Category Archives: תפוז

אוסיין- חברות משובשת

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2012-10-06

אוסיין הוא אורישת הצמחים. הוא אחראי לגדילה צמיחה וכוחות המאגיה של צמחים ביער. יש לו יד אחת, רגל אחת, אוזן ענקית וחירשת, ואוזן זעירה ששומעת כל צליל-  כגון נפילת סיכה על פני הירח. הוא האח הקטן של אורונמילה אורישת החכמה וחיזוי אורקל האיפה. כששניהם היו צעירים מאוד, שניהם התהלכו ביער והתענגו על כוחות המאגיה הטמונים בו. לרוב הם היו תחבולנים איומים, מטילים כשפים נוראים על ההולכים והשבים. אולודומרה ששמעה על שחיתותו של אורונמילה תיכננה להביא למותו. מיד אשו רץ לאורנומילה לספר לו על תכניותיו של אולודומרה. אורונמילה החליט לשנות את דרכו באופן מידי. הוא נטש את אוסיין ודרכיו, טיהר את עצמו והכריז על דרך של שלום. אולודומרה חס על אורונמילה והראה לו חסד. אוסיין הוא המכשף הזקן והמפחיד שגר לבדו ביער, המתבודד- יש לו מעט מאוד חברים. לרוב יש לו תלמידים למאגיה: אחד מהם היה למרבית האירוניה, שאנגו הפופולארי והמלכותי מהאורישות הזכריות. את שאנגו, אוסיין – מורה המאגיה לימד את כל מה שהוא ידע. אורונמילה, שספג קללות מעולם הצמחים לאחר פרידתו מאוסיין פנה לייעוץ משאנגו.שאנגו חזה את העתיד והמליץ על תרופה: על ידי שימוש בתריסר פתילים בוערים ותריסר “”אבני רעם”” (אבני צור), להטיל כישוף על אוסיין, אשר ברגעים אלו ממש מלקט צמחים ליצור רפואה רעה לאורונמילה. ברק אדיר ועבה פילח את השמיים ואת גופו של אוסיין. כך הוא איבד את ידו ורגלו ופניו עוותו.

אוסיין נבגד פעמיים על ידי שאנגו, אבל כה גדולה הייתה אהבתו אליו שהוא סלח לו כל פעם. הייתה תקופה שבה הידע והכוח של הצמחים היה של אוסיין לבדו. הוא שמר את כל הסודות והצמחים שלו בדלעת חלולה אותה או תלה על העץ הגבוה ביותר ביער. שאנגו ואויה חשקו בידע הנכסף- אז אויה יצרה רוח גדולה שנענעה את העץ, ושאנגו ירה ברק מאצבעותיו כדי לנתק את הדלעת. הדלעת נפתחה באוויר, וכל הצמחים עפו לשמיים:  אוסיין זעק Ewe O Ewe O- העלים שלי! העלים שלי! כל האורישות רצו מהר לאסוף את הצמחים בטרם הם נגעו באדמה- והצמחים הפכו למקודשים להן, ולכן עד היום הצמחים זוכרים את מגע האורישות בהם והם מכילים רפואה וכוח של כל האורישות, האלים והאלות.  אוסיין המציא גם את החרוזים, וכל החרוזים של העולם מקודשים לו, ולכן המחרוזות שלו עשויות מחרוזים מכל צבע וסוג אפשרי.

שלושה כתרים לימיה

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2012-10-05

בתחילת העולם ימיה לא הייתה האימא האוניברסלית שהיא היום. היא הייתה בעצם השמרטפית הרוחנית של כל הילדים שנולדו, אלו שמתחת למים ואלו של האדמה ולפיכך היא הייתה עסוקה מאוד. יום אחד ,הכוח הבורא של העולם שאין לו מגדר והוא אב ואם כל האורישות קראה למסיבה בארמונה. היא שלחה את לגבה השליח להזמין את כל האורישות למסיבה. לגבה היה מאושר, כי הוא ידע שהוא יקבל ממתקים, אלכוהול ודגים מעושנים עבור החדשות הללו בכל בית שבו הוא יעצור ויחלק את ההזמנות. הוא הביא את החדשות גם לימיה, שהייתה כה עסוקה בטיפול בילדיה מתחת למים- ובקושי הקשיבה למילותיו בהיסח הדעת. יום המסיבה התקרב והגיע, והאורישות כולן החלו להכין מתנות לאבא האוניברסלי. אובטלה יצר מטה מזהב לבן ופנינים, ואושון רקחה בשמים יוקרתיים לגופו של אותה ישות בוראת ששמה ביורבה נקראת אולודומרה. כשהזמן התקצר, לגבה ריגל אחרי המתנות, ושאל את ימיה לגבי מה שהיא מביאה לאולודומרה. ימיה ששכחה לחלוטין מן המסיבה נכנסה ללחץ. היא זימנה את אחד הדגים שלה שיקח אותה במהירות אל היבשה והשוק. הדג המהיר ביותר שלה הגיע, ונשא אותה אל השוק. בשוק ישבה אויה, אורישת הסערות והשינוי ומילאה סלים בפירות היפים והריחניים ביותר- כדי להזין את אולודומרה. “”כדאי לך למהר,”” היא צחקה וקולה היה כרעם- “”אחרת לא יהיה לך כבר מה לקנות.”” ימיה הסתובבה בשוק, אבל או שהחנויות היו סגורות או שלא היה דבר הראוי למלכה אולודומרה. בסופו של דבר, ימיה הגיעה למוכר האחרון שהיו לו בדיוק שלושה ראשי דגים ושום דבר מלבד זה. ימיה הביטה בחוסר סיפוק ולקחה אותם. עדיף להביא מתנה לא מרשימה מאשר לבוא ללא מתנה בכלל. המוכר עטף את שלושת הראשים עבור ימיה.

ימיה מיהרה חזרה לביתה ולבשה את שמלתה הכחולה היפה ביותר, ועיטרה את שיערה בפנינים וצדפים. היא ביקשה מאותו דג מהיר לקחת אותה לארמון של המלך אולודומרה. היא שמה את מתנתה בסל, וידעה שהיא עשתה כל שהיא יכלה לעשותו- ובמחשבותיה היא הייתה מאוד לא מרוצה מן המתנה שהיא השיגה עבור אולודומרה. הדג ביקע את פני המים והחל לרחף לכיוונו של הארמון כשימיה והוא מוקפים באור וקצף גלים. בכניסת הארמון המוסיקה השמימית הכריזה על הזמן שבו יש להעניק את המתנות לאולודומרה. כל האורישות יצרו תור מן הכניסה עד הכס ואחת אחת הביאו את המתנות לאולודומרה. ימיה עמדה אחרונה בתור- מתוך חרדה ועצבות בנוגע למתנה הלא-מרשימה שהיא עצמה הביאה. אולודומרה היה שמח, ומופתע מכל מתנה שקיבל ובירך את האורישות שנשאו אותן. זמנה של ימיה להעניק את מתנתה הגיע. אולודומרה שאל בקול רך, “”איזו מתנה הבאת?”” ימיה חשפה את שלושת ראשי הדגים. “”האם זו המתנה שהבאת?”” ימיה נשאלה. היא הנהנה והתחילה להסביר. אבל לפני ההסבר אולודמרה התחיל לצחוק.””האם זו מתנה ראויה למלכה?”” כל האורישות האחרות צחקו גם הן. ימיה הרכינה את ראשה בתחושת בושה. אולודומרה אמרה לימיה להרים את ראשה. “”אין זו מתנה רגילה”” היא הסבירה. “”כמו שאת הבאת לי ראשים, אני אשים אותך ראש על כל הימים. כל האורישות האחרות הביאו מתנות יפות וגאות, אבל את הבאת לי מתנות שנבעו ממאמץ ומשמעות.”” אולודומרה נעמד והחל ללכת לקראתה של ימיה. הוא לקח את צלחת שלושת הדגים ובידיו הם הפכו לשלושה כתרים של כסף ואבני חן.  היא הניחה כתר כסף אחד על ראשה של ימיה ואמרה שמעתה היא תהיה מלכת כל הימים. לאחר מכן, היא הניחה כתר כסף שני ואמר שהיא תהיה מלכת כל הארץ. לבסוף היא נטלה את הכתר השלישי ואמרה שימיה תהיה מלכת השמיים והעדן. שלושת הכתרים הפכו לכתר אחד גדול של אור. “”מעתה הכתר שלך יזוהה תמיד בכל לידה ובכל טקס שיש בו התחלת חיים”” הוא אמר לימיה.  צבעה הכחול תמיד יהיה בלידה הטקסית כי היא המלכה של הלידה. היא אורישה שאינה צריכה לענוד את כתרה כי הכתר שלה, כמו כוכב זוהר על מצחה יזוהה עימה ועם מלוכה לנצח.

ימיה השתחוותה לאולודומרה, וכל האורישות באו לברך את מלכת כל הימים, האדמה והמרום. טירה נבנתה עבורה באופן מידי בין העולמות, וכאשר ימיה ביקשה את ברכתה של אולודמרה היא ביקשה גם הסבר. “”אני רואה את לבבות האדם והאורישות. את זכית בשלושת הכתרים כי את תמיד דואגת לילדי האדם, האורישות והדגים. אני יודע מה עומד מאחורי המתנה, ימיה שלא מספיקה ליצור מתנה מפוארת בגלל שהיא עסוקה במלאכה שניתנה לה.”” ימיה זכתה בכבוד הזה בזכות עבודתה וליבה. לאחר ברכת אולודומרה ימיה התיישבה על כס אדיר ממדים, העשוי מזהב, כסף, פנינים ואלמוג כשכל דגי הים באו להשתחוות בפניה, המלכה החדשה של הים.

יושבת על הברכה- סיפור על אושון

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2012-10-04

בתקופה שבאה מיד אחרי בריאת העולם, אומצה בטעות הגישה- שמלאכת היצירה תשב בידי האורישות הגבריות, בזמן שהנשים, ובראשן אושון תהיינה לא יותר מאשר מבשלות, מנקות, מגישות ויולדות ילדים. אושון ובעלה אורונמילה- אל הידע, היו כמו חתול ועכבר, והריבים שלהם היו ממלאים את החלל בארמונו של אורונמילה עד הבוקר- אם כי, אושון תמיד הייתה שקטה צנועה ואלגנטית.  בזמן הזה, אושון החליטה לחבל במאמצים של בעלה- מכיוון שהיא לא הייתה פוריה בעצמה, היא גילתה על ידי כוחותיה העצומים כיצד למנוע פיריון מנשים אחרות, וכך, היא, נשות אורונמילה ולקוחותיו לא נשאו פרי בטן. אושון למעשה מנעה הריון לתקופה ארוכה מאוד כחלק מהמרד שלה במוסכמות.  בהתחלה, אורונמילה הלך לאובטלה יוצר הגוף האנושי והתלונן: “”מדוע זה שאינך יוצר אנשים חדשים?”” אובטלה הסביר לאורונמילה בסבלנות שהוא יצר את האנשים, ושלח אותם מן העדן אל האדמה. הם לא הגיעו, וכנראה הם אבדו בדרך. אורונמילה הבין שאין ברירה אלא להשתמש בכוחו, חיזוי באורקל Ifa- וזו התוצאה שהוא קיבל:

“”מכתש עם מטריצה עמוקה

קמין עם חור בצורת תיבה

חיזוי Ifa עבור אושון

השולטת על ילדים מתחת לשרפרפה…””

לאחר הבדיקות התבררה הצרה: אושון מצאה נקודה קסומה באדמה- שם היא נעצה היטב את רגלי השרפרף שלה, ומתחתיו מוסתרים כל הילדים. הדרך היחידה לשבור הקללה של אושון היא להסיר את השרפרף ממקומו. אורונמילה החליט ללכת ולבקר בבית אשתו. הוא מצא את אשתו ישובה על השרפרף, והיא נופפה לו בידה. הוא היה מופתע כי היא לא קמה לברכו לשלום כנהוג, והמשיכה במלאכתה. לאחר סיום הביקור, הוא עזב את ביתה, כשהיא עדיין ישובה. אורונמילה עשה לעצמו מנהג להמשיך לבקר אותה, אבל השרפרף היה נעוץ היטב באדמה. לעיתים הוא בא עם אדם נוסף, כי לפעמים כאשר היא ברכה אותו בברכות פרידה, היא קמה ללוותו לדלת, ואם היא תקום, אז האדם האחר יסיט את השרפרף ממקומו. אבל, כאשר בא אדם נוסף אושון פשוט לא קמה ממקומה אפילו פעם אחת. אורונמילה אל החכמה היה חסר אונים. ולבסוף הוא הגיע למסקנה חדשה: ככול האורישות לאושון יש את הדברים שנוגדים את האנרגיה שלה ואסורים עליה. אושון הייתה כה מחמירה שהיא לא רק שלא טעמה את המאכלים האסורים אלא גם לא הריחה אותם. האיסור הגדול ביותר שלה הייתה הדורה שהיא זרע נאכל שגדל באפריקה. אורונמילה הלך מיד לשוק לקנות כד גדול של בירת דורה, ושם אותו על ראשו.

אושון שראתה אותו מפתח ביתה, הזמינה אותו להיכנס, הוא נכנס והתנצל- הוא הסביר לה שהוא לא רצה להיכנס בגלל שהוא נושא על ראשו משהו שאסור עליה. הוא דיבר איתה בעמידה, ואז הוא הסתובב, ועשה עצמו כנזכר בדבר חשוב לומר לה, מעד, ושפך את הבירה בצורה כזו שיווצר נהר גדול שזורם לכיוונה של אושון, אושון קמה והשרפרף שלה נפל הצידה. זעמה היה שקט, וליגיון  שלם של משרתים עם אריגים ספגו את הנוזלים מכל מקום בזמן שאורונמילה התנצל ומילמל כינויי חיבה לאלה אושון. זמן קצר לאחר מכן, אושון, נשותיו של אורונמילה ולקוחותיו נכנסו להריון. הסיפור מסתיים בתפילה: אושון אורישה של הנהר, אל תנעצי את שרפרפך על ההזדמנויות שלי. אימנו, בבקשה, אל תשבי על ברכתנו…

כובע בשני צבעים- סיפור על לגבה

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2012-10-03

שני חקלאים היו בארץ היורבה שהיו חברים קרובים מאוד. הם קנו אדמה קרובה אחד לשני, וכל איש היה כאח לחברו. כאשר הם היו סקרנים בנוגע לחברותם, הם הלכו לחוזה העתידות המקומי ה””בבלאו””. (בתרגום, אבא של המיסתורין, אנשים שמקבלים הכשרה בעל פה מאז גיל שלוש, ולומדים את כל האורקל של Ifa על כרכיו הרבים בעל-פה) חוזה העתידות השליך את הצדפות, וחזה: אם האחים לא יבצעו קורבן ללגבה, החברות שלהם תסתיים. החקלאים שהאמינו בצורה חד משמעית בחברותם רבת השנים, צחקו וחזרו לביתם: הייתה זו עונת החריש, ולא היה פנאי או כסף לטקסים שכאלה. בזמן ששניהם חורשים כל אחד את השדה שלו, נגלה להם מחזה מוזר- איש בעל צבע אחיד הלך בשביל הצר שחצה את השדות שלהם. לאחר שעבר אמר חבר אחד: “”הנה, ראית את האיש השחור המוזר הזה? הוא כולו לבוש שחורים ועורו שחור כפחם!”” החבר השני ענה: “”מה פתאום?! בגדיו היו אדומים ולא שחורים!””. החברים דיברו על זה, התווכחו על זה ורבו על הנושא, שהלך והצטבר ובסופו של דבר גרר בתוכו את כל אי ההסכמות, כל הדברים הקטנים והמעצבנים שהם בחרו לשמור בפנים ולא להתלונן שנים ארוכות בשל אהבת איש את אחיו. הם מכרו את האדמות שלהם, ועברו לגור כל אחד בקצה השני של העיר. שנים רבות הם לא דיברו מילה אחד עם השני. לאחר מעבר השנים, שניהם באו לסגוד במקדש לגבה במקרה- ביחד. בזמן הקטרת הקטורת על המזבח הופיע האיש השחור. הוא הופיע מול האנשים, וחצי מכובעו ובגדיו היו שחורים, וחצי היו אדומים. כאשר אחד האחים שאל: “”מדוע בחרת להתל בנו ככה?”” לגבה ענה: “”להביא בלגן ומריבה לחיים של אנשים, זה התענוג הגדול ביותר שלי…”” אמר ונעלם.

שרביט!

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2012-10-02

זה השרביט השלישי בתולדות הבלוג הזה, אני לא יודע אם זה הרבה או מעט… הבלוג שלי כאן מ-2004, ובאינטרנט, כל מה שקיים יותר זמן מפעימת לב הוא עתיק. פרה-היסטורי כמעט 🙂 את השרביט הזה קיבלתי מ””נוכח במקומי“”, איש יקר שהייתה לי הזכות לברך אותו לתוך הקהילה הפאגנית.  ועכשיו לשאלות:

כולנו רוצים שהבלוג שלנו יצליח. מהי הרשומה המצליחה ביותר שלכם השנה (קישור בבקשה) ומדוע אתם רואים בה את הרשומה המצליחה ביותר?

אין לי שמץ של מושג. כל הרשומות שלי הן הבייביז שלי. בכלל, זה שהצלחתי לכתוב רשומות פה ושם, זה בכלל נס עם התואר השני, העבודה שלי וכו’.  מבחינת השקעה, והעברת ידע מאגי, הרשומה על הקמיעות היא המוצלחת ביותר. מבחינת ביטוי רגשי, הרשומה על האלה הסדוקה מבטאת אותי טוב יותר. קשה לי לחלק את הבלוג שלי לשנים… אני גם לא בטוח מה כתבתי השנה ומה בשנה שעברה. אלו מחזורים.

הסתכלות לאחור, עם יד על הלב, האם פרסמתם השנה רשומה שלא הייתה צריכה להתפרסם? אם כן – מהי ולמה? אם לא- ברכותיי.

אין לי כזאת. בבלוג יש לי שתי רשומות שלא פרסמתי, אבל רק בגלל חוסר עניין בנושא. הם יושבות להן שנים, וישנה אפשרות שאני גם אמחק אותן. אחת היא סיפור קומי קצר פוסט אפוקליפטי מתקופה שבה הייתה לי חברה שלא קיימת יותר, והשנייה… לא זוכר.


השנה ספגה הבלוגיה של תפוז מכה קשה בכך ש (השלים את החסר)

תפוז הייתה באופן כללי פעם יותר פתוחה וסובלנית לקהילות אלטרנטיביות. היו פורומים על מאגיה, פאגניזם, פיות ושאר דברים מעניינים. היום תפוז מתבוססת ב””אח הגדול”” ודברים שהם שוליים מעבר לפריק-שואו פעם ב… אין. אז תפוז מבחינתי פסה. אני פה בשביל החברים והזיכרונות….

מנהג הגויים הוא לקבוע החלטות לשינוי לשנה החדשה. איזה דברים תרצו לשנות בבלוג שלכם השנה?

הייתי רוצה רשומות יותר קצרות, ויותר תגובות. הן מעודדות אותי לכתוב, המחשבה והידיעה שאני תורם למישהו. עייפתי לראות מאות אנשים שקוראים רשומה, שאין להם שום דבר לומר עליה. אני כותב כדי לאתגר, אני כותב כדי לעניין ולפתח דיון.

מנהג היהודים הוא לבקש סליחה ממי שפגעתם בו בשנה שעברה.האם יש איזו בקשת סליחה הקשורה לבלוג שלכם?

בבוטות, הבלוג שלי הוא כמו התחתונים שלי. אין בכוונתי להתנצל על משהו שהוא כה אישי ואינטימי. כאשר כתבתי על אנשים שפגעו בי, נמנעתי מציון שמות או מהשפלה מכוונת. אבל אף אחד גם לא התנצל בפני. אולי זה קשור לעובדה שחברי הם פאגנים.

בעוד שנה, בראש השנה תשע””ד (בהנחה שנשרוד את סוף העולם הקרוב) מה תרצו לומר שקרה בבלוג שלכם במהלך השנה שחלפה?

אני באמת לא יודע. הבלוג שלי מאוד אורגני ומשתנה. אין לי רצונות מיוחדים בנוגע למה שיהיה בו. אני רק רוצה שהוא יישקף את הדעות שלי ואותי בצורה הטובה ביותר.

ורגע העברת השרביט:

לוויקטוריה, חברה ישנה וטובה.

לנוצה אפורה– למרות הכל

ולאריאלה פיקסלר אלון, האימא המאמצת שלי.

 

שירבוט נעים!