פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2004-06-27
אני ארדן.
אני בכיתי.
והרגש הופץ כמו דמעות שחורות לרוח.
איך להתחיל? איך לספר? והשאלה היא, כמה יבינו, או יותר נכון: כמה ירצו להבין. פעם אמרו לי שכדי להתחיל צריך “להתחיל בהתחלה, להמשיך דרך האמצע, להגיע לסוף, ואז… לעצור.” אז אתחיל בהתחלה.
חלק ראשון: טיהור והתחברות.
הלחם והחמאה של המכשפות. לפני שבכלל את לומדת להטיל *חצי* לחש, את לומדת לעשות מדיטציות של התמקדות. שלווה, לנקות את הראש לפני שהמיקסם מוטל. אז אני יושב על כיסא מרופד וויניל, אפוד של שמירה, ונשק, במקום הכי נידח בצפון הארץ. עצמתי עיניים, ונתתי להכל להתגולל בפני. חברים, זמן, טוב, רע, יפה מכוער, הכל ניתז ממני, נעלם ממני ברחש של שקט מופתי. ואז חשתי.
התחושה של החיים בכל דבר, העצים המתפתלים בכאב על זה שגזמו אותם, בעלי חיים, שמחפשים מזון, וכמובן מדי פעם היבהובים של אור של מחשבות אנושיות בריק הגדול. לא מחשבה ספציפית, אלא מחשבות מעורפלות, יפות, אבל הניסיון להתחקות אחרי פירושן, יעלה חרס. זה כמו לנסות למסמר ערפל לקיר.
אבל ניצוץ מחשבה אחד, גרר אחר, ויצר אדם, גבר, לפי התבנית הנאה שניצוגה לידי. חשתי פחד. רק שדים, או מכשפים חזקים במיוחד יש להם את היכולת לתקשר בצורה כה חזקה בריק המחשבתי. להרוס את המדיטציה מבפנים. אבל גיליתי תגלית קשה. אני לא יכול לצאת מן מערבות המחשבות שלו שבוא אפפוני. אני שם עד שישחרר. אז עשיתי את הדבר היחיד שיכולתי.
חלק שני: פחד ופריחת השזיף.
נתתי לכל כוחי למלא אותי. שלחתי את עצמי למקום שליו ובטוח: הגינה שלי לפני שנים. לפני שהעצים הורעלו ונקצצו, עמדו שני גזעים יפים, שחורים, וגאים: פורחים. פרחים לבנים עם מרכז וורוד עז. מקום של שקט ושלווה. מעגל פנימי ששייך אך ורק לי. אבל אז, גם הוא היה שם. לא יכולתי להתנגד לו. הוא הניח את ידו על חזי. ואז חשתי את זה. אם אנסה לתאר זאת, אוכל רק בכמה מילים: שנינו שני החלקים של שעון חול אחד. ובחלק שלי יש את כל החול. חיש מהר מעט מן החול עבר אליו. ובמקום שהוא יחיה חלק מחיי, חייתי חלק משלו.
מצאתי את עצמי, כישות ערטילאית ובלתי נראית במה שנראה כמו מסיבת סיום י”ב. הוא עמד שם. גבוה, עיניים כחולות, שיער חום, ורקד עם בחורה נאה בעלת שיער שחור ועיניים חומות. הוא הביט בה בחום. הייתי אני חלש, כמו הרוח וכוחי נטש אותי. ואז, לאחר סקירת מצבי הסתבר לי בפירוש, שאני שברירי כמו קרני אור הירח. ואז סקרתי את סביבתי לעומק. הנערה בכתה. והחזיקה בו בכוח. ובעצב שלה היה כעס. (אני אמפתי כשאני רוצה. זה מה שעושה אותי מכשפה)
והוא ניסה לנחם אותה כמיטב יכולתו. זה לא עבד. עד סוף הערב הכעס שלט בה. הם נפרדו. הוא לא ראה אותה בשנית. לרגע, רק לרגע היה נדמה לי שהוא מביט בערגה לכיווני. אבל הוא הפנה את מבטו הלאה.
חלק שלישי: חיבוק אחרון מאימא, ודימעת גאווה.
חייתי את חייו שלו. הוא המעיט לאכול, והראה אהבה בכל שעשה. ימים שלמים עברו עלי סתם כך, בלראות אותו צורק עם חבריו, מעשן מעט, צוחק הרבה, וכוחי חסום. נכנעתי לגורלי, ללהיות רוח רפאים של אדם אחר. כמעט יכולתי… לאהוב אותו. אבל חוסר כוחי מילא את זמני בשאלות. ראיתי את צו הגיוס שלו. קרבי. חיל רגלים. כה שונה ממני. אני שהיו צריכים שלושה אלופים רק כדי לנחם את דעתי בנוגע לגיוס הקל ביותר, המהנה ביותר… והשוחד שהורי שילמו לי. (שעלה ביוקר כמובן) עד שהייתי מוכן להתגייס לצבא, הייתי ההפך המושלם מהאושר שהוא חש. אימא שלו חיבקה אותו, והוא נשלח לגיבוש. או טירונות. באמת לא שמתי לב להבדל. למזלי, לא היה לי קר, או רעב או סבל. ראיתי אותו עומד בדברים הללו בגבורה, ולילה אחד (בלילות ישבתי ליד מיטתו) הוא הביט אלי שוב, בערגה מהולה באהבה עצומה. חשתי רעד שעולה בי, ודמעתי עבורו דימעה אחת, ויחידה. היא קפאה רגע באוויר, השחירה, ופגעה בריצפה הקרה. הוא שמע את צליל הפגיעה, והרים אותה. אבן שיחרון, עדינה, שהוא ענד על ליבו עד ש…
חלק רביעי: פרח רעיל וישוב ערבי.
הוא סיים. הראה מנהיגות, וחכמה, גופו השחים, והוא התחזק, אבל הוא לא איבד את צחוקו. עברתי זמן משמעותי דרך קורס קצינים, ואת הסבל שהוא הקריב עבור הפסקת עישונו. הייתי שם כמו רוח ערבה, שקופה למחצה, ואימצתי כבר את צורתי משכבר הימים, גילגולי כמדיאה. קיוותי, רציתי שכוחי הישן וחצי האלוהי יתן לי את היכולת לשבור את המעגל הזה. טעיתי, ואחרי שהשינוי הושלם, לא יכולתי לחזור לתצורת רון. הגוף הזה נוח יותר. הוא נתן לי כוח נוסף, אבל לא מספיק כדי למצוא מוצא ממערבולת חייו *שלו*. והפסקתי לרצות במקום מסויים. הרגשתי לא ראוי לשחות באורו שלו. הוא היה הגיבור המושלם מבחינת אופי. אהוב, נאה ומוצלח. חיי שלי, כמה שהם היו מיוחדים, היו פשוטים. הייתי צריכה לבחור אחרת? לא. אלו שלי ואלו שלו, אבל חשתי רעד לידו. אהבה?
Under Your Spell
I lived my life in shadow
Never the sun on my face
It didn`t seem so sad though
I figured that was my place
Now I`m bathed in light
Something just isn`t right
I`m under your spell
How else could it be anyone would notice me?
It`s magic I can tell
How you`ve set me free, brought me out so easily
I saw a world enchanted
Spirits and charms in the air
I always took for granted I was the only one there
But your power shone, brighter than any I`d known
I`m under your spell
Nothing I can do, you just took my soul with you
You worked your charm so well
Finally I knew, everything I dreamed was true
You make me believe
The moon to the tide
I can feel you inside
I`m under your spell<BR>Surging like the sea
Brought to you so helplessly
I break with every swell
Lost in ecstasy
Spread beneath my Willow tree
You make me complete
You make me complete
You make me complete
You make me...
הוא ראה אותי בברור לרגע, וחשתי ביטחון שוטף אותי. הוא קטף לי פרח, שאותו יכולתי בקושי לאחוז… שיכרון שחור. (Deadly Nightshade) הוא היה לבן חיוור עם עורקים שחורים. הוא לא ידע שהוא רעיל. זו הייתי מחווה תמימה. מכשפה יכולה שנים לקרוא וללמוד. אבל רגעים כאלו קסומים, יכולתי להרגיש רק באותה הפעם. פעם אחת בלבד. זורח בחשיכה, בתיקי, עדיין נתון הפרח. גם שחזרתי לגופי.
היינו בשכם, אם אני לא טועה לחלוטין… מקום רע, המון דם ודמעות של שני האנשים שחיים במדינה קיים בו. כל אחד אומר שהצד השני אחראי. אבל שניהם אשמים המסכנים. עקבתי אחריו כשהוא מנחה חוליה של חיילים. חברים ואנשים קרובים אליו, “אחים שלו” והוא גם שם אהוב.<BR>הם פרצו לבית של מחבל… הוא היה זריז ומקצועי, ובחשיכה של הסלון ראיתי…
פרק חמישי: העורבים, וכרגיל, אובדן.
היה פיצוץ עז. לא יכולתי להזהיר אותו. אש מילאה את חדרי הבית. לא חשתי את החום, אבל ראיתי את הלהבות. חזיתי בו בזמן שנשם את נשמתו האחרונה. ונשקתי לפיו החרוך. עידו, אני אוהבת אותך. אתה תחיה איתי לנצח. חבקתי אותו. ריח האש מילא אותי. ואז אותו שעון חול חזר לסידרו, וכל חיי חזרו אלי. מה שהוציא אותי היה הטלפון ממריאנה. הרגשתי מרוקן. uכאב פשה בי, אהבה שלא יכולתי לדמיין מעולם טיבלה את עמקי נשמתי בחכמה חדשה. רע מאוד.
ועכשיו לשיעור בתורת הניסתר. חלק מן הרונות (אותיות ניסתרות שבהן הדרואידים המאוחרים והחוזים הוויקינגים השתמשו בהם ככתב וככלי לחיזוי עתידות) מסמלות מצבים אנושים. שלי הייתה איסה. קפיאה. קו ישר של היגיון ורגש קר. הוא התחיל להפשיר לפני כן… אך זה ישנה את מהותי, והזוועה היא השינוי. לא אוכל להתקיים מנותק בבועת קירסטל כמו שחייתי עד היום. הייתי זקוק לבחירה, אז עשיתי אותה. העורבים יכולים ללכת בין העולמות של המתים והחיים. יש לי נוצת עורב.
יש לי הכל.
אפילוג: אהבה, וביטוייה.
אחזתי בעדינות בפרח. התרכזתי, התמקדתי… ומצאתי אותו שוב. הוא ישן בחדרו הבודד. המקושט בסמלי יחידה, ומלא בסימנים של אהבת הארץ. הייתי שוב מדיאה.
“עידו, קום.” עיניו נפקחו
“אהבתיך” אמר. שירת נפשו מילאה אותי. הייתי עמו, והייתי חופשיה ללכת.
ואז אהבנו.
וכאשר הלך לעולמו, לא הזלתי יותר דמעות
מוקדש לגיבורים שמתים כל יום עבור אידאלים. על אור הכוכב שזוהר הכי חזק לפני שהוא נעלם לנצח.
באהבה,
ארדן
