פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2016-08-02
“
לקח לי הרבה זמן להזמין ספרים מהוצאת Capell Bann. ההוצאה הזו מוציאה ספרים קלאסיים של תורת הכישוף והמאגיה מאנגליה. יש לי הערכה מאוד גדולה לטעמים של המאגיה שמגיעים מאנגליה. אולי בגלל שזו תרבות “אירופאית” ולא אמריקאית שדוברת בשפה שאני יכול להבין, שעושה את כל הטקסטים והמאגיה העממית שלה מושכים בעיני. ואולי יש גם מספר סיבות אחרות.
בכל אופן עברתי על הקטלוג של האתר כחמש פעמים, בחרתי את תשעת הספרים שלא אוכל לחיות בלעדיהם והזמנתי אותם. ההזמנה שלי לא הגיעה (סיפור ארוך ומיותר שכולל אימיילים מקולקלים, ואת מותו הטראגי של מנהל החברה ג’ון דיי זכרונו לברכה.) פייפל החזירה לי את התשלום שלי במלואו ואני נואשתי מלהשיג את הספרים שרציתי. עם זאת, זמן מה לאחר מכאן, ההוצאה פתחה אגף חדש שמוכר את הספרים שלהם והזמנתי שוב, והפעם קיבלתי אותם- במלוא תפארתם- תשעה ספרים שאת חלקם צדתי כבר שנים. אבל בתיאור המאורעות הארוך, אני דוחה את הדיון בנושא הרשומה.
הספר הראשון שאני קורא מן הערימה, הוא אחד שנכתב על ידי לבנה מורגן. הוא נקרא A Witch’s Mirror , והוא חשוב כי המורים של לבנה כוללים לא רק אנשים ממסורת המאגיה העממית של קורנוול, עצמה, אלא גם אם ססיל וויליאמסון, שבנה והרכיב את מוזיאון הכישוף בקורנוול, כרגע מוזיאון הכישוף הגדול והחשוב בעולם. ססיל ומורה הנוסף הירוורד ידועים בעולם המאגיה כמכשפים אפקטיביים מאוד וחשובים לדורם.
כשאני קורא את הספר אני מתאכזב קצת. זה נראה כמו מה שת’ורן מתארת בבלוגה, “וויקה עם קלשון”. משמע, וויקה עם אלמנטים מועטים של מאגיה מסורתית שכביכול אמורים להפוך אותה ליותר אותנטית ולא יותר מזה. לפיכך, יש בטקסט הרבה כתיבה מתישה והזויה על חוקים מוסריים ועשה ואל תעשה- למשל, מורגן לא עוסקת בכשפי אהבה. וגם מבחינתה היא מסרבת להשתמש במאגיה על “כל דבר קטן” כי היא לא רוצה להפוך את כוח המאגיה הקדוש והאדיר לטריוויאלי.
אני מודה ללבנה מורגן (ומתוודה שעדיין לא סיימתי לקרוא את הספר שלה, אגיע לזה בקרוב) שבעצם הפנתה את תשומת ליבי לאחת הבעיות הגדולות של המאגיה בעולם המערבי. מאגיה אמורה להיות טריוויאלית. כמו שזה טריוויאלי לתקוע מזוזה בכל בית יהודי, או להחזיק ספר תהילים ברכב, כמו שזה טריוויאלי לנוצרים לענוד צלב, ולמוסלמים לפנות לאללה בשמות קדושים סודיים, זה לגיטימי שמאגיה עממית תהיה טריוויאלית.
אני עוצר אוטובוסים עם הרונה איסה, אני לוחש על כוויות ומנטרל את להטן, אני עונד קמיע הגנה חזק שאת כוחו אני טוען תמיד, אני מחמם את עצמי בלילות קרים עם הרונה קאנאז, אני מבשם את צווארי בבושם “עשה כרצוני!” ממסורת ההודו, אני משליך עצמות, אני קורא בקלפי טארוט, אני עורך סשן של ריפוי נקע בקרסול באמצע קניון הומה אדם, אני מוצא חניה עם האלה אספלטה, אני מזמן לעצמי מקום פנוי במסעדות ותחבורה ציבורית, אני מכין תה שהוא שיקוי בבונג, שורש ולריאן וחסת בר לריפוי נדודי שינה, אני מעמיד ומדליק נרות שפע ומיקסם, אני מסיר אנרגיה שלילית בהניף שרביט צורן מהוקצע. אני מושח את מצחי ואת מצח חברי בשמן כתר הצלחה עבור ציונים טובים בבחינות, וכל יום בשבוע אני מעניק מנחות וקטורת לאלים הרבים של המאגיה והחיזוי שיזינו את כוחי. אני חי את המאגיה, אז המאגיה מבחינתי היא מובנת מאליה.
ברור שהמאגיה לא מובנת מאליה במובן של- אני לוקח אותה כמובן מאליו בצורה פוגענית ומעליבה. אני מאוד מעריך את המאגיה, אבל במקום שאני אעריך את המאגיה כמו שאני מעריך משהו שהוא מטרה לשאוף אליה, אני מעריך את המאגיה כמו את האוויר לנשימה. המאגיה כאן, המאגיה היא כוח כמו החשמל שמפעים את הלב שלי, בין אם אני ארצה ובין אם לא. המודעות שלי למאגיה היא הדבר שבעצם מוביל אותה לעברי, אנרגיה גולמית טבעית ונפלאה שבאמצעות תפילות ולחשים, צמחים וגבישים אני משנה את מהותה למשהו אחר.
אולי אני מרגיש וחושב ככה בגלל שאני שייך בעצם לתרבות מאגית אחרת? אני וודאני, אני בעצם חלק מדת מאוד עתיקה שיש לה גילגולים שונים. ויקה ודתות ניאו פגאניות אחרות הן צעירות כמו נשימה. האם ייתכן שהמאגיה הטקסית שפושטה עד זרא מעניקה חלק מהפילוסופיה הפסואדו-דתית שלה למאגיה הפגאנית? הפרדה מוחלטת בין קודש לחול, בין מאגי ליומיומי, במקום לחיות את המאגיה כל הזמן? אולי המקום שבו הגלימה מוסרת, הכלים הטקסים מוסתרים בשק המשי שלהם, והטקס תם, אולי כאן נמצא סוף הקסם. לא כל מאגיה שמתרחשת מתרחשת במעגל, עם קריאה לארבעה יסודות, והדלקת נר בצבע הנכון.
אני ושלאויה קוראים לזה בהומור “טוסט גבינה”. כאילו כל עולם המאגיה המגוון והרחב בדומה לעולם הקולינארי הוא סך הכול אותו מאכל בווריאציה שונה: מעגל, ארבעה יסודות, אל, אלה (או אופנתי יותר היום רק אלה) נר צבעוני, העלאה ושחרור אנרגיה מווסתת במעבדה מאגית מסודרת שאנחנו מדמים לעצמנו. זו הטכנולוגיה המאגית הבסיסית שויקה נתנה לעולם המאגיה. זה עובד וזה מקסים, ויש דרכים נהדרות לקחת את הפורמט הזה ולחדש, לארגן, לסדר ולברך אותו מחדש. יש דרכים איטיות ליצור טקס שלם וכבד, ויש דרכים מהירות יותר לטקסים ססגוניים באותו פורמט, אבל בסופו של דבר, זה רק עוד טוסט גבינה. מה עם רוסטביף, סושי ושאר מאכלים?
לורי קאבוט זיהתה את הצורך בכניסה למצב תודעה אחר מהר יותר, על מנת להטיל כשפים במהירות, והמציאה את מדיטציית הספירה הקריסטלית שלה, שבה ניתן להטיל כשפים בכל מקום וזמן- דבר שמגביר את הטריוואליות של המאגיה במערב, מה שגורם לי להודות לה לנצח. המדיטציה הזו היא חידוש של שנות השמונים, אבל נראה שגם בזרמים הניאו-פגאניים יכולת והעניין בקריאה הולך ופוחת, זה הופך להיות יותר קטע של “תעשה את מה שמתאים לך”, תחנך את עצמך איך שבא לך ואנחנו לא נשים קצוץ.
ארדן של הגן.
נ.ב. אם אתם רוצים לדעת אילו ספרים קניתי, הקישור כאן.
“
