פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2013-06-03

“

לאושון היה יהלום נפלא, בעל פאות רבות. היא קיבלה אותו במתנה מאחד הכיבושים הרבים של בעלה שאנגו. למרות נטייתה של אושון לאופנות, היא בחרה לענוד את אותו יהלום שוב ושוב על צווארה הארוך והעדין. היא ענדה אותו בקבלות פנים, בסעודות, כאשר המשרתות עיצבו את שיערה בתסרוקות מורכבות, וגם בביקוריה בנהר. למרות שאושון הייתה מלכה היא לא שכחה את כוחו של הנהר שהביא לה ולכפר מולדתה חיים. פעם בכמה ימים היא בחרה יום שקט לכבס את שמלתה בנהר. באחת מהפעמים הללו, בעודה שוטפת את שמלתה, היהלום נפל מבין חזה למים. היא לא הצליחה לתפוס אותו בידה, והוא נשטף ממנה והלאה. היא קיבלה את אובדן היהלום כדבר טבעי, וכאשר היא פגשה את בעלה השני אוגון, בידו כבר הייתה מתנה נוספת: ענק זהב כבד, בצורת חצי ירח, עם אלפי יהלומים זעירים, הנוצצים באור יקרות. מיד אושון שכחה את היהלום הנפלא וענדה את היצירה החדשה והמוזהבת. היהלום נסחף, והמשיך בכוח הנהר ספק להחליק, ספק לרחף, עד שהגיע לאוקיינוס. בים הגדול, ישבה ימיה עם ילדותיה אובה ואויה. שלושתן שתו חלב קוקוס מספלים מהודרים, עשויים מג`יקארה- דלעת מגולפת ומעוטרת. היהלום נסחף ונפל בספלה של אובה. “”אבוי! דבר מה נפל בספל שלי!”” התלוננה אורישת הבית והמשפחה. היא הניחה את הספל על השולחן ושלתה מתוכו את היהלום הזוהר. “”איזו מתנה נהדרת קיבלתי כך סתם מן היקום!”” היא אמרה בפליאה- כאשר היהלום זהר באור יקרות מתחת לים. “”את קיבלת?”” שאלה ימיה. “”אל תשכחי, זה בכל זאת הים שלי!”” אויה לא בזבזה זמן למילים וכבר שלפה את חרבה, הכתה בידה של אובה, ואפשרה ליהלום להתגלגל לכף ידה דרך החרב. “”האבן שלי, כי לקחתי אותה כשלל קרב!”” היא אמרה עם חיוך מפחיד. המלחמה של הנשים על היהלום הזוהר נמשכת עד ליום זה ממש.

הערות: את הסיפור הזה, לא הוצאתי מאורקל איפה, ממספר סיפורים מקצועי או מאיזה ספר. לשם שינוי נתתי לאורישות לדבר בשמי. אין זה תרגום, אלא סיפור שלי ממש. היהלום אם לא ניחשתם הוא ירושלים. אור שלם במקור, על שם אל השקיעה הכנעני, שלם (שאחיו נקרא שחר ולמרבית האירוניה הוא אל השחר). שלושת הדתות המרכזיות בעולם עדיין נלחמות עליו, כמו שלושת האורישות בסיפור-אבל הבעלים המקוריים, עובדי האלים שהיו במקום, כבר מזמן לא חלק מהסיפור. האובדן של היהלום לאושון היה טראגי, אבל היא מבינה שזו דרך הטבע, בדיוק כמו שזה היה דרך הטבע ליבוסים למות (והם גם הבינו את זה). כמו לשלושת הדתות המונותאיסטיות, ישנה התפיסה אצל שלושת הנשים שהיהלום פשוט הופיע. הוא מובן מאליו. אין לו בעלים קודמים. זוהי חמדנות לשמה. את היהלום שנפל לספלה של אובה, כל אחת מהנשים הייתה יכולה לענוד בתורה, לפי הצורך- ואז כולן תתהדרנה בו, או שמא, היה ניתן למכור אותו ולקנות שלושה יהלומים קטנים יותר. האם זה יופיו של היהלום שגורם לכולן לרצות אותו, או איזה עיקרון, איזה רצון פנימי שלא “”לצאת פראיירית”” על פני אחרת? האם היהדות באמת תפסיק להתקיים אם לא תהיה לה שליטה על ירושלים? שנים בגולה הוכיחו שלא. אותו דבר נכון גם לגבי האסלם והנצרות. מאבק האגו של ירושלים מתיש ומטופש. סמל לא מאכיל משפחות רעבות וגורם למנהיגים שלנו לבזבז זמן יקר שיכול לצאת על תשתיות כלכליות אחרות.

בזבוז של זמן ואנרגיה על תכשיט יפה.

ארדן,

של הגן.

“

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2013-05-20

בממלכה רחוקה באפריקה, לפני הרבה מאוד שנים חיו מלך ומלכה אהובים על ידי העם: המלך נקרא אוקוברה, והמלכה אננקי. שנים אחרי הנישואין שלהם, המלכה לא הצליחה להיכנס להריון ולהביא יורש לממלכה. היא התחננה בפני המלך שישלח אותה מעל פניו, או לפחות ייקח אישה שנייה- כמנהג המלכים האחרים בזמן ההוא- אבל המלך סרב. השנים נקפו ורחמה נשאר סגור, עד שיום אחד בחושבה על טוב הממלכה ותושביה, בשעת לילה, המלכה אננקי הסירה את תכשיטיה ובגדיה היפים, ובעורמה עזבה את מתחם הארמון ורצה. אננקי רצה בגלל שהיא ידעה שזו הדרך היחידה שבה המלך ייקח אישה אחרת. המלכה אננקי ידעה שאם לא יוולד נסיך, הממלכה תיפול לידיים של טיראן אכזר. המלכה אננקי רצה בגלל ליבה הטוב. המלכה רצה ורצה, ולבסוף היא התעייפה והתיישבה ליד עץ דקל. ביושבה, עץ הדקל הפיל אגוז קוקוס גדול מאוד. צמאה, המלכה אננקי שברה את אגוז הקוקוס ושתתה את החלב. לאחר זמן מה הלכה לישון. בזמן שהמלכה ישנה, היא שמעה קול גדול ומוזר: “אננקי! אננקי!” היא ניעורה במהירות: “אני עץ דקל הקוקוס. שתית את דמי ופתחתי את ריחמך. יהיו לך ילדים רבים ובריאים! אבל אם את רוצה לשמור את הראשון שבהם, עלייך להקדיש אותו לי שלושה ימים לאחר היוולדו!” אננקי חשה רע. ההיתקלות הזו עם רוח בזמן מנוסתה הפחידה אותה מאוד והיא רצה הפעם לכיוון השני: לארמון. עם בגדים קרועים, היא באה לפתח הארמון, שם המלך אוקוברה ישב ובכה על אובדנה. מה רב היה אושרו לראות את מלכתו, מלוכלכת אך בריאה שבה אליו! המלכה סיפרה בקוצר נשימה את הסיפור והמלך זעק “ברוך יהיה דקל הקוקוס”!

תשעה חודשים בדיוק לאחר היום הזה, נולד הנסיך אלגואה, שבלשונם, פירושו הנאה שבילדים. הילד גדל להיות חברותי, נעים, דיפלומטי וספורטיבי אבל מפונק מעט. כאשר הוא גדל הוא נהג לצאת למשלחות ציד רבות. הנער אלגואה שהקסים נשים רבות, ארגן משלחת שכזו, עם משרתים, ציידים ונערות שעשוע ליערות אפריקה העבותים. בהולכם ביער, לרגע פניו חסרי הדאגות של אלגואה נחרשו קמטים, ומבט נורא עלה בפניו: המשרתים והנערות שהכירו אותו דאגו מאוד כאשר הוא סטה מהדרך, התכופף והרים חפץ זוהר מן האדמה. החפץ היה אגוז קוקוס יפיפה שזרח כמו השמש. לאחר מסע ציד מוצלח, הנסיך הזמין את הוריו לחדרו והראה להם את החפץ המשעשע, ההורים חששו, אבל אלגואה צחק, והפיל את החפץ בצורה הומוריסטית. אגוז הקוקוס התגלגל והתיישב מאחורי הדלת של חדרו. תקופה נוראה החלה- שבה מגיפות ועוני הכו בממלכה. הנסיך אלגואה חלה אנושות ומת. המלך והמלכה פנו לחוזי העתידות שהזכירו לאננקי ולאוקוברה את הבטחתם לעץ דקל הקוקוס שלא קוימה- הנסיך אלגואה לא קודש עבורו שלושה ימים לאחר לידתו. אם מחרוזת של טקסים מאגיים ודתיים לא יבוצעו, אסונות נוספים יפלו על הממלכה ולא יהיה מזון לאיש.

חוזי העתידות ביקשו את אגוז הקוקוס הזוהר, אבל עד שהאגוז נמצא נתברר שהוא נרקב, ולא נותר ממנו אלא עיסה דביקה ומצחינה. הם מרחו אותה על אבן עגולה כמו אגוז קוקוס תוך כדי אימרות לחשים, והשתמשו בחתיכות קוקוס אחרות לוודא שרוח הקוקוס נכנסה באבן. כאשר הרוח השתכנה באבן, פניו של אלגואה הופיעו בה: הם נראו עצובים, אבל קול הנסיך נשמע: הוא יגן על הממלכה מפני כל פולש, מהמקום שבו הוא נמצא, האבן הקדושה. האבן הונחה על מזבח, ואלגואה מגן על הממלכה עד היום. אנשים נוספים ערכו טקסים דומים כדי שתהיה להם אבן מקודשת לאלגואה, וכך הכת של אלגואה נפוצה- ועד היום הוא אורישה של ההגנה, הדרכים, והמזל.

הערות: לאורישות וודאניות אין באמת שם. כל השמות שלהם הם תארים: אשו הוא שומר השער, וגם לגבה, וגם אלגואה. מדובר באותה אורישה עם שמות שונים ממחוזות שונים- הפולחן שלה דומה וזהה (עם טעמים אזוריים) בכל מקום שמכיר בה מבנין ועד קונגו- ועכשיו גם ארצות הברית ואנגליה. יאנסה היא אם התשעה (אויה), אושון היא האלגנטית וכדומה. אלגואה הוא האורישה הראשונה של הוודאנים. הוא נושא על גבו את המנחות והתפילות לאורישות האחרות והוא קרוב ביותר לבני האדם- לטוב ולרע.

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2013-04-25

אושון אולולודי לבשה מכנסיים ויצאה לקרב. כוחות הלחימה שלה היו מרשימים- והיא הביסה גברים רבים. הייתה לה חרב שחישל אוגון, ובכמה מכות היא הצליחה להביס את אויביה. הימים עברו, והשלווה שיעממה אותה. נישואיה לאורונמילה לא סיפקו נחמה. הגאווה היא הפגם הנורא ביותר של אושון וילדיה, והיא החליטה לצאת לקרבות ראווה, עם אורישות, אלים ובני אדם כדי להוכיח את כוחה. אושון ניצחה, שוב ושוב… ושיוועה ללוחמים חזקים יותר. היא שמעה שמועות על כוחות הלחימה של אורואינה, מלכת המגמה ששוכנת מתחת לאדמה ואימו של אגנג`ו, אורישת הרי הגעש. אורואינה תיעבה הפרעות, והיה קל לעורר אותה למלחמה. היא גיבשה לעצמה חרב מקווארץ מותך, חזק יותר מכל מתכת וקפצה לתקוף את אושון. החסימות של אורואינה היו מושלמות, המתקפות שלה מחושבות ומדוייקות, העולם ואושון מעולם לא ראו לוחמת שכזו. דמה של אושון התיז על האדמה והעלה אדים מהמגמה. בויוטו הדייג עבר במקום וראה את הקרב. מיד הוא ראה את אושון המועדת, המדממת והוא חמל עליה. הוא השתמש בכשפיו לייצר דמות מראה לאושון, ושדה הקרב התמלא בדמויות של אושון, מועדות ומדממות, אורואינה ניסתה להרוג דמויות מראה, ונכשלה. אושון האמיתית תקעה את החרב בליבה של אורואינה וניצחה. מאז אותו יום אושון ובויוטו כרתו ברית: כל מנחה שניתנת לאושון אולולודי צריכה להינתן פעמיים: פעם לה ופעם לביוטו.

הערות: בויוטו הוא אורישת האשליה ומקסם השווא. העבודה איתו היא סודית ונמסרת מדור לדור. הוא פטה-מורגנה, הוא הסרט של חיינו שעובר לנו מול העיניים שניות לפני המוות, הוא המראה שאושון אוחזת בידה. המכשפות קוראות לו למקסמי שווא: יופי, כיעור, בלתי נראות ובלבול. הפרג הוא הפרח שלו. לאושון הוא נתן את המראה, לאובטלה הוא נתן את מתכת הכסף שמאפשרת שיקוף של האור האלוהי, לאויה הוא נתן את מסיכת הקרב, ולילדים של לגבה, השדים הוא נתן יכולת להונות את בני האדם. הוא צאצא ישיר של לגבה, אימו אינה ידועה. אי אפשר להכין לו אלקה, או שרשרת חרוזים, ובדרך כלל לא נבון לעבוד איתו כלל מחוץ למסגרת מאגית מסודרת (וצריך להרגיש מאוד נוח עם מאגיה אפריקאית כדי לעבוד איתו). הוא שומר הראש של ארינלה, אורישת הריפוי והשפע.

ארדן, של הגן.

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2013-04-22

אוגון ואוצ`וסי היו אויבים. אשו סיפר רכילות מרושעת על שניהם וציין בפני כל אחד שהשני הוא המקור. באותה תקופה כוחו של היער היה איימתני, ואוסיין נעזר בארוני, להטיל כשפי מוות ועיוורון על ההולכים בג`ונגל. בגלל כוחו האדיר של היער, אוגון ואוצ`וסי נכשלו שוב ושוב בציד. או שהם הצליחו להרוג את החיה אך לא להשיג את גופה, או שהם נכשלו להרוג אותה בגלל שהיער הצליח להרים מכשול בדרכם. רעבים ואומללים, כל אחד מהם הלך בזמנו החופשי לאורונמילה, אורישת החיזוי בנוגע לבעיה שלהם. אורונמילה אמר לאוצ`וסי לעשות אבו, קורבן לאלים. אוצ`וסי הכין את האבו והשליך אותו ביער, על גופו הישן של אוגון. אוגון התעורר בכעס, ולשניהם היו מילים קשות לומר אחד לשני. השיחה המשיכה והם שניהם ציינו את הבעיות שמתעוררות בזמן הציד: אוגון לא מצליח ללכוד חיות, ואוצ`וסי לא מצליח להגיע אליהן. לפתע, הופיע צבי ביער. מיד הרגיש בו אוצ`וסי עם חושי הצייד שלו ושלח חץ מקשתו והרג אותו. הוא הראה לאוגון שאין ביכולתו להגיע אליו בשל הדרדרים והמטפסים שהסתבכו בדרך. אוגון שלף את המצ`טה שלו והצליח לחתוך את סבך השיחים בדרך אל הגופה של הצבי. שניהם נטלו חלק בציד, בעור ובבשר. מאז אותו יום אוגון ואוצ`וסי תמיד צדים יחד.

הערות: לכל אחד בחיינו יש כישרון מיוחד, דבר שמייחד אותו מכל האחרים. כדי להגשים את החלום והמטרה שלנו עלינו להכיר בכישרון ובאלוהי של האחר ולחבק אותו. כמו חלום הקהילה הפגאנית: כל אחד נוטל חלקו, בין אם בארגון הפסטיבל הפגאני שמגיע, לכתוב מאמרים ולחלוק ידע על האלים ועל העבודה הרוחנית שלנו. יש את אלו שלא רוצים לחלוק, וזה בסדר, אבל אני תמה מי יהיה הארונמילה שלנו שיאפשר לנו למצוא אחד את השני, אחת והשנייה ביער הזה, שבו כל-כך קל ללכת לאיבוד. מאותו היום הצבי היה גם החיה הקדושה של אוצ`וסי, ולפיכך חלקי צבי יחד עם חומרים אחרים משמשים לקרוא לו- זה משהו שחשוב לזכור כאשר אנחנו רוצים לזמן צדק או כליאה עבור פושע.

ארדן,

של הגן

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2013-04-07

נאנא בורוקו היא השומרת של שערי המוות, ורק היא והנשים המשרתות אותה רשאיות לדעת מה נמצא ב”צד השני”. אובטלה בער בהשתוקקות לדעת מה נמצא מעבר לשער- כי לשם כל היצירות שלו יגיעו בבוא הזמן. לפיכך הוא תיכנן ומצא דרך לגלות את הסודות הללו: הוא לבש שמלה לבנה, ועטה את ה”אדה” הכתר שעליו חרוזים שמסתירים את הפנים שמלכות היורובה חובשות. הוא הצטרף לתהלוכה הצועדת אל השער. בדיוק לפני שהוא עמד להציץ ולראות מה יש בשער, נאנא גילתה את זהותו האמיתית. “אהא!” היא הדגישה. “אובטלה כה סקרן ללמוד את הסודות שלי עד שהוא מתחפש לאחת מהכוהנות שלי! עבור הטירחה שלך אני מכריזה שאתה בהחלט תגלה מה נמצא בצד השני, בממלכת המוות וגם, עם המטה שלך אתה תחליט את הגורל של כל אלו שעוברים בדרך הזו. אבל, המחיר עבור הידע והכוח הזה הוא שאתה תמיד תתלבש כאישה, ותקבל מן המאמינים שלך עופות, עיזים ושאר חיות שהם ניתנות באופן מסורתי לאורישות נשיות. ” וכך היה שאובטלה מוצגת גם כאישה. הנוכחות שלה מורגשת ברגעים הקשים ביותר, כמנחמת ומושיעה היא מעניקה לאנושות מנוחה נצחית ולא מופרעת.

הערות: נאנא בורוקו היא אורישת היצורים החד תאיים. היא יצרה במו ידיה את החיידק הראשון, ובהחלט בבלו-איה הוא הילד שלה. היא האם הפרימורדיאלית המקורית. לאחר שהעולם קיבל שליטה אנושית, היא פרשה ממנו. היא מתעבת ציוויליזציה, טכנולוגיה ומתכות. אוגון הוא אויבה בדם. יצורים מתוחכמים עם שיניים, ציפורניים ושאר טכנולוגיות שרידה מתקדמות מייצגים את התערבותו של אוגון בבריאה, וזו הסיבה שהיא פרשה ממנה. היא מייצגת טבע פראי, טהור שאינו מושחת על ידי אדם. היא גרה בביצות, בשלוליות ואוכלת מזון טבעי מאוד, פירות וירקות וגם- בעלי חיים הנחנקים בצורה טקסים בשבילה- דמם, (דם זה המצאה של אוגון) אינו נשפך על האדמה. היא מתעבת יחס שאינו נאות לנשים, ואחראית לפיריון. נשים רבות באו לבכות בפניה על מקרים של אונס והתעללות. העונש שנאנא בורוקו רקחה עבור האנסים והמתעללים היה ברוטלי וחסר רחמים. היא מרפאה מחלות חיידקיות ומסירה טפילים.

בברכה,

ארדן של הגן.