פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2013-07-17

“

לפני עידן ועידנים הילדים של אימא צבר היו חלקי עור וגדלו ביער, יחד עם העצים, השיחים והפרחים האחרים. מכיוון שהם היו כה שבריריים, כל הלך, או בעל חיים נתקל בהם, ושבר אותם. אימא צבר בכתה. זמן רב היא חיפשה פתרון ולבסוף רוחה מצאה את אורונמילה- חוזה העתידות של האלים. היא הלכה אליו. הוא אמר שאפשר לשנות אותה בצורה שלעולם לא יגעו בילדיה. הוא אמר לה להביא לו מחטים וצמחים אחרים מן היער וסכין חד. הוא שחט מעליה תרנגול בשביל הדם, ולקרוא לאלגואה. הוא לקח את הסכין ועשה חתכים קטנים בבשרה. בחתכים הקטנים הוא החדיר מחטים ועיסה לבשרה אבקת קסמים שהוא רקח מן הצמחים. מאותו יום הילדים של אימא צבר צימחו מחטים ארוכות ואיש או חיה לא רצו לגעת בהם. למעשה, העצים שנפצעו מילדי הצבר, בחרו לא לצמוח לידם, וכך הקקטוסים נשארו לבדם, והארץ שהייתה סביבם הפכה למדבר צחיח מחיים של צמחים אחרים. ילדי הצבר ואימם אמנם שגשגו בשממה הזו, אבל נטרו טינה לאורונמילה על בדידותם. שנים ארוכות לאחר מכן, אורונמילה נרדף אחרי האויבים שלו, והגיע למדבר. הוא חש בטוח כי הוא זכר את הדבר שהוא עשה עבור הצברים- מלכי המדבר. הוא ביקש עזרה והשם סירבו. רק לאחר שהזכיר להם את ההגנה שהוא סיפק להם, הצברים ניאותו לספק לו מחסה.

הערות: הסיפור השולי הזה נלקח מספר על צמחים בשימוש הרפואי שלהם במסורת הלוקומי- Ewe Osain, ובחרתי בו כדי בעצם לבאר לקח שמסופר בצורות שונות בכל תרבות, וזה שכוח מגיע עם מחיר מסויים. כאן לא מדובר על האחריות בשימוש בכוח, אלא בעובדה שגם הכוח הטבעי שאנחנו מקבלים על ידי האלוהות מגיע עם מחיר ועם הודיה. כיום כאשר אני מקריב לרוחות על בסיס קבוע, אני בעצם מאשרר את הקשר שלי אליהן. אותם דבר עם אלים ופיות. בנוסף הצבר גם כאן מראה רוח מאוד עוקצנית, לא מסבירת פנים ועקשנית אולי כמו דימוי “”הצבר הישראלי”” המפורסם. האם לקחנו את החסות הרוחנית של הצמח עלינו כעם? אם כן, אנחנו צריכים להמשיך להעניק קורבנות לצמח הקדוש הזה שמגן עלינו כאן. וגם המכשפות שבינינו… המחטים ניתנו לצבר עבור הגנה… אין סיבה שאנחנו לא נשתמש בהם באותה צורה.

ארדן, של הגן.

“

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2013-06-09

“

אבו פירושו קורבן דם. בניגוד לאדימו, שפירושו מזון (שאינו כולל בשר) שניתן ברמת היום יום. בעיקרון לתת קצת עוף לאשו זה אבו, אבל כאן מדובר על משהו קהילתי. טקס אבו קהילתי אמור להיות לזכרים בלבד (לא גברים בלבד, שזה יכול לכלול את אלו שנולדו עם גוף אישה, אלא ממש זכרים בלבד). ארגנתי את הטקס הזה לבדי בישוב ארבל מצפון לטבריה. פרות, ספא, סאונה ומנגל. היו כבר אבואים לאושון ואויה. ואפילו אחד לשאנגו אבל לאשו עדיין לא היה והיה לי הכבוד העצום לבצע אותו. שמונה גברים הגיעו ועשו את הכל מאוד כיף עם מנגל ובירה. סך הכל היה נחמד, ממלא ונגמר באננס על הגריל לקינוח. אני חולק תמונות של המזבח, אבל לא של המשתתפים מתוך שמירה על פרטיות:

“

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2013-06-03

“

לאושון היה יהלום נפלא, בעל פאות רבות. היא קיבלה אותו במתנה מאחד הכיבושים הרבים של בעלה שאנגו. למרות נטייתה של אושון לאופנות, היא בחרה לענוד את אותו יהלום שוב ושוב על צווארה הארוך והעדין. היא ענדה אותו בקבלות פנים, בסעודות, כאשר המשרתות עיצבו את שיערה בתסרוקות מורכבות, וגם בביקוריה בנהר. למרות שאושון הייתה מלכה היא לא שכחה את כוחו של הנהר שהביא לה ולכפר מולדתה חיים. פעם בכמה ימים היא בחרה יום שקט לכבס את שמלתה בנהר. באחת מהפעמים הללו, בעודה שוטפת את שמלתה, היהלום נפל מבין חזה למים. היא לא הצליחה לתפוס אותו בידה, והוא נשטף ממנה והלאה. היא קיבלה את אובדן היהלום כדבר טבעי, וכאשר היא פגשה את בעלה השני אוגון, בידו כבר הייתה מתנה נוספת: ענק זהב כבד, בצורת חצי ירח, עם אלפי יהלומים זעירים, הנוצצים באור יקרות. מיד אושון שכחה את היהלום הנפלא וענדה את היצירה החדשה והמוזהבת. היהלום נסחף, והמשיך בכוח הנהר ספק להחליק, ספק לרחף, עד שהגיע לאוקיינוס. בים הגדול, ישבה ימיה עם ילדותיה אובה ואויה. שלושתן שתו חלב קוקוס מספלים מהודרים, עשויים מג`יקארה- דלעת מגולפת ומעוטרת. היהלום נסחף ונפל בספלה של אובה. “”אבוי! דבר מה נפל בספל שלי!”” התלוננה אורישת הבית והמשפחה. היא הניחה את הספל על השולחן ושלתה מתוכו את היהלום הזוהר. “”איזו מתנה נהדרת קיבלתי כך סתם מן היקום!”” היא אמרה בפליאה- כאשר היהלום זהר באור יקרות מתחת לים. “”את קיבלת?”” שאלה ימיה. “”אל תשכחי, זה בכל זאת הים שלי!”” אויה לא בזבזה זמן למילים וכבר שלפה את חרבה, הכתה בידה של אובה, ואפשרה ליהלום להתגלגל לכף ידה דרך החרב. “”האבן שלי, כי לקחתי אותה כשלל קרב!”” היא אמרה עם חיוך מפחיד. המלחמה של הנשים על היהלום הזוהר נמשכת עד ליום זה ממש.

הערות: את הסיפור הזה, לא הוצאתי מאורקל איפה, ממספר סיפורים מקצועי או מאיזה ספר. לשם שינוי נתתי לאורישות לדבר בשמי. אין זה תרגום, אלא סיפור שלי ממש. היהלום אם לא ניחשתם הוא ירושלים. אור שלם במקור, על שם אל השקיעה הכנעני, שלם (שאחיו נקרא שחר ולמרבית האירוניה הוא אל השחר). שלושת הדתות המרכזיות בעולם עדיין נלחמות עליו, כמו שלושת האורישות בסיפור-אבל הבעלים המקוריים, עובדי האלים שהיו במקום, כבר מזמן לא חלק מהסיפור. האובדן של היהלום לאושון היה טראגי, אבל היא מבינה שזו דרך הטבע, בדיוק כמו שזה היה דרך הטבע ליבוסים למות (והם גם הבינו את זה). כמו לשלושת הדתות המונותאיסטיות, ישנה התפיסה אצל שלושת הנשים שהיהלום פשוט הופיע. הוא מובן מאליו. אין לו בעלים קודמים. זוהי חמדנות לשמה. את היהלום שנפל לספלה של אובה, כל אחת מהנשים הייתה יכולה לענוד בתורה, לפי הצורך- ואז כולן תתהדרנה בו, או שמא, היה ניתן למכור אותו ולקנות שלושה יהלומים קטנים יותר. האם זה יופיו של היהלום שגורם לכולן לרצות אותו, או איזה עיקרון, איזה רצון פנימי שלא “”לצאת פראיירית”” על פני אחרת? האם היהדות באמת תפסיק להתקיים אם לא תהיה לה שליטה על ירושלים? שנים בגולה הוכיחו שלא. אותו דבר נכון גם לגבי האסלם והנצרות. מאבק האגו של ירושלים מתיש ומטופש. סמל לא מאכיל משפחות רעבות וגורם למנהיגים שלנו לבזבז זמן יקר שיכול לצאת על תשתיות כלכליות אחרות.

בזבוז של זמן ואנרגיה על תכשיט יפה.

ארדן,

של הגן.

“

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2013-05-21

את הלחש הזה המצאתי כאשר ידידה שלי ביקשה שאגן וארפא במהירות ידיד שלה שסבל מדלקות ופגיעות מאגית גדולה. הלחש היה כה אפקטיבי שבחרתי לשמר אותו ולהשתמש בו שוב. כל פעם שהשתמשתי בו הוא עבד. במקרה שלי השימוש בלחש הזה הוא מאוד וודאני, אבל אלו מכם שיש להם פנתיאונים אחרים יכולים לשנות את הלחש כרצונכם. הלחש הזה גם נולד בעידן הפייסבוק- שבו ניתן להשיג ולהדפיס תמונות בקלות. הלחש קורא לשלוש ישויות: לגבה פותח השערים, בבלו-איה שאחרי על מחלות חיידקיות ונגיפיות וימיה שאחראית על ריפוי טבעי. לו רציתי לרוץ עם זה, הייתי מוסיף גם את אובטלה שאחראי לצלילות התודעה, והוא היוצר של הגוף האנושי. יכולתי גם להוסיף את אושון שמרפאה במים מתוקים, וארינלה ואבטה שאחראיים על הרפואה המודרנית- כך שניתן באמת לתקוף את זה מכל כיוון של רפואה שמעניין אותנו.

אז מה עשיתי בעצם? הדפסתי תמונה של האדם מהפייסבוק, על דף A4, וציירתי את הסמלים של האורישות הרלוונטיות ובראשן לגבה. כתבתי את שמו של האדם על הדף וציירתי עם סמלים קליגרפיים. את הדף מילאתי בשבעה צמחי מרפא לריפוי: קפה שהוא מטהר וממריץ ללגבה. לאחר מכן, הוספתי מלח הימלאיה וורוד להגנה ולסמל את ימיה- שמי ים הם מי השפיר שלה, וגם קמצוץ אצות ים. הוספתי אקליפטוס, לבבלו איה, וקופל כדי לשלח רוחות רעות. על זה הוספתי זרעי אניס שהם מטהרים חזקים וכוכב אניס שמחזק את המערכת החיסונית. הדלקתי שלושה מקלות קטורת, אחד לכל אורישה, החל מלגבה, וקידשתי את העשבים. עטפתי את החבילה, קשרתי אותה כמו מתנה בסרט אדום והבטחתי מנחות לאורישות בתמורה לריפוי מלא.

בהצלחה וריפוי נעים!

ארדן של הגן

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2013-05-20

בממלכה רחוקה באפריקה, לפני הרבה מאוד שנים חיו מלך ומלכה אהובים על ידי העם: המלך נקרא אוקוברה, והמלכה אננקי. שנים אחרי הנישואין שלהם, המלכה לא הצליחה להיכנס להריון ולהביא יורש לממלכה. היא התחננה בפני המלך שישלח אותה מעל פניו, או לפחות ייקח אישה שנייה- כמנהג המלכים האחרים בזמן ההוא- אבל המלך סרב. השנים נקפו ורחמה נשאר סגור, עד שיום אחד בחושבה על טוב הממלכה ותושביה, בשעת לילה, המלכה אננקי הסירה את תכשיטיה ובגדיה היפים, ובעורמה עזבה את מתחם הארמון ורצה. אננקי רצה בגלל שהיא ידעה שזו הדרך היחידה שבה המלך ייקח אישה אחרת. המלכה אננקי ידעה שאם לא יוולד נסיך, הממלכה תיפול לידיים של טיראן אכזר. המלכה אננקי רצה בגלל ליבה הטוב. המלכה רצה ורצה, ולבסוף היא התעייפה והתיישבה ליד עץ דקל. ביושבה, עץ הדקל הפיל אגוז קוקוס גדול מאוד. צמאה, המלכה אננקי שברה את אגוז הקוקוס ושתתה את החלב. לאחר זמן מה הלכה לישון. בזמן שהמלכה ישנה, היא שמעה קול גדול ומוזר: “אננקי! אננקי!” היא ניעורה במהירות: “אני עץ דקל הקוקוס. שתית את דמי ופתחתי את ריחמך. יהיו לך ילדים רבים ובריאים! אבל אם את רוצה לשמור את הראשון שבהם, עלייך להקדיש אותו לי שלושה ימים לאחר היוולדו!” אננקי חשה רע. ההיתקלות הזו עם רוח בזמן מנוסתה הפחידה אותה מאוד והיא רצה הפעם לכיוון השני: לארמון. עם בגדים קרועים, היא באה לפתח הארמון, שם המלך אוקוברה ישב ובכה על אובדנה. מה רב היה אושרו לראות את מלכתו, מלוכלכת אך בריאה שבה אליו! המלכה סיפרה בקוצר נשימה את הסיפור והמלך זעק “ברוך יהיה דקל הקוקוס”!

תשעה חודשים בדיוק לאחר היום הזה, נולד הנסיך אלגואה, שבלשונם, פירושו הנאה שבילדים. הילד גדל להיות חברותי, נעים, דיפלומטי וספורטיבי אבל מפונק מעט. כאשר הוא גדל הוא נהג לצאת למשלחות ציד רבות. הנער אלגואה שהקסים נשים רבות, ארגן משלחת שכזו, עם משרתים, ציידים ונערות שעשוע ליערות אפריקה העבותים. בהולכם ביער, לרגע פניו חסרי הדאגות של אלגואה נחרשו קמטים, ומבט נורא עלה בפניו: המשרתים והנערות שהכירו אותו דאגו מאוד כאשר הוא סטה מהדרך, התכופף והרים חפץ זוהר מן האדמה. החפץ היה אגוז קוקוס יפיפה שזרח כמו השמש. לאחר מסע ציד מוצלח, הנסיך הזמין את הוריו לחדרו והראה להם את החפץ המשעשע, ההורים חששו, אבל אלגואה צחק, והפיל את החפץ בצורה הומוריסטית. אגוז הקוקוס התגלגל והתיישב מאחורי הדלת של חדרו. תקופה נוראה החלה- שבה מגיפות ועוני הכו בממלכה. הנסיך אלגואה חלה אנושות ומת. המלך והמלכה פנו לחוזי העתידות שהזכירו לאננקי ולאוקוברה את הבטחתם לעץ דקל הקוקוס שלא קוימה- הנסיך אלגואה לא קודש עבורו שלושה ימים לאחר לידתו. אם מחרוזת של טקסים מאגיים ודתיים לא יבוצעו, אסונות נוספים יפלו על הממלכה ולא יהיה מזון לאיש.

חוזי העתידות ביקשו את אגוז הקוקוס הזוהר, אבל עד שהאגוז נמצא נתברר שהוא נרקב, ולא נותר ממנו אלא עיסה דביקה ומצחינה. הם מרחו אותה על אבן עגולה כמו אגוז קוקוס תוך כדי אימרות לחשים, והשתמשו בחתיכות קוקוס אחרות לוודא שרוח הקוקוס נכנסה באבן. כאשר הרוח השתכנה באבן, פניו של אלגואה הופיעו בה: הם נראו עצובים, אבל קול הנסיך נשמע: הוא יגן על הממלכה מפני כל פולש, מהמקום שבו הוא נמצא, האבן הקדושה. האבן הונחה על מזבח, ואלגואה מגן על הממלכה עד היום. אנשים נוספים ערכו טקסים דומים כדי שתהיה להם אבן מקודשת לאלגואה, וכך הכת של אלגואה נפוצה- ועד היום הוא אורישה של ההגנה, הדרכים, והמזל.

הערות: לאורישות וודאניות אין באמת שם. כל השמות שלהם הם תארים: אשו הוא שומר השער, וגם לגבה, וגם אלגואה. מדובר באותה אורישה עם שמות שונים ממחוזות שונים- הפולחן שלה דומה וזהה (עם טעמים אזוריים) בכל מקום שמכיר בה מבנין ועד קונגו- ועכשיו גם ארצות הברית ואנגליה. יאנסה היא אם התשעה (אויה), אושון היא האלגנטית וכדומה. אלגואה הוא האורישה הראשונה של הוודאנים. הוא נושא על גבו את המנחות והתפילות לאורישות האחרות והוא קרוב ביותר לבני האדם- לטוב ולרע.