחרון אם כן?
פנו אלי מספר אנשים בקהילה הפאגנית- כאלו שהאשימו מישהי בערפדות אנרגטית. מבלי להאשים אותה הזמנתי אותה אלי, הכנתי לה ארוחת בוקר: כריך וכוס תה יסמין. הענקתי לה שרביט טיהור ממרוות פרא שהרווחתי בשיעור מאגיה לאדם אחר, ובורכה פעמיים. הסברתי לה את המצב ושאלתי לרצונה. הצעתי את שירותי והיא הסכימה. כאשר היא פנתה ללכת היא אמרה לי “בבקשה, אל תאמר דבר למורה שלי. הוא יכעס אם הוא ישמע על זה.” כאדם אשר אמון לשמור על סודות מטופלים הסכמתי בדממה. נתתי לה חיבוק, ושלחתי אותה לדרכה.
לאחר מכן, האדם שמלעיז עלי התקשר לאיים על שני האנשים שהסכימו להיחשף ולומר שזה הם שהרגישו את ערפדותה של המדוברת. הוא תקף אותם מילולית ואיים עלי דרכם. כמה מטופש לגרום לאחרים לשנוא אותך, כאשר אתה מנסה לאחר מכן לזכות בתחרות פופלאריות מטופשת. ציפיתי ממנו ליותר.
ואתמול בערב, אני מסובב בידי כלי סוטו יפני מעודן. ניחוחות הצמחים שבו מרירים מתוקים. אני מדבר עם רינה קסם. “יש לך כה הרבה דברים טובים ויפים בחיים שלך, אם המחיר הוא קצת הוצאת דיבה עליך, אז שלם את המחיר בחיוך. יש כאלו שלא זכו בפרס שכזה.” ואת יודעת מה רינה? את צודקת בהחלט.
וזו שאלה מעניינת- מי היא המדוזה? עלמת החן עם התלתלים במקדש אתנה, או המפלצת שנשחטה? אולי זו אתנה עצמה בכלל בשיקופים שונים? כל מחשבה היא אלפי רבדים- אלפי מראות, אלפי סודות ניתן לנתח אותה ולהעביר אותה אין סוף רומינציות ומראות.
אתה לא תנוח עד שתביס את המפלצת פרסאוס?
ומה עם המפלצת שמביטה עליך במראה? הזעם שהוא בור גופרית מבעבע שמבשל את נשמתך? האם קל יותר להרוג מפלצות שהן לא אתה?
אנחנו נראה.
אנחנו נראה.
ארדן
של הגן הנצחי.
נ.ב- זה אירוני (והחלק הזה מוקדש לך לילי) אבל בדיוק מעלים במשכן לאמנויות באוניברסיטת חיפה בה אני לומד את ההצגה בגירסא לילדים “פרסאוס ומדוזה“. ראיתי זאת היום. מומלץ.