פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2013-04-05

בעידנים קדומים, האנושות הייתה מזלזלת ולא יראת אלים. אנשים אכלו בשרו אחד של השני, אונס היה קורה על בסיס קבוע וגם רצח ונקמות דם. זעקת השבר הגיעה עד בוראת העולמות אולודומרה. והיא החליטה להרוס את האנושות על ידי בצורת וצמא. האורישת שהונחו על האדמה ידעו על העיוות שקרה, וניסו לתקן את המצב, אבל אף אחד לא הצליח להגיע לארמון אולודומרה בעננים שמעל השמש. אושון בדמות הטווס צעדה קדימה. האורישות האחרות צחקו, “איך את עם כנפיים כה קטנות וזנב כה כבד יכולה לעוף מעל השמש?” אבל אושון הייתה מכשפה. Iyami בלשון היורובה. היא ידעה שקורבן גדול חייב להינתן כדי לשנות את צורתה לכזו שתוכל לעוף מעבר לשמש. היא התחילה לנופף בכנפיה, וריחפה מעל האדמה. בכוח רצון עז היא התרחקה מהאדמה והתקרבה לשמש, נוצותיה הכחולות ירוקות נשרפו והפכו שחורות, כתרה המנוצה נשרף וראשה נעשה אדום מהחום, ומזנבה המפואר לא נותר שום זכר. היא עפה בקושי רב והגיעה לכסאה של אולודומרה. היא התחננה לגורל בני האדם ותחינתה נשמעה.אולדומרה ריחמה על הבריה השברירית והחרוכה- ביודעה את יופיה האמיתי והמקורי של אושון. כאשר היא ריחפה חזרה לאדמה, יחד זנבה הובילה את ענני הגשם, וכל האורישות ידעו מה גדול כוחה- היא לא אמרה דבר לאורישות שזילזלו בה כי היא הייתה אצילית כמלכה.

הערות: אושון הנשר היא אושון איבו קולה Ibu kole, היא אוספת אבקות ומטהרת את הלא-נקי. בסנטריה יש אמונה שיש זרמים לאושון, אדם אינו נולד רק לאורישה מסויימת אלא הוא גם מקבל דרך מסויימת שלה. הילדים של אושון איבו קולה הם החזקים שבמכשפות. המזבח שלה בנוי כך: יש במרכזו דלעת שמכילה את הסודות שלה, ומסביב חמישה עלי ומכתש- שמייצגים גם באפריקה את אמנות הכישוף- מעליה יושב אוסניין, אורישת הצמחים ויש להם קשר מיוחד. הדלעת של אושון איבו קולה מקושטת בנוצות נשר, ובאירוקה- מגרש זבובים וסמל של מלוכה. שלאויה טוענת כי ניתן לבקש ממנה עזרה כאשר מדובר במקרים קשים במיוחד שיש לעזור בהם- ואני ענדתי את מחרוזתה המקודשת להגנה במשך הרבה מאוד זמן- אבל האנרגיה הזו מאוד כבדה וטעונה.

ארדן, של הגן.

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2013-03-29

“תפוח אדמה מתוק עם עלים ירוקים

ידע ואחזקה של יותר מידי לחשים וכשפים יכול לשכר…

אם יש לך כשפים ולחשים חזקים ואתה אינך כנה,

חוסר כנותך יותיר את כשפיך וקמיעותיך חסרי כוח,

כנות ורצון טוב עובדים טוב יותר מקמיעות ולחשים-

נחזה עבור אוני אלאנק אשו, (מלך)

שהוא חייב לעקוב אחרי עצת אורקל איפה והתערבויות האלים.”

פעם אחת בחיי ממלכת היורובה העתיקה, לוחם רב עוצמה חצה את דרכו של מלך צנוע. המלך היה אלאנק אשו, והלוחם היה בלאוגון. איפה מספר שבלאוגון היה לוחם מצויין שמעולם לא הפסיד במלחמה. לא משנה כמה רבי עוצמה היו אויביו בלאוגון תמיד השמידם. כחלק מהדימוי האופייני לאוגון ולהולכים בדרכו, בלאוגון היה עשיר בכשפים מכל סוג וצורה- ובאותה תקופה אלו היו חלק מקובל ומוכר בלחימה בעולם. באותה תקופה לוחמים רבי עוצמה קיבלו כבוד והערכה על כל מלחמה שבה זכו וקיבלו את אהבת העם, וזה היה גם נכון בממלכה של אלאנק אשו.

המלך אלאנק אשו התרשם מאוד על ידי קריאת תיעוד נצחונותיו של בלאוגון, ובנוסף הוא גם מצא את ההגנה של בלאוגון על ישוביו חסרת רבב, ולפיכך הוא החליט לתת כבוד לבלאוגון- הוא יהיה צ`יף מלחמה של ממלכת היורבה תואר הנקרא Oye בשפת היורובה. אלאנק נפגש עם מועצת הזקנים והמנהיגים הרוחניים וסיפר להם על כוונותיו. המועצה והזקנים הראו רצון טוב לקראת כוונותיו של המלך אלאנק אשו, והסכימו שבלאוגון יהיה המנהיג הצבאי העליו של כל הכפרים והמחנות תחת אלאנק אשו.

בעקבות החלטות אלה בלאוגון זומן לארמון עבור החדשות הטובות. כשהוא הגיע לארמון זקני הממלכה סיפרו לו על החלטתם ושאלו אם הוא מקבל את הפרס. בלאוגון הודה למלך אלאנק אשו ולמועצה עבור זיהוי ערכו. הוא אמר שהוא מקבל את הכבוד בכל ליבו ומהותו. לאחר שכל ההתלהבות מההודעה המלכותית נרגעה, המלך אלאנוק אשו אמר לבלאוגון שיש סעיף קטן שמוצמד למתנה שהוא מקבל ושיש לשקול אותו:  לבלאוגון נאמר כי כל אלו שתחת שליטתו הצבאית צריכים להיות מוגנים לנצח ממלחמה תחת ידו של בלאוגון, ושבלאוגון חייב תמיד להגן עליהם מפני נזק ואיום חיצוני. בלאוגון הרגיע את המלך ומועצת הזקנים שהממלכה תמיד תהיה מוגנת ממלחמה תחת ידו. אחרי ההסכמה המשותפת, אלאנק אשו החליט לחתום את ההסכם עם טקס אימולה (Imule), שהכיל חולדה מקודשת, דג מקודש, פלפלי גינאה, אגוזי קולה, אלכוהול ודברים מוקדשים אחרים. הם עורבבו יחד והונחו על האדמה. חתכים נעשו על ידיו של בלאוגון ושל הנציגים של המלך אלאנק אשו. מספר טיפות דם מהחתכים נפלו על רכיבי האימולה. לאחר קידוש כלי האימולה, שבועה נעשתה מול אימא אדמה. לאחר המילים, בלאוגון ונציגי המלך אכלו מעט מן האימולה- כדי שהשבועה תשב בתוכם. התוכן המאגי של השבועה היה שאימא אדמה תלך נגד (תהרוג) את מי ששבר או בגד בשבועה שבין בלאוגון ואנשי המלך אלאנק אשו. בסוף האימולה נקבע יום לטקס קבלת השליטה הצבאית של בלאוגון.

טקס קבלת הסמכות היה מרהיב- להקות מוסיקה שונות עלו על הבמה כדי לספק את טעמי הקהל המורחב: אנשים חשובים מכל רחבי הממלכות באו להראות כבוד לבלאוגון, יינות מזנים שונים הוצעו והמזון היה בשפע. זמרים שונים גם שרו שירי הלל על נצחונותיו של הגנרל המהולל וכולם בעצם היו מרוצים. הקשר בין בלאוגון לבין אלאנק אשו היה טוב במשך זמן רב, כלוחם מוצלח, בלאוגון המשיך לנצח ולהוסיף אדמה לטריטוריות שלו, ומחנות צבאיים של אויבים סירבו להילחם נגדו. האויבים העדיפו להיכנע ולא להילחם- כי כזה היה הפחד ויראת הכבוד שבלאוגון יצר בתודעתם. בלאוגון לא היה מרוצה. דבר אחד שהיה קיים בנחישות בתודעתו הוא להילחם עם המלך אלאנק אשו. כל פעם שהמחשבה עלתה בראשו הוא הסיט אותה הצידה במהירות, בצורה נסתרת הוא היה מוטרד בנוגע לטקס האימולה שנעשה בינהם. המחשבה המטרידה המשיכה לנקר במוחו עד שיום אחד הוא החליט להילחם עם המלך אלאנק אשו למרות האימולה. עם ההחלטה הזו בראשו הוא שלח מכתב לאלאנק אשו ואמר לו להתכונן למלחמה בגלל שהוא שינה את דעתו בנוגע לשבועה המקודשת שלהם.

המלך אלאנק אשו לא ידע כיצד להבין את המסר של בלאוגון. בהתחלה הוא חשב שבלאוגון צוחק על חשבונו, לפיכך הוא שלח חזרה מסר חברי המשבח את בלאוגון, עם מחמאות על גבורתו והבטחה על התמיכה המתמשכת של עמו. בלאוגון לא אהב את המחווה הזו והוא שלח מסר מלחמתי חזק בחזרה. המלך אלאנק אשו דאג מאוד כשהוא קיבל את המסר, אבל הוא חשב שבלאוגון שכח את האימולה שהם ביצעו. לפיכך הוא שלח מסר נוסף לבלאוגון הפעם, המסר הכיל מילים מטקס האימולה עצמו:

“אל תבגוד בי.

אנחנו עמדנו על האדמה ואכלנו חולדה

אנחנו עמדנו על האדמה ואכלנו דג

אנחנו עמדנו על האדמה ואכלנו פלפל גינאה

אנחנו עמדנו על האדמה ושתינו מים

אם תעמוד על האדמה ותבגוד בי-

אני משאיר את הצדק לאימא אדמה.”

זעמו של בלאוגון היה איום כאשר הוא קיבל את המסר הזה- והוא לא ביזבז זמן לשלוח מסר חזרה לאלנק אשו: במסר הזה בלאוגון אמר שהוא יפגוש את המלך ואנשים באדמה נייטרלית מחוץ לארמון המלך שלושה חודשים מן היום שבו המלך קיבל את המסר. הוא אפילו התרברב שהוא רחום בכך שהוא נותן למלך שלושה חודשי התארגנות. כשאלאנק אשו קיבל את המסר הוא היה בהלם בגלל שהוא לא ציפה לבגידה שכזו במיוחד עם המציאות המיסטית שמביא עימה האימולה. כאשר הוא התנער מההלם הוא קרא לנתיניו וסיפר להם על המלחמה הצפויה עם בלאוגון. הנתינים היו בהלם והיו משותקים מפחד כי הם ידעו שאין שום סיכוי לנצח את בלאוגון. לפני וויתור מוחלט על התיקווה ושקיעה ביאוש, הם החליטו להתייעץ עם אורקל איפה בנוגע לבעיה. המלך קבע פגישה עם חוזה העתידות המקומי הבבלאו יחד עם ראש העיר כדי להיוועץ על הפתרון. חוזי העתידות דיברו עם האל, והוא ציווה שקורבן דם יינתן- כדי שתושבי העיר ינצחו במלחמה. למרות שהמלך האמין באיפה, ברמה הפרקטית זה נראה בלתי אפשרי- הוא לא הבין איך אפשר לנצח במלחמה נגד בלאוגון רב העוצמה. בהתבסס על פחדיו, המלך הציע שכולם יפגשו בשדה הקרב של בלאוגון ויכנעו לו. בדרך זו, הוא אמר בהיגיון יהיה אפשר להימנע מאובדן חיים מיותר, ובלאוגון יקח את כולם כשבויי מלחמה. עם חשש אדיר ללא ידוע, הם עזבו לשדה הקרב. כשהם הגיעו לשם הם הניפו את דגל הכניעה- עם תיקווה שזה יראה לבלאוגון שאין להם את הכוחות להילחם בו. הלוחמים התפללו להילקח בשבי.

אבל לא כך זה קרה: בלאוגון רצה ללכוד אותם בקרב, במקום זה. לפיכך הוא דיבר בחוצפה ובגסות עם המלך אלאנק אשו. בזמן שבלאוגון דיבר, איש צעיר מהצד של המלך אנאק אשו, שהיה מחוץ טווח ראיה, זרק אבן על ראשו של בלאוגון. האבן פגעה בראשו של בלאוגון ונכנסה ישירות למוחו. בלאוגון נפל מהסוס והתפתל על האדמה. בהתחלה לוחמי בלאוגון לא ידעו שהוא נפגע: טקסים מוזרים נדרשו להטלת כשפים מסויימים, וגם אם בלאוגון נפגע, זה בוודאי לא פגיעה רצינית בלוחם שכמוהו. כאשר בלאוגון נשאר זמן רב מהרגיל על האדמה, הלוחמים הבינו שהם בצרה אמיתית. לאחר הערכה קצרה של המצב התברר שבלאוגון מת. כדי להציל את חייהם שלהם, הלוחמים נטשו את גופת בלאוגון וברחו. בהתחלה המלך ראה את בלאוגון על האדמה, הוא גם חשב שהוא עושה את התרגיל הרגיל שלו, אבל כאשר הוא ראה את הלוחמים בורחים, הוא הבין שהם ניצחו את בלאוגון כמו שאיפה ניבא. אלאנק התקרב לבלאוגון, הפך אותו וגילה שגופתו כבר קרה. המלך אלאנק אשו היה יותר משמח על הנס של איפה, כל העיר שמחה וצהלה עבור נצחונם המיסטי. חוזי העתידות ברכו את אורונמילה ושרו:

“תפוח אדמה מתוק עם עלים ירוקים

ידע ואחזקה של יותר מידי לחשים וכשפים יכול לשכר…

אם יש לך כשפים ולחשים חזקים ואתה אינך כנה,

חוסר כנותך יותיר את כשפיך וקמיעותיך חסרי כוח,

כנות ורצון טוב עובדים טוב יותר מקמיעות ולחשים-

נחזה עבור אוני אלאנק אשו, (מלך)

שהוא חייב לעקוב אחרי עצת אורקל איפה והתערבויות האלים.”

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2013-01-05

“

לאורונמילה הייתה אישה קשה ודעתנית במיוחד בשם אלווה. יום אחד לאחר שאורונומילה עשה חיזוי באורקל איפה, נאמר לו שעליו לבצע אבו- או הקרבה לאלווה. בנוסף צווה עליו שלא להתמקח על המחירים של החומרים של האבו. הוא בדק את מחסני הבית ולשמחתו נתגלו כל חומרי האבו, מלבד אחד- סוג של חולדה נאכלת גדולה שמשמשת לפולחן בניגריה. הוא שלח את אלווה לשוק לקנות חולדה, צייד אותה בכסף רב וביקש ממנה שלא להתמקח על מחיר החולדה. אלווה צעדה בצעד בטוח לשוק. בשוק היא ראתה מוכר עם חולדה, והיא ראתה את המחיר המגוחך בגובהו. מיד באופן מוכשר היא התחילה להתמקח איתו, המחיר ירד ועלה ולבסוף הוא עדיין היה גבוה לטעמה, אז אלווה בחרה ללכת למקום אחר לקנות את החולדה שלה בשוק. בזמן שהיא מסתובבת בדוכנים ומפשפשת הסתבר לה שזו הייתה כנראה החולדה האחרונה בשוק. בזמן הזה, נכנסו לשוק שלוש נשים. אשתו של המוות, אישתו של בבלו-איה, אשתו של חוסר מזל, ואשתו של לגבה. כולן חיפשו גם הן חולדות, והן התמקחו אחת אחרי השנייה עם החולדה, ולבסוף, שלוש מן הנשים בחרו כמו אלווה לקנות את החולדה במקום אחר. כולן חוץ מאשתו של המוות: איקוג`וג`ו. היא הבטיחה לעצמה לחזור עם חולדה הבייתה. בזמן שהיא מוציאה את ארנקה, אלווה שכבר הבינה שאין שום חולדה אחרת, כאילו התממשה משום מקום ונתנה למוכר את התשלום שהיא סיכמה עליו איתו מלכלתחילה- וחטפה את החולדה מן הדוכן. מיד איקוג`וג`ו וכל שאר הנשים התחילו לצעוק על אלווה ועל התנהגותה הנלוזה. מגנה על החולדה בידיה, היא רצה חזרה לבייתה- לאורונומילה. היא סיפרה לו על מה שקרה בשוק. אורונמילה הבין שכל הנשים כבר חזרו לבעלים שלהם וסיפרו להם על התנהגותה של אלווה. וכך היה, כל אישה בכתה לבעלה על ההתנהגות של אלווה, וכל הבעלים נפגשו בצומת דרכים: מוות, בבלו-איה, חוסר מזל ולגבה. הם החליטו להשיב לאורונמילה כגמולו, על כבודם של גברים והם חימשו את עצמם בכלי נשק איומים. אבל אורונמילה האל של החכמה כבר ידע את הפתרון: הוא חילק את החולדה לארבע ועמד מחוץ לביתו. כאשר הגברים באו אליו חמושים, הוא ציין שהוא חיכה להם, והסביר: “”הסיבה למה אלווה התעקשה לקנות את החולדה היא, בגלל שהיא רצתה לעשות טקס קורבן לכל הנשים שלכן, ולא רק שאחת מהן תזכה. לפיכך, החולדה עומדת מחולקת כאן לארבע.”” הגברים ששמעו את הסיבה של אורונמילה- הודו שהם באו להכות אותו, אבל אם הוא מביא כזה כבוד לנשים שלהם, הוא לא יכול להיות אויב. לאחר האבו, כולם ישבו יחד כחברים, ונותרו חברים בעולם הזה ובעולם שמעבר, עד- עצם היום הזה.

ארדן,

של הגן.

“

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2012-12-05

“

בתחילת העולם, האש הייתה התחום הבלעדי של אוגון חרש המתכות. שאנגו לא היה קיים. רוח האש הבראשיתית הייתה ג`קוטה: יצור להבה אלים שחי באורון (אסטרל) ולא הורשה להגיע לאדמה ולציווליזציה המעודנת שנוצרה בה. בגלל כעסו רב השנים של ג`קוטה על אוגון הוא ניסה בכל אופן להיכנס לעולם הזה, אבל לגבה, שומר השערים לא הסכים לפתוח את השערים. ג`קוטה נכנס למשא ומתן על לגבה, ולבסוף הגיעה פשרה: ג`קוטה יוכל להיכנס לעולם, אבל רק במספר תנאים. הראשון: יהיה עליו לשאת את ליבו של לגבה. לגבה התעלולן ישגיח על שהייתו בעולם זה, לנצח. ודבר שני הוא היה צריך להיוולד בין האור הרוחני הגבוה ביותר, לבין הכוח הפראי ביותר- שזה בעצם בין אובטלה ואגאנג`ו. אגאנג`ו הוא אורישת הרי הגעש, והוא אחראי על חום שנפער מבטן האדמה. הוא הסיע נוסעים על רפסודה שצפה על נהר לבה בעבור תשלום. יום אחד, בזמן שהוא עושה את הסבב הרגיל שלו, אישה יפיפיה עם עור חיוור לבושה בלבן באה לסירתו. הוא הסיע אותה לצד השני של הנהר, ובסוף, היא נתנה לו כתשלום נשיקה. טבעו החזק והגברי של אגאנג`ו השתלט עליו והוא תינה אהבים עם האישה הלבנה בדשא הגבוה. לאחר מכן, היא נעלמה. כך שאנגו נולד אל העולם. בזמן לידתו, אימו, אובטלה (בדמותו הנשית ימבו) חזרה לעבודתה והוא נותר בידיה של ימיה. כאשר הוא גדל, הוא רצה להכיר את אביו. ימיה דחתה את יום הפגישה שוב ושוב בגלל הכרתה של טבעו האלים של אגאנג`ו, אבל לבסוף לא היה ניתן לשלוט בשאנגו יותר, וימיה הזעיקה את אובטלה. אובטלה נתנה לשאנגו לחש שיעשה אותו חסין מפני האש- וכך שאנגו יצא למסעו. הוא מצא את ביתו של אביו, ונשכב על כורסת עור הנמרים שלו, ואכל מהארנבת הצלויה שלו שהייתה מתובלת בתבלינים חריפים במיוחד. כאשר אגאנג`ו חזר לביתו, הוא גילה את הנער הנאה שוכב על מיטתו ואוכל את מזונו והוא שלח עליו סילונים של אש, אבל שאנגו רק צחק, וציין שוב ושוב שהוא בנו של אגאנג`ו. אגאנג`ו סירב להאמין עד שהופיעה שוב אותה עלמה לבנה, שחשפה את זהותה כאובטלה ואמרה: “”רק בינך הרי יכול לשרוד את האש שאתה חי עימה.”” והיא הוכיחה את טענת בנו, והם שבו להיות משפחה.

אני כותב את הסיפור הזה, כי אגאנג`ו הוא סוג של אל נשכח. אנחנו אוהבים לשכוח אותו ואת הרי הגעש של תחילת העולם. אבל לאחר טבילות מענגות במיוחד במעיינות החמים של טבריה, אני ומורתי (שהחליטה שטבילה במים החמים שווה יותר מכל גבר) חשבנו גם על המתנות הנעימות שלו. אז בזמן שגופרית ומלחים געשיים מענגים את עורינו ומחטאים פצעינו, סיפרתי את הסיפור הזה לאחד המבקרים שלנו- ואני מספר את הסיפור העתיק הזה כסוג של קורבן. מאפרפון אגאנג`ו!

ארדן

של הגן.

“

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2012-11-23

יום אחד, בבלו-איה הנווד מצא את עצמו במקום שבו ניחוחות פרחים,  שהאור נזל דרך העלים היה ירוק… שם הוא שמע רחשים- וכאשר הוא בדק, הוא גילה שאין שם איש. הוא המשיך לחפש, ושמע רחשים פה ושם, והמשיך בדרכו. היער היה גדול והוא בילה שם כמה ימים.  לבסוף אוסניין, החליט להראות לו את עצמו. הם הביטו אחד בשני. לבבלו-איה לא היה אף, ולאוסניין לא הייתה יד, פצעים כיסו את בבלו-איה מראש ועד רגל, ואילו אוזן בצורה של כרובית הייתה מנת חלקו את אוסיין.כאשר הם החליטו לדבר, קולו של אוסיין נשמע כמו יבבת כלבים וקולו של בבלו-איה היה צרוד ומלא מוגלה. שני האלים הנכים גילו אחד בשני חבר. הם ישבו יחדיו על כוס שיכר והחליטו- שהחברות שלהם תמשיך למאמינים שלהם: אלו שסוגדים לבבלו-איה יגרמו חולי לאנשים, ואלו שסוגדים לאוסיין יביאו לחולים מרפא וכך הם יצרו ברית. אבל בני האדם אינם מקשיבים לאלים. מאמיני אוסיין הרעילו את מאמיני בבלו-איה, ובתמורה, מאמיני בבלו-איה הפיצו מחלות ומגיפות במאמיני אוסיין. האורישות הצטערו, אבל בסופו של דבר הם כרתו ברית חדשה בתום כל מלחמות האדם, ובתיקווה שבני האדם יהיו חכמים יותר בעתיד.

הערות: האל הנכה הוא סוג של ארכיטיפ אלוהי כמו האל טיר, או הפייסטוס. הוא מסמל את אלו שהיו זכרים בעולם העתיק אבל לא יכלו לצאת להילחם- בגלל פציעה או נכות מלידה. הזמן שבו הם בילו עם הנשים והילדים אפשר להם ללמוד מלאכות חשובות. ריפוי, נפחות ועוד. מעטים האנשים היום בניאו-פאגניזם שבוחרים להחיות את האלים הנכים של פעם, על כל חכמתם ועוזם. אלים ואלות מורדים נגד המוסכמות פופולארים יותר. סיפורים קדושים על אוסיין – אורישת הצמחים המאגיים נדירים מאוד ולכן אם אמצא אותם, אתרגם אותם.  אוסיין כמורה מאגיה שנבגד הוא ארכיטיפ שחשוב לזכור אותו במיוחד במקום שבו מסורת נפגשת עם חופש ומודרנה.