פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2005-04-20
“רון, מה זה הדבר הזה עם הנוצות והחרוזים?” דמות אישה קטנה ומאופרת היטב מביטה על שולחן הכתיבה שלי עמוס בנרות . והיא הרי, סבתי.
“סבתא, זה שרביט מקודש ליסוד האש.” אני אומר בזמן שאני נועל נעליים ועומד לנסוע ללשכת העבודה (היא מסיעה אותי, זאת אומרת שזה בוקר יום שני…) היא מסתובבת לעברי- “אתה יודע, כשאני עבדתי בזמנו בקופת חולים….” דיינהיר מייללת אני שוב צריכה לשמוע את הסיפור הזה? שריעת מהסה אותה. היא אומרת לה שהיא צריכה לכבד את הזקנים וסבתא שלי שוב מספרת את הסיפור איך פיטרו אותה בשביל צעירה בלונדה וטיפשה שהחליפה אותה בתור גיזברית.
“… אז עמדתי שם מול כל הפאנל ואמרתי להם! אני הולכת מפה, אבל עוד שנה אני חוזרת ואף אחד מכם כבר לא יהיה פה!” ואכן, אחד נפטר מסרטן באותה שנה, אחד מת בתאונת דרכים ואחר פשוט הבין את הרמז ועבר לטורונטו. היא מתארת את הסיפור בגרנדיוזיות הידועה במשפחתי (האצילית?) ואומרת שלא צריך כלים למאגיה אמיתית שבאה מהלב. זאת אומרת במילים שלה.
ובמקום אחר בתוך ספר, גראני וות`רווקס אומרת לגיתה אוג “כשאני הייתי צעירה, היה חלב נרות וכמה סיכות והיינו צריכים להיות מרוצים.”- טרי פרצ`ט למות עליו. ובנימה יותר רצינית.
ום חמישי זה, בשעה 14:30 ארדן עושה פסיכומטרי.
אמר קול רועם מהשמיים. כבר יללתי לכם קצת על זה. אני מתנחם בעובדה שהמאגיה, השוקולד ושלושה שבועות לפחות מפרידים ביני לבין הציון. אני יכול לחיות באשליות. מותר גם לי חבר`ה.
מה הלאה?
אין לי שירה עבורכם היום, ולא סילסולים לשוניים יותר מידי… אבל אני חושב שאני אכתוב סיפור בהמשכים בשביל לשעשע אתכם בקרוב. אני שומע אופרה ברקע בזמן שאני שולה את הגבישים מהמים, קווארץ לבהירות, כלצית כחולה ללמידה, ועוד ועוד… ומכין את התערובת הצמחית של עלי דפנה, זרעי תפוח וציפורן לרקיחה של שיקוי מכוון תוצאות נכונות במבחן. אנשים יגידו שזה לא הוגן, אבל מה לעשות, אם החיים היו הוגנים הם היו משעממים נורא.
ארדן.