פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2010-09-12
“
בפעם הראשונה שפגשתי אותו, זה היה מפגש חברתי והיה לי איתו קשר מוזר של אהבה שינאה. זיהיתי בו אלמנטים טובים לבנייה של משהו חשוב, והוא היה אדם מאוד איכותי לדעתי. אני שחשבתי שאני אדון של אשליות נפלתי באשליה שכזו, כה גדולה וכה מסוכנת שהסכמתי לבנות איתו משהו חשוב מאוד. הוא לימד אותי על החיות השונות וגם על השפירית שהייתה פעם דרקון, והפכה להיות סך הכל זבוב קטן וחסר חשיבות. אני למדתי להכיר אותו לאחר מכן, על ידי החברים שלו, אחד אומר שהוא מונע רק על ידי בצע כסף והשני שיש לו חוש גמדי של אמת מציין כי הוא מעולם לא עשה שום דבר בזכות עצמו בלבד. פיסית הוא נראה טוב, אבל הסדקים של האכזבה תמיד נראו מנקדים את פניו, פרוסים כמו רשת עכביש (ועכביש היא החיה שלי- טוויה של דברים אחרים- דברים שאולי אין להם מסה כמו העולם הפיסי אבל רחוקים מאשליות) והרשת הזאת מראש לימדה אותי הרבה.
וכן! אפשר להשיג הרבה על ידי טווית אשליות, אפשר למצוא הרבה. והבנתי את הקסם הזה. כאשר הינו במפגש החברתי שבו נפגשנו הוא העלה מיוטיוב שיר אינדיאני בגירסא מקסימה שנקרא fly like an eagle, שאישה זקנה שרה. לקח לי אחר כך שבוע למצוא אותו, ולאחר שמצאתי אותו, יכולתי לשמוע אותו רק לפעמים עד שגיליתי את האשליה של ההוא, ואז הוא לא היה יכול לסבול שבחייו יש אדם שרואה את האמת המלאה לגביו. הוא בוחר לנתק. ואז השיר גם נעלם, מיוטיוב. כן, יש גירסאות חיוורות אחרות, אבל האישה ההיא, האישה של האשליה שרה את זה בצורה מדהימה. כל גירסא אחרת צורמת לאוזני- אולי כמו הגלקונר, הפיה היא זכר, ברגע שהוא נוגע באישה, האישה לא יכולה לסבול מגע של גבר אחר. ממש אינקבוס- סוג של שד.
אני האחרון שממש ישפוט שדים לזכות או לחובה, בהתחשב בעובדה שרוב ספרי המאגיה העתיקים מתעסקים בהם כמו שנערים מאוהבים מתעסקים בחלקים מאוד מסויימים של האנטומיה הנשית. “”חלק מחברי הטובים ביותר”” ובמקרה שלי, הנאמנים ביותר הם שדים. הם אולי טריקסטרים חסרי רגשות ואכזריים לעיתים, אבל מצד שני, גם אני. אני יכולתי בקלות להתעלם מהדמוניות של האשליה של ההוא, לקבל את הצד השלילי שבו, אבל כמו כל אדם רגיל (וכאן אכזבתי הגדולה!) הוא לקח ממני מה שהוא צריך והלך. לקח המכשפה את הכוח שהוא חשב שמגיע לו, ארז את המזוודות ועזב. לא רק אותי כמובן, אם כי אני הייתי הראשון, אלא גם משפחה וחברים וכל ערך שהחברה מחשיבה כ””חשוב”” או כמשהו שצריך לשמר.
הוא כמובן ציפה למכה. אנשים שפגעו בי פחות כבר קוללו באכזריות אין סופית, רק כדי ללמד אותם לקח. (לפחות לפי האגדות, אני לא מאשר או מכחיש- מכשפה צריכה לשמור על המסתורין שלה) וחיפש קללות בכל מקום. כמובן שבלי שום כישרון אמיתי הוא בחר לפנות לאדם אחר כדי שיצויין שיש אנרגיות שליליות בחפץ שקיבל ממני. אם רציתי בכאב שלו הייתי עושה דברים שניקס, אלת הלילה הייתה מסתירה בכוחה, ולא כל מתקשר בן חמש היה יכול לראות. כוח חזק צריך להפעיל ביד קלה! זה מה שאני אומר לכל התלמידים שלי שחושבים שאם הלחש שלהם יהיה חזק יותר או אלים יותר התוצאות יספקו אותם יותר.
הידידה שלי השאמנית אומרת בצורה נחרצת- וכמה הנחרצות רגילה לה בדרך כלל: “”זה שלו!”” ובכך מרמזת לי לא להתעסק בפסיכולוגיה ובתסכול של האחר. מצד שני היא לא האדם החברותי והאוהב אדם ביותר בעולם. אני מקבל את הכלים שלה בערבון מוגבל. אבל אצלי, במרכז הספריה, יושב על מעמד עץ מגולף ומצופה לכה, פטיש, חפץ מאגי של שתי שפיריות בדשא. כל הידע הזה הוא אשליה. בסופו של דבר, תמיד ניתן להפריך אותו, תמיד נמצא משהו אחר בסופו של דבר להיתלות בו, וגם זה יהיה אשליה. סך הכל זה מבוך של אין ספור מראות כסופות וקרות, אחת מחליפה את השנייה.
ארדן
של הגן
באמת שלא מצאתי את הגירסא ההיא, אבל הנה פס קול מקסים אחר.
“