פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2012-10-19

“

לפי האגדה אויה הייתה נערה אינטילגנטית, חכמה וחצופה. היא רצתה לדעת הכל על העולם הזה- בגלל טבעה המיני שאינו יודע שובע היא בחרה לעבור “”חונכות””, על ידי פיתוי כל האורישות הזכריות בהבנה שבתמורה לסיפוק מיני הם ילמדו אותה את כל סודות היקום: מאוצ’וסי אל הציד היא למדה שימוש בחץ וקשת, מבנו לוגון-אדה היא למדה לדוג, אוגון לימד אותה לחימה בחרב ואובטלה לימד אותה שימוש נכון במגן. בבלו-איה חנך אותה לסודות המוות והרוח ואפילו אשו, אביה לימד אותה כישוף את סודות האש. כאשר היא החליטה לגשת לשנגו, היא למעשה לקחה נגיסה שהייתה גדולה יותר ממה שהיא יכלה לבלוע: למרות שהוא גילה לה את סוד הרעם והברק אויה התאהבה בו בצורה נואשת. שאנגו גרם לה לחוש את התשוקה הבוערת וכאב הלב של האהבה. מאיחוד זה נולדו האורישות התאומות האיבז’י.

וזה הסיפור היחיד שיש לי על מה קרה עם אויה לפני הנישואין שלה עם שאנגו. זה מאוד מתסכל. אורישה שקשורה בצורה הדוקה כל-כך לעולם הכישוף, רוב המיתולוגיה שלה מסתכמת במערכת היחסים שלה עם אורישה זכרית אחת. מורתי טוענת כי, אויה הפיסית- לפני שהיא הפכה לאורישה, או אחד הגילגולים שלה, הייתה מלכה לוחמת של הנובים (מצרים), שהתאחדו עם שבט אחר שבסופו של דבר התאסלם ורוב הידע עליה, למרבית הצער הלך לאיבוד. גירסאות שונות של נישואיה עם שאנגו יגיעו בהמשך.

ארדן,

של הגן

“

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2012-10-15

“

אוגון הוא אדון הטכנולוגיה. הוא אדון המתכת- לפני שסוד המתכת היה זמין לכל האנשים, רק הוא לבדו היה יכול לייצר ולתקן כלי מתכת. יום אחד, הוא מאס באי ההערכה שהוא קיבל מאורישות אחרות סביבו ובחר לחזור ליער, ולשהות עם חברו הנמר והצבי. בעולם, כל האנרגיה של המתכת כשלה. כלים נשברו, חוקי הכימיה לא עבדו יותר והטבע חזר לשלוט והאדם איבד את הייתרון שלו על פני חיות אחרות. הציווליזציה עצמה החלה לקרוס. אורישה אחרי אורישה הלכו לחפש אותו, אבל גם אם מצאוהו, אוגון העקשן סרב להתמסר ולחזור לציווליזציה. אחרי כשלון 400 האורישות המרכזיות אושון החליטה לנסות. אורישות גדולות וחזקות ממנה לעגו לה, אמרו שכוחה אמנם רב, אבל היא לא לוחמת שיכולה ללכוד את אוגון ולגרור אותו באלימות לנפחייה שלו. אושון הלכה להתכונן, היא לבשה חמישה צעיפים ממשי צהוב דקיק, משחה את גופה בדבש כהה, ונכנסה ליער. ביער- היא לא חיפשה את אוגון, אבל החלה לרקוד. החיות ראו אותה והזעיקו את אוגון. אוגון ראה את היופי הזה רוקד, וניסה ללכוד אותה. אושון צחקקה וברחה, משאירה צעיף משי דקיק בידיו של אוגון. ריחה על הצעיף הביא את האורישה הגברית לרוץ אחריה, ובמרדף היא איבדה עוד ועוד צעיפים עד שהייתה עירומה כביום היוולדה. בכל זאת היא המשיכה לרקוד. כאשר אוגון לבסוף התקרב אליה, היא משכה אותו אליה עם צעיף המשי שהחזיק. כאשר הוא ניסה לנשקה, היא מרחה מעט דבש מבקבוקון הדבש שהיה קשור על מותניה באמצעות אצבעה על שפתיו של אוגון. זה היה כישוף והוא היה לכוד בקסמיה של אושון. כנמר ברצועה היא החזירה אותו לציווליזציה, וכדי להיות הוגנת היא הפכה להיות אשתו- כך לא משנה כמה לא מעריכים את עבודותו של אוגון, הוא תמיד מרוצה ומאושר כי הוא בעלה של היפה באורישות. 

“

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2012-10-12

“

את הסיפור הבא שמעתי בעל-פה מהמורה שלי לוודו, ולא מצאתי את הגרסא הזו בשום ספר או אתר ברשת. כנראה שהוא מסופר בעל פה כסוד כת, וגירסאות מעודנות יותר מפורסמות: כאשר העולם היה צעיר יותר והאנשים התאגדו מקבוצות קטנות של ציידים-לקטים עד ליצירת כפרים- רק אלו שהיו מבורכים במיוחד על ידי אוגון, אורישת המתכת, האבולוציה והציוולזציה היו מסוגלים לעבד ולייצר כלי מתכת. אבל המתכת הייתה כה מפתה: היכולת לחרוש בקלות את האדמה הקשה ולסכל אבנים, היכולת לייצר כלי נשק מושלמים שלא נשברים, היכולת לייצר כלי רפואה מדוייקים שלא מתפוררים… אנשים הצליחו באמצעות כישוף אפל לכלוא את אוגון במערה. באמצעות עינויים מורכבים הם הצליחו להוציא ממנו את סוד חרשות המתכת. עכשיו הסוד הזה שייך לכל האנושות. אבל האדם היה חמדן. האדם רצה לדעת את כל סודות הציווליזציה, האדמה והדרך שבה דברים משתנים בטבע. בדרך לא ידועה אוגון הצליח לברוח מחקירות האדם. אוגון המדמם, דעתו אבדה עליו מעינוי וצער… הוא ראה את אימו ימיה. אימו שדאגה לו רצה אליו, אבל אוגון המטורף מכאב לא ראה אף אחת מלבד אישה. בהתקף של תשוקה, זעם וטירוף הוא אנס את אימו ימיה. איש אינו נוגע באימא ימיה מבלי להירפא, וכך אוגון עצמו נרפא: הפצעים נסגרו והטירוף התפוגג במהירות. כאשר הוא הבין מה הוא עשה אוגון חש את ליבו ונפשו מתרסקים תחת כובד המעשים האפלים שעשה. ימיה סלחה לו על מעשיו כי היא שריפאה אותו הבינה את טבע מחלתו ואיזו אם אינה סולחת לילדיה? אבל ימיה מאז לא חזרה להיות מה שהיא הייתה קודם- שמחת החיים והתמימות שלה נעלמו לנצח.

“

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2012-10-11

“

כל מי ששואל על “”איך מתחילים וודו”” נענה- מלגבה. שבוע שעבר בחור גרמני שצירף אותי מקבוצה של הומואים-פאגנים שאל אותי למה הוא לא הצליח לעלות “”אנרגיה”” של ארזולי פרדה. חשבתי על זה. ארזולי פרדה היא בעצם גירסה סטייל האיטי של אורישה אושון, אבל יש הבדלים, לא רק בשם אלא גם בסמלים, צבעים, אופי ועוד. ההבדלים נובעים בין היתר מן העובדה שהאורישות הן לא ישויות שחיות להן במימד שמימי- הן כאן. ואנשים מסויימים בהיסטוריה ובאנושות מגלמים את כוחן. ארזולי פרדה הייתה כוהנת וודו יפיפיה שהייתה חלק מהמרד של העבדים השחורים בהאיטי בשלטון הצרפתי ששיעבד אותם. לאחר מותה היא קיבלה סטטוס של אורישה, או קדושה שמשקפת את המקור האפריקאי של אושון. בכל מקרה, כדי לפנות לאל- או אלה, ובטח ובטח כאלו מהוודו יש צורך לפתוח אליהם את הדרך, גם אלו שמגיעים ממסורת אחרת צריכים לכבד את הריטואל הוודאני הבסיסי, ולו בגלל שמדובר בדת חיה וקיימת. 

לגבה הוא לא רק פותח השערים בין העולמות, אלא גם הוא זה שנושא את המנחות לאלים ולאורישות הרלוונטיות. בנוסף הוא מתרגם את המסרים מהם חזרה. רוצים קמיע מוצלח להבנת שפות זרות? זה לגבה. לגבה קיבל לפי המסורת מתנות רבות מן אולודומרה. אחת מהן, הוא מטיל כשפים שלא ניתנים להסרה. אחרת היא היכולת האין סופית לפצל את עצמו. כאשר אני עונד מחרוזת של לגבה, לא מדובר בחפץ של חרוזים ופיסת חוט. מדובר בעצם בלגבה שיושב על צווארי. בפתח ביתי יושב ראש-לגבה שמטרתו להגן. הוא גם לגבה. וכל חפץ שמקודש לו, הוא בעצם האל עצמו שלם על גופי, צווארי ובין חפצי. יש האומרים שאני סוגד לחפץ, אבל החפץ עצמו הוא אינו דבר פשוט העשוי מנוצות, חומר וחומרים אחרים, אלא משהו באמצעות טקס קיבל על עצמו רוח חיה שלגבה פיצל מעצמו. איך דה-פקטו זה קורה? בתוך הקמיע או השרשרת יש שריד מקורבן שניתן ללגבה. לאחר קורבן נוסף, “”החלק”” שבו לגבה נגע כדי לקחת את הקורבן זורח מאנרגיה. וכך יש לי אל במקומות רבים.

כאשר אני רוצה לפנות לאושון, או כל אורישה אחרת, או אפילו אלים, אלות ישויות כגון מלאכים ואפילו רוחות שומרות של מקום וסיטואציה כמו משה סילמן שעכשיו מגן על כל אלו שנפגעו מהבירוקטיה הישראלית. המכשף הנבון ישמור תמונה ועותק של המכתב שלו. לגבה פותח את השער, ונשאר בחפץ הטעון או אפילו בחלל האוויר בזמן בקשתי, אבל הוא בסיס שדרכו הוא ממקד את האנרגיה של האורישה. משמע, בקמיע אושון, יהיה לגבה, שממקד את הנוכחות של אושון בקמיע- והאנרגיה לא תיאחז נכון בקמיע שאינו קודש קודם ללגבה. כך זה לפחות בפילוסופיה הוודאנית- אבל גם בפילוסופיות אחרות, יש צורה סדורה- איך לייצר משהו שמכיל אנרגיה נכון. אשמח לנהל דיון: מה הם השלבים הנכונים במסורת שלכם?

ארדן.

“

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2012-10-10

“

לפני הרבה מאוד שנים, חיזוי עתידות הייתה אמנות שנשמרה אך ורק בידיו של לגבה. אורקל האיפה לא ירד לעולם הצעיר והאורישות רק התחילו לחקור את הכוחות והמקום שלהם בקוסמוס. אושון הצעירה הכניסה לעצמה לראש ללמוד את אמנות חיזוי העתידות. כאשר היא ביקשה מלגבה שיסביר לה איך להשליך את הצדפים ולקרוא אותם, הוא צחק בפניה. כועסת אושון הלכה ליער, במטרה לנקום. ביער היא פגשה קבוצת מכשפות- היא דיברה איתן והתייעצה איתן והבטיחה שאם הן תעזורנה לה ללמוד את סודות החיזוי היא תהפוך לפטרונית הלא מעורערת שלהן. המכשפות נתנו בידיה של אושון שיקוי ושלחו אותה לדרכה. אושון התלבשה בבגדיה היפים ביותר ורצה אל לגבה. “”לגבה, יו הו! יש לי משהו בשבילך!”” היא צחקה ורצה, שיערה המתולתל מתבדר ברוח: כאשר לגבה פנה אליה, הוא החזיק את צדפות החיזוי- והיא השליכה את אבקת הקסמים בפניו. לגבה התעוור והצדפות נפלו מידיו. “”אוי! איבדתי את צדפות החיזוי שלי! הן אבדו לנצח!”” זעק לגבה העיוור. “”זה לא בהכרח נכון”” ענתה אושון. “”תאר לי אותן ואני אחזיר לך אותן אחת- אחת. קודם כל, כמה יש?”” לגבה בכה: “”שש-עשרה צדפות! שש עשרה!”” הוא ענה. וכך היא שאלה על הצדפה הגדולה ביותר והקטנה ביותר ומה המשמעות שלהן בחיזוי בזמן שהיא שמה אחת אחרי השנייה ביידיו. לבסוף היא ידעה את משמעות כל הצדפות והשפעת השיקוי פגה וראייתו של לגבה חזרה אליו, בזמן שכל הצדפות אחוזות בידיו. כאשר היא גילתה לאביה אובטלה מה היא עשתה, הוא בירך אותה בזכות האלוהית להשתמש בכישרון החיזוי- והכריז עליו כרשמי. אובטלה שאל מדוע היא רצתה כישרון שכזה, אושון ענתה:””רק כי אני אוהבת אותך אבא, הכל מאהבתי אותך…””

“