Category Archives: תפוז

הסיפור של מדוזה

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2009-12-15

לפי האגדה, הייתה נסיכה יפיפייה בשם מדוזה, אשר התנתה אהבים במקדשה של אתנה- והנסיך שעימה העז לומר כי היא יפה יותר מהאלה עצמה- אז תלתליה הפכו נחשים, ומבטה הפך אדם שהסתכל בה לאבן. זה משעשע, שהיא קיבלה כל-כך הרבה כוח רק אחרי שהיא שהיא קוללה. הגיבור פרסאוס, שנועד להרוג את אביו המלך, יצא למסע, הוא קיבל את הכלים של האלים- סנדל מכונף, מגן כסוף ובאמצעות כוחותיה של מדוזה האלמותית הוא הביס אותה. ראשה הוצמד למגן וניתן לאלה אתנה שהפכה אותו לסמלה.
 
מדוזה המסכנה, קורבן אומלל… אבל מכשפות יודעות לראות מעבר למיתוס- ולהבין. אנסה ברשותכם לספר את הסיפור שוב. “סיפור שהיה, כך היה” פעם אחת באי כרתים הייתה אלת נחשים יפיפייה. היא כנראה הייתה אלה מאומצת מהסהר הפורה- ייתכן שהיא אפילו הייתה עשתורת של הכנענים או אישתר של השומרים. היא הייתה יפה, מינית ורבת עוצמה. אבל הציווליזציה שכבשה אותם הייתה יוון. האהבה שלהם לאלת הנחשים הייתה חזקה- אז היה צורך במיתוס שיביס את האהבה הזו. האם זה הצליח? המידע הזה אבד בנבכי ההיסטוריה. אבל אחד יכול ללמוד מהמקרה הזה, את המשמעות האמיתית של מיתוס, או סיפור. כמו הרבה דברים כמו המשמעות של יופי וכוח, גם הרשומה הזו גם מטעה, בימים אלו שבהם אני שרוי במיתוס, אני מדבר על מציאות שמתרחשת כרגע. “תככים בקהילה הפאגנית.” אלפי שנים. אלפים- ולא עברנו שינוי.
 
פעם אחת היה איש צבעוני בקהילה, הוא היה חד לשון ואכזרי, אבל הייתה לו החכמה לכוון הרבה אנשים לדרך הנכונה. ואז הוא הפך למדוזה- מפלצת בעלת שלושה ראשים. ראש אחד, ראשו שלו נפרד מהאחרים, וראש אחר מת עזב את הקהילה הזאת- והראש השלישי מסרב להפסיק להיות מפלצת- כמו שלושת הגורגונות שרק אחת מהן בת תמותה. האם מבטי הוא זה שהופך אנשים לאבן? האם אני האויב הגדול של הקהילה הזו כמו שיש מי שרוצה להציג? אני חושב שלא. אני אפילו לא ציינתי את שמו כאן, ובכך הוכחתי שלי יש גבולות שלו אין. במקום מסוים אני מרחם עליו, זה שהזעם שלו הפך להיות נחמתו היחידה, זה שאפילו לא תפס את האמנות שבנקמה נכונה- זה שמזיק לעצמו במקום לפגוע בי. והמצחיק הוא, שהוא מודה במבט האבן שלו.
 
“כל מיני אנשים ניסו להשתלח בי לאורך השנים, אחד עזב את הארץ, שני פשט רגל, שלישי עזב את הפורום לצמיתות והרביעי שינה את אופיו – כך שאני יודע טוב מאוד איך זה להרגיש כאשר מנסים לרצוח אותך תדמיתית.”
 
קרה בטעות, במבט אחד- אקט פסיבי ותמים לכאורה, להביט. להסתכל. אולי מתאימה כאן האזהרה לאלו שמקורבים ל”שלומית” סלומה של אוסקר ווילד. “אתה מביט בה יותר מידי. דברים רעים יקרו אם תביט בה יותר מידי”. האם הכוח להזיק הוא כוח אמיתי? האם מדוזה היא באמת רבת עוצמה? האם אני המדוזה? האם המאשים אותי הוא מדוזה? הכל נמצא במבט ההסתכלות. לא, אני לא משליך מעצמי את הגלימה של המפלצת.  איני חושב שאני טהור בזה. למרות שכוונותי היו באמת טהורות.
 
סיפור אחד אחרון אם כן?
פנו אלי מספר אנשים בקהילה הפאגנית- כאלו שהאשימו מישהי בערפדות אנרגטית. מבלי להאשים אותה הזמנתי אותה אלי, הכנתי לה ארוחת בוקר: כריך וכוס תה יסמין. הענקתי לה שרביט טיהור ממרוות פרא שהרווחתי בשיעור מאגיה לאדם אחר, ובורכה פעמיים. הסברתי לה את המצב ושאלתי לרצונה. הצעתי את שירותי והיא הסכימה. כאשר היא פנתה ללכת היא אמרה לי “בבקשה, אל תאמר דבר למורה שלי. הוא יכעס אם הוא ישמע על זה.” כאדם אשר אמון לשמור על סודות מטופלים הסכמתי בדממה. נתתי לה חיבוק, ושלחתי אותה לדרכה.
לאחר מכן, האדם שמלעיז עלי התקשר לאיים על שני האנשים שהסכימו להיחשף ולומר שזה הם שהרגישו את ערפדותה של המדוברת. הוא תקף אותם מילולית ואיים עלי דרכם. כמה מטופש לגרום לאחרים לשנוא אותך, כאשר אתה מנסה לאחר מכן לזכות בתחרות פופלאריות מטופשת. ציפיתי ממנו ליותר.
 
ואתמול בערב, אני מסובב בידי כלי סוטו יפני מעודן. ניחוחות הצמחים שבו מרירים מתוקים. אני מדבר עם רינה קסם. “יש לך כה הרבה דברים טובים ויפים בחיים שלך, אם המחיר הוא קצת הוצאת דיבה עליך, אז שלם את המחיר בחיוך. יש כאלו שלא זכו בפרס שכזה.” ואת יודעת מה רינה? את צודקת בהחלט.
 
וזו שאלה מעניינת- מי היא המדוזה? עלמת החן עם התלתלים במקדש אתנה, או המפלצת שנשחטה? אולי זו אתנה עצמה בכלל בשיקופים שונים? כל מחשבה היא אלפי רבדים- אלפי מראות, אלפי סודות ניתן לנתח אותה ולהעביר אותה אין סוף רומינציות ומראות.
 
אתה לא תנוח עד שתביס את המפלצת פרסאוס?
ומה עם המפלצת שמביטה עליך במראה? הזעם שהוא בור גופרית מבעבע שמבשל את נשמתך? האם קל יותר להרוג מפלצות שהן לא אתה?
אנחנו נראה.
אנחנו נראה.
 
ארדן
של הגן הנצחי.
 
נ.ב- זה אירוני (והחלק הזה מוקדש לך לילי) אבל בדיוק מעלים במשכן לאמנויות באוניברסיטת חיפה בה אני לומד את ההצגה בגירסא לילדים “פרסאוס ומדוזה“. ראיתי זאת היום. מומלץ.

גזירת שיער וציפורניים ושתיקה

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2009-12-11

לפי הצוענים, אם אדם חולה, הוא רק צריך לגזור ציפורניים, ולהסתפר, לגזור קצוות משיערו. כך הוא מנתק קשר אל המחלה שלו. גם אני עורך את זה עכשיו, מספר קצוות וגיזרי ציפורניים נושרים למחתת אש. אני שורף את מחלתי- זו לא מחלה פיסית ואני גם לא אחלה החורף בשום מחלה פיסית. זו מחלה רגשית- רגישות ייתר שפיתחתי לאחרונה. מאז סאווין ועוד לפני כן כל מיני ריבים ומחלוקות בקהילה המאגית-פאגנית רודפים אותי, והפעם מזווית אחרת. בעבר הייתי פרובוקטור לא קטן ואני חושב שהייתי מאתגר מאוד רציני של מחשבות על טוב ורע בקהילה הפאגנית, חלק זיהו את המקום הזה שלי, מיהרו לתייג אותי בתור ידיד צל נאמן והמשיכו הלאה בחייהם. עבור חלק אחר הייתי כמו גוש בגרון- דבר שמפריע לאור ושאין לו מקום בקהילה הזו, בכל מקרה, אף אחד לא יכול היה להטיל ספק בעבודה המאגית שלי ובידע שלי- שלמרות שהוא נרכש בגיל מאוד צעיר, הוא היה ממקורות עשירים, ובמשך השנים בניתי את המבצר בחדר שלי: ספריה עשירה יחסית.
 גם עכשיו, ספרים מגיעים מהאינטרנט וממקומות אחרים- עוד פיסה לפאזל, עוד מקור לעבודה המאגית העשירה שלי.
 
אני חושב שאין לי פנאי. עוברים עלי הרבה דברים, בעיקר מחשבות על חברה, והמקום שלי בחברה. הניסיון שלי להבין מה מותר ומה אסור לי, לעבוד על פרוייקטים מאגיים ושיעורים שאסור לי לדבר עליהם- לריב עם חלק, להשלים עם חלק אחר ולהתמודד עם הוצאת דיבה נגדי ונגד הקרובים שלי.
סלחו לי על שתיקתי.
 
ארדן.
 

לחימה של אהבה

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2009-11-13

כביכול אוקסימורון, אבל לא תמיד מסתבר. אנחנו נלחמים עבור הדבר שאותו אנחנו אוהבים, אנחנו נלחמים באמצעות אהבה ובאמצעות שינאה, אבל אנחנו בעיקר נלחמים, עבור עיקרון, או מצב מדיני או עבור הצבע של הדגל שבסופו של דבר לא משנה שום דבר בזהות האישית שלנו. אנשים היו אנשים לפני רעיון הלאומיות ואחרי רעיון הלאומיות- אני זוכר את מה שלימדתי את עצמי: זה חשוב לתת לדברים שמות, אבל כשמגיע הזמן חשוב גם להסיר את התוויות כאשר הן הופכות מטרד.
 
כשאני הולך ברחובות הארץ הזאת, עטוי שחור כמו מוסכמה שמגנה עלי ומסמנת אותי כאחר, אני מוצא מעט מאוד סיבות לאהוב את הישראליות הזאת- גאווה לאומית שמסתירה ריקבון מהסוג המסריח ביותר, חוסר נימוס וסיגנון, אי הבנה של הדברים הטובים בחיים כמו תיאטרון איכותי או אפילו אוכל טוב. אני לא רואה את זה.
 
זה לא שלא ניסיתי- באמת, כשהם באים אלי מבקשים לחשים, אני שומע על העולם מהם. אני מתעלם מחדשות, טלוויזיה, עיתונות ואפילו עיתונאות אינטרנטית, וכשהם באים הם לא אומרים דברים יפים על המציאות הישראלית. ואני לא מחפש את מי להאשים כי מי שיוצר מציאות זה אנחנו בסופו של דבר. אבל יש, יש גם דברים שגורמים לי לאהוב את ישראל. לא הרבה. מעט. גבי ניצן הוא אחד האנשים שגרמו לי באמת לאהוב את הארץ. ספרו בדולינה היה חביב, אבל הספר שלו “פרא” (ולדעתי הפרוזה הישראלית הראשונה שמזכירה ניאו פאגניזם ומכשפות) היה מעורר ומעלה דמעות בעיני. אני זוכר כשקראתי אותו לראשונה, הייתי בצבא. הצבא כמובן השתנה והתפתל כמו המציאות שרקמתי אותו להיות עבורי, והספר גרם לי לדמוע ובצורה טובה. הוא מכיל עבורי קטרזיס. ובמשך שנים ארוכות? דבר לא נגע בי כמו הספר הזה. אני גדלתי מאז הצבא, השתניתי מאוד, התרככתי כלפי אנשים מסויימים, התקשיתי עבור אחרים- סבתי התאבדה, סבתא השנייה עדיין סובלת מסרטן, גלגל החיים מסתובב וזה מספק אותי כמו שזה מטריד אותי.
 
ואז הם באו: קרקס דחקה. הם באו לעירי לפני שנתיים ולא ידעתי על זה דבר. בין כה וכה הסיבה היחידה שלי ליציאה מהבית זה הטיול היומי שלי שרודף את השכונות של טבריה, או רכישות של דברים הכרחיים שאימי לא יכולה לבצע בשבילי. קירקס דחקה הוא קירקס בין לאומי שהתגבש בשבט ריינבו- ומכיל אמנים מאירופה ישראל והצד הערבי של ישראל. הליצן הערבי, מוחמד חשימה, בנעוריו עבר “תקרית” של טעות בזיהוי על ידי מסתערבים וחטף יריות בגב. אחרי שנים של פיזיותרפיה הוא מסוגל ללכת. כמובן שמדינת ישראל מתכחשת שהיא צריכה לתת לו פיצוי כלשהו. ומהצד השני של המתרס אני מכיר אחד שבזמן מלחמת לבנון השנייה לחם לצד ישראל וירו עליו באזור זה ממש. יכולת ההליכה שלו בקושי חזרה, והוא איבד את שמיעתו. ישראל מכירה בו כמובן כ”נכה ב49 אחוזים”. “בקרב הבא שלי, אני אלחם במדינה”. הנה שני סיפורים משני צדדי המלחמה- באיזון מושלם של יין ויאנג. שניהם אנשים, שניהם אוהבים- והאש והעופרת של האהבה הזו עלתה להם יקר. לפחות זה שקרוב אלי הוא לוחם. לוחם נכה- מטרת קיומו ננטלה ממנו. אהבתו ללחימה הפכה למשחק.
 
והמסר של הקרקס? השפה הבין לאומית האמיתית היא החיוך. מקים הקרקס הוא חייל קרבי, טייס קרב לשעבר, עומר דלומי, שלמד בבית ספר לקרקס בישראל. אמנים מכל העולם ומכל העולמות הגיעו: כאשר אמנית מחו”ל שואלת את מוחמד על הסיפור שלו, היא בוכה על כתפו. ואז היא צוחקת מהקלה כשהיא מבינה שהסיפור בעבר. “אתה רוצה הילינג?” היא שואלת, ומוחמד המוסלמי שבא ממדינה שבו כל הדברים הללו הם בפשטות כישוף שחור, לא יודע מה זה בכלל. הוא מאפשר לה לשלוח לו אנרגיות של ריפוי, גופו הגדול נרפה למגעו של גופה הדקיק בה. דימעה זוגלת לי על כל הביזבוז של הלחימה של האהבה הזו- אני ממהר להוציא ממחטה ולקנח את האף. זה הכל אלרגיות אתם מבינים, הבעת רגש לא מעושה מול קהל גדול של אנשים תגרום לאנשים לדרוך עליך בסוף- גם זו ישראל.
 
הקרקס תם, אבל הסרט עליו יצא. לוחם של אהבה. זה לא שייקספיר, האמנות שם היא עממית, ביינונית לכל היותר- המוסיקה נחמדה ורגשנית, רומנטית, ההומור חמים ובייתי. הקרקס נדד לעזה, ולמקומות שהמילה “בעייתיים” בשבילם היא לא סתם מילה. איך מתמודדים עם זה, עם העולם האחר מעבר לחומות הבדולח שיצרנו? הן כה בלתי נראות שאפילו אנחנו, הפתוחים והיאפים לא פתוחים במקומות הללו? אנחנו שהפכנו את המילים “עירבוב תרבויות” למילה גסה, לקללה. וככה קבוצה של היפים, במקום לשחק ולעשן סמים, ישבו בטבע, עבדו על מוסיקה וצבע, צורה ומשמעות- הביאו צחוק ואור לאפלה. כל הברכות שיש לי- שיהיו על ראשם. ובצחוק אנחנו מכירים- אנחנו מזהים את האלוהי שבתוכנו, האל והאלה שגרים בכל אחד, אורות וצללים- מבהיקים לנו ברגע שבו איננו שולטים במסיכת פנינו ומראים את האני הפנימי.
 
יש לי מאבקים משל עצמי כרגע. טוטם העכביש מתחזק, שולח קורי משי, מחזק ומפרק קשרים- חלק גדול מזאת, עדיין איני מבין. אני מלמד חמישה תלמידים עכשיו, ויש לי המון עבודות ודברים לעשות. אחלו לי הצלחה.
 
נ.ב- העיצוב של הבלוג שונה כי העיצוב הקודם עשה בעיות
מקווה שזה בסדר.
 
ארדן,
של הגן.
 
 

סאווין

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2009-11-07

אני חייב לציין שהסאווין הזה הוציא ממני המון אמוציות. אולי בגלל שאירגנתי את כולו, אולי בגלל שהייתי במרכז המערבולת של כל מיני תהליכים שלי ושל אחרים, ואולי בגלל שלמעשה ביקשתי את זה- רציתי לחזור ללב התמימות השחור וקיבלתי את זה- כל מחווה קטנה שאינה במקום הביאה אותי לדמעות, ואולי זה בגלל שבחרתי בטריקסטר כשף לסעודת סאווין (ולנסות לגרום לו לשמור על עקרונות ההגשה הקלאסית- ולהסביר לו שוב ושוב שקרפציו וסביצ`ה זה שני דברים שונים בתכלית זה סיפור מההפטרה) ואולי כאן התחילו דברים אחרים עבורי. אני אראה.
 
אני גורר את התמונה הממוסגרת באוניברסיטה. היא ענקית צבעונית ומציגה אישה שלד שציורה ביד אמן. אני מבקש להקל על הכובד, אז אני מקבל אישור לשמור אותה יחד עם דברים נוספים בחדר של המורות ליפנית בבניין אשכול. “אני לא לוקחת אחריות על הדבר הזה במשרד שלי” אומרת המזכירה בתיעוב. אין כאן אהבה אמיתית לסאווין אני חושב. והוא בא איתנו או בלעדינו. ביום חמישי חן ובן זוגה עומר באים לאסוף אותי- הוא התנדב להכין סושי לקבוצת 13 האנשים שנפגשים לסעוד בסאווין. הם אוספים אותי מהאוניברסיטה. התמונה הגדולה נכנסת בקושי למושב האחורי של “בינבה” המכונית האדומה של חן. בטיב טעם אנחנו קונים מה שאנחנו צריכים: חומרים לסושי. המקום של הדגים סגור, אבל חיוך שרמנטי וחיובי מעומר, המוכרת פורסת לנו סלמון. אני חייב לציין שאני מתוסכל למידי בחלק הזה. אני שאירגנתי ותיכננתי את סאווין הזה חודשים מראש, צריך להיתקל בקשיים לא מתוכננים. מדוע ולמה?
 
שקילת ידיים: שקט, חשיכה- ואז אורות, מידע מתקיף אותי וממלא את מוחי. מה שיעיל ומה שלא יעיל- הטוב והרע. לבסוף אני חוכך בדעתי. כישרון טבעי ומשמעת? יש אני עמוס אבל בכל זאת בוחר. יש לי תלמיד חדש. אני רוקם אותו לריקמת התוכניות שלי- מסביר בקצרה מה הולכים ללמוד. אני חושב שזה מעניין אותו מה שאני אומר. הוא ישיר- המחשבות שלו מהדהדות את המילים שלו וזה לעיתים משמים- כי אנשים צבועים לפחות מעניינים יותר. אני לא סומך על אנשים בקלות. עליו, משום מה- כן. אולי זה האור המזוקק שלו שמרחיק חשיכה בקלות… אני אאלץ להרהר בזה.
 
בביתי תה וכריכים. אנחנו הולכים לישון. יום חמישי באופן רגיל אני מותש מלימודי וכל העומס של קניות ועשייה נוספת פשוט גורמים לי להירדם. ביום שישי בבוקר יורד גשם מקסים ומזג אוויר מושלם לסאווין מתחיל להתגבש. גיל שהחליט לבשל לנו הגיעה בשעה עשר בבוקר. בטבריה אני מקרב את חן ובן זוגה לשווארמה הטובה ביותר בטבריה, עירי. קנינו כבר תבלינים לתה ועלי כותרת וורדים לקישוט המזבחות הרבים שיבואו בעיקבות שלושת הטקסים הבאים. המטריה נשברת ואני מאפשר לגשם ללטף את גופי. כבר מזמן לא איכפת לי- הלחות הזאת מעניקה לי רעננות- והלא אני זה שקרא בתשוקה עזה בשם זיפקנה: אל הסערות והגשם שיבוא ויעטוף אותנו.
 
בעיר עצמה אנחנו כבר אוספים את לטם, שהביאה איתה סיפורים ושירה מהריינבו (וגם סיפור על עזרה בבור החרא, שהיא תשמור לבלוגה שלה, כמדומני) עומר ריחם עליה וקנה לה מנה שווארמה. חזרנו אלי הבייתה שם חיסלנו את השווארמה בסבלנות עילאית- ורצנו לבשל ולקשט. עמרי השאמאן הגיע, והתחיל לדבר איתי על לוגיסטיקת סאווין ושלושת הטקסים שציפו לנו מאוחר יותר. השמיים אפורים, ברקים סגולים ממלאים את האוויר, ואני בנירוונה של שלווה ויופי. כל האורחים הגיעו בסופו של דבר: 13 איש כולל אותי. שלושה אנשים במטבח עוזרים לטריקסטר, כולל בן זוגה של חן שהתנדב בצורה טראגית להכין סושי. ואז מתרחשת דרמה: הוא הפך את האורז של הסושי צהוב. (בכוונה תחילה!) עם קרמל. דבר זה עשה אותו מריר בעיני. פחות אהבתי.
 
האוכל היה מושלם, והטקסים היו שלמים אם לא מושלמים. דאגתי שלא יצולמו שם תמונות, בגלל שטקס נחווה, ואין אדם שלא נמצא שם שרשאי לצפות. אז אספר: הטקס הראשון שולב עם ארוחה. ניזונו בקרפצ`יו, סושי, טורטליני עם בקר ופרמז`ן, ניסואז טונה צרובה, וקינוחים של מוס שוקולד, עוגיות שקדים וקינמון בצורת פנטכל, פאי דלעת ותפוחים. מן המזון אספנו מנה מהצלחת של כל אחד לקדירת נחושת. משם הלכנו בתהלוכה לקברי האימהות בטבריה, עירי. לא מעניין אותי אם הן באמת קבורות שם- האמונה שהם שם ומבנה דמוי הסטונהנג` שנבנה סביבם רלוונטי לעבודה שלנו. על הקירות רשום במרקר שחור לחשים ומשאלות של יהודים שחיפשו רחמים ובריאות מהשמיים ומעולם המתים. הבאנו לגומחות מעט מזון למתים. הודינו למתנותיהן וביקשנו דברים נוספים- כל הזמן בדממת האל הרפוקרטס- אל השתיקה המיסטית. הלחש נאמר לאחר מכן. המזון שוחרר- והשתחוויתי והלכנו חזרה לביתי.
 
המזבח הוקם- למזנון ישן צורף שולחן עץ עתיק וכבד- יוצר שתי מדרגות למזבח. פסלה של הקטה הונח לאחר כבוד במרכז. תמונה של אמנית שציירה את האישה זומבי לתערוכה ואני קיבלתי את התמונה המהממת לטעמי, בתור יצירה מרכזית. לצידה הונחו תמונות המתים בעלי הכבוד של קרובי המשפחה. לא הרבה הביאו תמונות למרבית הצער, אבל אלו שכן מיקמו אותן בפני יצירת המרכז. לטם עזרה בעיקר בעיצוב המזבח. קניתי עלעלי וורדים כהים, ועיטרנו את הבית והמזבח בהם. נרות וורדים, עצמות ודברים מתים כמו רעשני דלעת חלולים ושריונות צבים מרוקנים שנאספו בבר. זהו זמן של מוות.
 
חזרנו. נחנו קצת עם תה נצחי שנחלט שוב ושוב על ידי עומר במהלך הסופ”ש, והטריד את מנוחת עשב הלימון-המבורך-על-ידי-פיות שלי. אין לי מה לתאר את החניכה לדרגה השניה הוויקנית המסורתית בדיוק בגלל שהיא הייתה מסורתית. אני כבר הייתי בהכנה לטקס השלישי שהיה הפתעה, ולפיכך כבר הייתי לחליפין בתוך ומחוץ לגוף שלי. באמצעות הרצון כוחי שלי וכוחו של הכוהן הגדול “מורה דרך שאמני” היא קיבלה את כוחנו המשותף. ברוכה הבאה לעולם השיעורים הקצת יותר מסובכים.
 
והטקס האחרון ישאר סודי. הוא נועד רק לנוכחים- גופי ננטש, נפשי עזבה אותו כדי שאחרת תביא נבואה. אני לא יכול לדבר על הטקס הזה גם בגלל שאני לא זוכר דבר ממנו מלבד מספר מסרים לנוכחים שנמצאים בגופי ומשתחררים אל האוויר, ונשכחים ברגע שהם נאמרים.
 
היום למחרת היה ללא תיכנון. אריה בן זוגה של אנבל הביא משחקי שולחן, והטריקסטר ניגן לנו על גיטרה. היה תענוג מתוך תענוג- לא היה תיכנון ליום השני ופשוט נהנינו אחד מחברת השני בלי שום דבר אחר. כולם עזבו בערב של מחרת. הייתה תצוגה יפה של ריפוי הדדי ועבודה משותפת. קיוותי שגם הפעם נהיה נטולי פוליטיקה ומריבות אישיות- קצת התאכזבתי אבל כל זה היה שולי יחסית- אם כי הרגש המפעם בסאווין היה רגישות ייתר. ומתוך האפר- יצא עוף החול.
 
ארדן.
 

מקושט בפרחים

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2009-10-14

זוהי המנגינה הסינית שנשמעת ברקע כשאני שוזר מילים לתוך פרו-סמנריון עבור מרצה פדנטי. הנושא הוא “תיאטרון פוליטי ביפן”, ועומדים מולי קשיים. האם הוא מדבר על פוליטיקה של השכבה העליונה של הממשל? הרי ביפן אף אחד לא באמת יבקר אותה באופן גלוי. כשראש הממשלה טאנקה למשל הואשם בשחיתות, הביקורת של העיתונות הייתה לשים לו את הסיומת “סאן” (כבוד מינמלי) במקום הסיומת “סמה” (של כבוד והדר) שראוי לראש ממשלה. זה כה קטן, כה שולי שייתכן שזה אפילו שגיאת כתיב זעירה. אני עובר על הטקסט שוב ושוב, כבר מראש כתבתי ביבליוגרפיה. מעתיק, מדביק, רוקד את הטקס האקדמאי הזה.
 
אני שופת קומקום ברזל יצוק ויפני שחן העניקה לי, לתוכו נכנס תה ירוק. טעם חזק, מעורר, סבוני משהו מתפשט בגופי. הטעמים הללו חזקים מידי, אני נוטה חיבה לתה יסמין סיני מעודן. ממש עוד כמה ימים אני חוזר ללימודים. אני לא יכול שלא לתמוה איך אוכל להחזיק מעמד בימים כמו יום שני, בו אני מתחיל בשמונה בבוקר ומסיים בשמונה בערב. לפחות השבוע שלי באוניברסיטה מורכב מארבעה ימים. אבל חששות והירהורים בצד, עלי לסיים את העבודה הזו.
 
אני מסתכל עליו, שוכב בעצלתיים על השפה, שיער ראשון מאפיר, גופו בלוי. אבי. אני תמה מתי הפאראבסיס, שבירת האשליה, כפי שהיא נקראת בלטינית, תגיע. הכל תלוי באימי. היא הטיחה בי כבר שאני שובר את התוכניות שלה. כשאני מכעיס אותו אין פתרון שקט של הבנה ודיון. לאחר הגירושין, כבר אהיה פלדה, פלד. שמי הישן ימס אל תוך השיכחה. הוא מעולם לא היה חשוב לי, בכל מקרה. הפרח של הנקמה ושבירת האשליה פורס עלעלים מחודדים וקצוניים, הוא לבן כמו יסמין אבל הוא יכוסה בדמעות טל בקרוב.
 
ואתה המנסה בכל מחיר להימנע מחברתי, מהו פרי הטיפשות הזאת? לשלוח לי מסר לא חשוב דרך אחר? הלא תדע שאגלה בשבריר שניה מי זה שמסתתר מאחורי המסר? מדוע שלא תדבר איתי בעצמך? אתה והמוסר העקום שלך- מציאות שמשתקפת באגם אפל וסוער? ואולי… אחרי כל מה שקורה הגיע הזמן, שאתן את השרביט שלי ביד אחר. אולי פרח הסחלב המוזהב והחלוד של השליטה התחיל לקפל עלעלים חלודים? לוותר על כהונתי? או חלק זה של כהונתי? אולי.
 
סבתי שביקשה, מביטה בבובת הבצק והתבלינים. היא בזעם דוקרת אותה בסיכה עם ראש ארגמן. לאחר מכן היא מתחרטת, היקום לא מקשיב לבקשתה, הכעס שלה כלפי מי שהעליב אותה חזק מידי. האנרגיה האדומה מתפזרת במעגלים קוצניים כמו קנוקנות גפן, כמו תיל, עומדת באוויר ומשתחררת. עוזבת. לאן? לאדם שפגע? אל החושך של היקום כדי להיווצר מחדש בצורה אחרת? בשלב זה מבלי לחזות אין לדעת. אני לא מתקרב למראה השחורה. אני לא רוצה לדעת. היא שחורה כמו לב חמנית שדופה. היא מביטה בי באשמה על זה שאני מקיים את רצונות האחר. ומה עם המשאלה שלך לשם שינוי? היא שואלת בהתרסה. אני שואל את עצמי, מה באמת עם המשאלה שלי?
 
אני מגיע לחיפה, מגיש עבודה על דרמטורגיה צרפתית, מלמד שיעור מאגיה קצר אישה שמבשלת בפסטיבלים מזון צמחוני, מקבל בתמורה ערימה של מרווה משולשת. הניחוח שלה משכר. חמישים גבעולים צעירים, צפופים. אני משתמש בחוט צמר (חוט ממקור אורגני רצוי) לקשור מטות ארוכים ומטות קצרים. חלק למתנות, חלק לשימוש אישי. אני שר את הלחש של הטיהור כאשר כל קשר נוצר, כל ענף כסוף/ירוק מהודק. לבסוף נוצרים ארבעה שרביטים ארוכים ועבים וארבעה שרביטים קצרים ועבים פחות. הסתיו מגיע, עוד מעט חורף ואביב. המרווה שלי גם תפרח, בתפרחות וורודות וסגולות ורעש הדבורים יהיה מחריש.
 
וביום ראשון אני נוסע לחיפה. פונה אלי אדם שמזכיר לי את בן-זוגי לשעבר. תפרחות צהובות עוקצות מתחילות לפרוח בליבי, אני מנקז מהן את הטל מיד, מכשפה שולטת ברגש שלה. את שמו אני לא זוכר. גם לא את פניו. הוא למד איתי בבית הספר הישן. הוא מקשקש עימי, ואני מסיח את דעתי על ידי שיחה איתו. אתה רוצה להיות רופא שיניים מה? נחמד. אני מספר לו סיפור משעשע על תלמיד שהשתכר על מדרגות בית הספר, ושחבריו הניחו עליו גחל נרגילה בוער, והוא המשיך לישון. בראשי מבליחה המחשבה, איך זה מרגיש להישרף?הנסיעה תמה. אני קם, ורואה כי לוח הנסיעות לאוניברסיטה מכוסה. אני הולך למודיעין ומניח את כפי על הדלפק. אחח… מישהו הותיר שם סיגריה בוערת. בועה וורודה אדומה מתחילה להירקם על בשרי. זהו פרי משאלתי, פריחת הדובדבן שעל עורי השרוף.
 
מגיעה לקחת אותי עינה (מבוטא Ayana) בטנדר סובארו שמזכיר לי את המכוניות הישנות של אבי. הוא מריח מהמרווה שהיא קטפה עבורי. אנו מגיעים לאוניברסיטה וחונים בכרמל. פרחי פרא קטנים ופרחי קוצים מתחבאים בדשא הנמוך. אני מלמד אותה לחשים, היסטוריה פרקטיקה, סמלים ומודלים. זה לוקח שלוש שעות, והיא נגררת עם קומקום מתכת כבד, מתנה מאבוני לאנבל. אני רץ באוניברסיטה, פוגש אנשים שאני מכיר, עם חלק מדבר יפנית מהירה (עם המרצה שלי שהיא יפנית בעצמה, ועם ידידה תוססת ששיערה כמו שושנת קאלה אדומה, שמציינת שהתחביר שלי נורא) אני מתרה באצבעי כלפי ספרנית עם חיוך של מרגנית שדה, הלומדת איתי תיאטרון שאם היא לא תגיש עבודה בקרוב, אבוד לה. היא שולפת את שבעת הספרים שחסרים לי להשריש את העבודה בתיאטרון יפני, ומודה לי על זה שאני מזכיר לה ומטריד אותה. עינה הולכת, ואנבל מחליפה אותה בליווי שלי.
 
בהתחלה החלטנו לשתות קפה באוניברסיטה. לי התחשק גם סלט ירוק. לא היה להם, אז בחרנו ללכת למרכז חורב. שם החלטנו ללכת (הרבה!) לחיפושית בקפה כי אנבל רוצה לנסות לאכול שם. אנחנו מגיעים, רק כדי לגלות שכל דבר שרצינו שיהיה בתפריט נגוז. לא רוסטביף, לא סלטי קיסר, כלום. החשק שלנו לאכול שם נבל כמו שושני קיץ. משם יצאנו, טעינו באוטובוס והגענו לשכונה מוזרה ולא קשורה, חזרנו חזרה, והגענו חזרה למרכז חורב. תהיתי מה יצמח מכל התנועה הזו, ומכיוון שלא אכלתי כלום בטני הייתה ריקה כמו לקט פרג חלול, שזרעיו הופצו לכל עבר. בסוף בחרנו ב”דיוק” הדוכס. לפני שנכנסו פנימה הטריד אותי תלמיד שאני מכיר, רובין שלמד עימי תיאטרון. לו ולאנבל יש כימיה רעה מההתחלה.
 
הוא הולך לסדר קניות בביתו ואני ואנבל נכנסים לפאב. היא בוחרת בבירה ואני במרגריטה. שנינו הזמנו כריך סינטה, ואחרי יום שלם של רעב, זה היה באמת הדבר הטעים ביותר שאי פעם אכלנו. אנחנו מקשקשים, עלעלים של רכילות מתפזרים סביבנו. דברים שמותר ואסור לדבר בהם- מול חברים טובים הכל אותו הדבר. לקראת המרגריטה השנייה שלי, וסוף הכריך הידיד נכנס. צריך לשבור את הקרח, אז הרעיון פורח בתודעתי, שיספר על הזונה שהוא קורא לה בת זוג (אישה נוראה, באמת) אחרי שתי כוסות מרגריטה שלי ובירה של אנבל הלכנו לבקר אותו בביתו. שם פגשנו את האוגרים הסיבריים שלו וגילנו כי ההצגה שבה הופעתי, נמצאת אצלו (איזה רשע של אוויל משריש להסתיר זאת ממני!) משם מסתבר שהאוטובוס האחרון שלי הוא עוד 45 דקות חזרה לטבריה, עירי. אני ואנבל מרחפים לתחנה כמו אניצי סביון, זמן ומרחב מתעוות עבורנו. אנחנו עולים על אוטובוס שזומן מבעוד מועד. אני יושב בו. מחכה עד שאנבל יורדת ואומר את הלחש. אנרגיה כאוטית כמו סחלבים סגולים ומשונים מתפוררת סביבי. המזגן שממנו אנבל כה סולדת מתחיל לעבוד. 
 
ואולי מה שטוב בכל התקופה הזו היא פרח הידידות והרומנטיקה. הצלחתי לדאוג בעקיפין ובמישרין לשידוך של שני זוגות. סתיו זה טוב לאהבה- כנראה שסומק העלים משתקף בשמיים, במים ובדם השושנים. על ידי שידוך אחד הרווחתי ידיד. אולי תלמיד, גם שם אני עדיין לא יודע מה יצמח מזה. אני מתענג על צוף הידידות הזו, הוא מתוק במיוחד, ועשיר כמו מי-דבש. לכולם אהבה. לכולם זוגיות. אולי גם לי. מספר זכרים נאים מדברים אלי. אני לא יודע. זה מרגש ומפחיד.