פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2005-07-10

דבר ראשון אני רוצה להודות לכל האנשים שבאו וכיבדו אותי בנוכחותם. אני שמחתי לארח אתכם בביתי ואני מקווה שאוכל לעשות זאת שוב. אבל לא בקרוב. אני סחוט ועייף מכל הבישולים והאירוח. שנה הבאה אולי

אפילו עכשיו כשיש מוזיקה של נבל ברקע והניחוח של הסחלבים שפיזרתי שקע,

עדיין אני במצב רוח של המפגש שנערך אצלי בבית. אני באמת מקווה שכולם נהנו.

אני באמת חושב שמעבר למובן מאליו- מה שהיה חשוב אלו היו השיחות שנוהלו בקבוצות הקטנות. כמו שקיוותי ידע ופילוסופיה ותחושות עברו הלאה. כל היום התחיל עם מריבה מטומטמת עם אימא שלי שעם כל האהבה שלי אליה וכל ההערכה שלי אליה והאינטילגנציה שלה הראתה בורות וטיפשות והעליבה אותי נורא. ואז חן הבת דודה שלי הגיעה. באמת אני לא יודע מה הייתי עושה בלעדיה- או איך עובר את היום. אז טרחנו לאפות, לבשל ולקצוץ לכבוד המפגש. הכנו פיצות, סלט פסטה עם שמנת חמוצה- בזמן שאימא שלי חמוצת פנים הכינה סלט ותפוחי אדמה בתנור.

ואז אנשים התחילו לבוא, יוליה וגרסיאלה ראשונות. כיבדתי קצת עם הפיצה.

אנשים באו וזרמו לתוך “שאטו דה ארדן”. אימא שלי דאגה להביא צלחות חד פעמיות למרות שאמרתי שלא צריך. למזלינו חלק גדול מהן לא שומש כי נטלי הנחמדה הביאה צלחות שעשויות מעלים מיובשים. זה היה מאוד מיוחד. אחרי הסעודה- ישבנו לערב שירה שהיה מאוד מוצלח. רינה קסם הצליחה להעביר אותו יפה ואת כל הצ`אנטים והשירונים. אפילו שמרתי שירון אחד למזכרת. בכלל היה מקסים ואם היו שכנים שחשבו לרגע שאני בטעות שפוי, או סתם מישהו “רגיל” הם קיבלו הפתעה נעימה בצורה של ערב צ`אנטים של “אנו בנות האלה- ואליה שוב נשוב…” במרפסת שלי, מול מטע המנגו והכינרת.

בין הארוחה וערב הצ`אנטים אנשים הספיקו לראות את החדר שלי שמוקדש למאגיה ולפאגניזם. נטלי אמרה שלום להקטה שהיא עשתה. 🙂 עשיתי השוואת גודל של המדפים בנושא המאגיה שלי עם אילן. מסתבר שלו יותר גדול. כרגע. אבל יום אחד… שלומי צילם את החדר שלי, ובכלל היה נחמד. בשלב מסויים בערב הצ`אנטים- המתחילים שבהם ברטל פרשו לחדר שלי, והייתי צריך קצת שיכנוע של אימא פולניה כדי להחזיר אותם למעגל השירה שהיה מקסים ונהדר. הרבה יותר כיפי ממה שציפיתי בראשונה האמת. ואחרי מעגל השירה, חלק מהאנשים הלכו, חלק פשוט הלכו לישון. רינה צחקה שכל מי שביקש שיר או צ`אנט לא בא. ובאמת מי שלא בא הפסיד, הפסיד יותר מקטע של אוכל טוב, בית מקסים או ערב שירים מדהים, אלא את החברה הנהדרת של כל אלו שבאו. ועדיין מדהים אותי שגרסיאלה לא אוהבת את העובדה שאני קשור לאספקט של הקטה מכל האספקטים של האלה- אבל תמיד יש הפתעות. ארנסט ערך ניסויים עם הווארדים שהטלתי בבית- תלש לי שערה לבנה ובכלל יצר נחשים אנרגטיים בחדר שלי. למה? הסיבות שלו שמורות איתו. כל מה שנותר לי לעשות זה להסתכל עליו כמו ילד עם דיסגרפיה קשה על סדוקו מסובך במיוחד.

נדב עם נבואות החורבן שלו כמובן היה מלא תיאוריות קונספירציה כרגיל (הוא יסתכל על זה וישאל “אני?” במבע תמים… התלמידה שלי הקדימה את השיעור שלה ליום שישי וזה נגמר רק בארבע- ולאחר מכן הייתי צריך לנקות ולסדר. את יום שבת ביליתי בבייביסיטר חירום אצל אחותי בחיפה, מספר אגדות מכשפות פוליטיקלי קורקט לאחיינים שלי. אז לא הספקתי לכתוב הרבה ועל זה אני מתנצל.

באופן כללי אני מקווה לארגן משהו דומה שנה הבאה, אם ההורים הזמן והג`סטין שבשיא חוצפתו (גם כן ציפור ללא קביים) לא הגיע.

“אבל יש עוד מקום לתקון-

אבוא אם שחר אל נהר האבדון…” הקטי מתוך מקבת`.

נראה אם שנה הבאה מישהו יפספס את המפגש.

מאוד נהניתי מהמפגש, ואשמח לראות עוד אחד בביתי בעתיד.

שלכם,

ארדן.

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2005-07-06

אני עומד במרכז הבית שלי. על הקירות מצויירים סמלים ורונים, וגם על הנרות הלבנים שמשוחים בארז וקמפור ומוקפים מלח יש סמלים. לאנשים רגילים זה נראה מאוד פשוט כמו אור נרות. אבל אפילו האנשים הפשוטים יכולים להרגיש את האווירה המוארת, למרות שזה חמש לפנות בוקר. השמש שתעלה תשרוף את שארית השליליות שעוד כן בבית. הבית טוהר. רק למחרת אני אטיל את הwarding של ההגנה הדרושה. אבל כבר היום אני מרגיש את הזוהר של האנרגיה נוטף מעלי כמו מטבעות כחולות ירוקות של אור- מתערבב עם זהב של שחר.

מחר יש מפגש מכשפות אצלי. רוב הקהילה המאגית/פאגנית תבוא לבקר. אני רץ שולח הוראות להורי מה לקנות ומה לעשות למחר, אני אמור לפגוש מוקדם יותר את גרסיאלה, אחד האנשים עם האנרגיות היותר מדהימות שפגשתי, את מריאנה שחוזרת מחו”ל ישר אלי, ואת חן שאמורה להתחיל עם הבראוניז ואמורה לקבל טיפול אנרגטי. אז עד אז היסודות מאוזנים. ונראה אם ההורים שלי יעיזו להתווכח או לריב ביממה הבאה. יש לי ספרי מאגיה חדשים מלאי דרכים יצירתיות להעניש אנשים.

אבא שלי כבר טעם מנחת זרועי. השיחה הלכה ככה בערך:

הוא: “אז מה אתה והמכשפות שלך הולכים לעשות?”

אני: “מה לא ברור? לשנות צורה לאנשים ולעוף על מטאטאים תוך כדי צחוק מרושע. הנוצרים יותר יצירתיים הם אומרים שאנחנו עורכים אורגיות פרועות.”</

הוא: “אז מי אתם הולכים לשנות ולמה?”

אני: “אותך. לברווז. ואז אני באופן אישי אמצא מתכון לברווז בנוסח פיקנז עם הרבה רוטב שזיפים וסויה. קריספי במיוחד.”

והיום בבוקר הוא קם ואמרתי לו:

“תהנה מהיום האחרון שלך עם עור ורגליים, כי מחר זה משתנה לנוצות וקרומי שחיה.”<

ואז הוא ניסה להתחכם:

“רק שתדע שאפשר ליפול מהפסגה מאוד מהר.”

אני: “אז הכל יהיה בסדר כי אתה תרפד לי את הנפילה.”

בכל אופן אני אשתמש בכל מלאי הטורמלינים השחורים שלי ללחש ההגנה על הבית היום. זה יהיה שווה- כי תהיה תחושה כיפית של הגנה. וגם, אבא היקר הולך לעמוד על המנגל. אימא תכין סלטים נחמדים, וננדב את סבתא גם להכין משהו בטווח קצר. אני מאוד מתרגש לקראת מחר. ואלו שאמיצים מספיק יכנסו לג`ונגל לחפש מנגו בשל. המנגו איטי השנה. הוא היה אמור להיות מוכן לפני חודש בערך.

אה ועוד חדשות טובות! קיבלתי את שארית הספרים שלי מאמזון! עכשיו יש לי רק עוד 40 בוויש ליסט. *מוטרד*.

אבל קיבלתי ספרים מאוד טובים ושימושיים. אני כבר יודע שאני הולך להשוויץ מחר. אז אני אלך להרכיב רשימת קניות. בעיקר חומרים סודיים לפיצה המיוחדת שלי.

באושר,

ארדן.

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2005-07-02

אנחנו נוהגים לשכוח.

לשכוח מה שחשוב, לשכוח למה וכמה… לשכוח למה אנחנו עושים דברים מסויימים. אנחנו מספרים לעצמנו סיפור כדי למלא את החלל החסר, אבל בסוף המקור של הערכים המקוריים נשכח. מתפוגג- מה שנשאר זה רק הסיפור.

למה יש לנו מנהיגים? לא באמת כדי לייצג את רצונות העם. המנהיג נועד כדי ליצור אחדות, כמו שרועה צאן עושה. הפרטים לא יכולים לעמוד כל אחד בפני עצמם בפני הכוחות הגדולים (או ככה אנחנו נוהגים להאמין) ולפיכך צריך אדם שידע לנצל את כוח הקבוצה על פני כוח היחיד. התכונות החשובות במנהיג הן לא דעותיו הפוליטיות או דרכי פעולה שונות ומשונות או אפילו לא אמונתו הדתית. מה שחשוב זה היעילות שלו בתמרון הקבוצה עצמה. כל השאר זה רק ציפוי צבע, מסכות וסיפורים. כשאני אבחר מנהיג, אני לא אבחר אותו לפני המפלגה בה הוא מאמין או במצע שהוא מפרסם. הרי בין כה וכה אלו הבטחות באוויר. היכולת לקיים אותן לא תלויה רק בו, אבל בעיקר בו. אני אבחר מנהיג *יעיל*.

מושג היעילות באופן כללי הפך נלעג בחברה הישראלית. אנחנו רואים את שלטון הגנרלים עולה. אם אתה יעיל בשדה הקרב, אתה יעיל בכנסת ומה הפלא איפוא שהכנסת נראית כמו שדה קרב רב משתתפים? בוחרים אנשים לא בגלל שיש להם תואר בפילוסופיה וספרות, חס ושלום. אנשים חכמים מקומם במעבדות ובבתי ספר- לא בהנהגה. אז מה שקורה הוא שבכנסת יכולים לשבת בפריסה רנדומלית לחלוטין שמכילה את האנשים הטיפשים ביותר והאנשים החכמים ביותר: אפשר לזרוק קוביות שוות בנוגע למנת המשכל של כל אחד מהם. הוא יכול להיות אימבציל מוחלט או גאון מתמטי ברמה התפלגותית שווה של הימור. כשיש מנהיג חכם או יעיל, סביר להניח ששאר המנהיגים שלא רוצים בו, יהרגו אותו או יורידו אותו מהשלטון. וזה קרה בעבר. הסתה לרצח, קיצוניות ושינאה לא זרים לממלכות העולם- ולא לישראל שאדמתה אדומה מדם.

אני קמתי בשבע בערב. השמיים התחילו לאבד את הזהב של השמש, והגון החיוור של אצבע ירח חודרנית התחיל לצבוע שמי מערב. זה מזכיר לי שיר ישן שלי:

"כורכום יצבע 
שמי זהב, ואני
עודני ישנה.

עולם חרש,
זע וזז
ואילו אני,
כבר לא מקשיבה.

רק כאשר כסף שחור,
מכנף פרפר-
יפול על עולמי כלבנה חודרנית:

אקיץ.” (ללא כותרת 4/00)

הלכתי לסבתא שלי כמנהגי כל יום שישי בערב. אנחנו מדברים על כל מיני נושאים וכמו כל סבתא פולניה היא מדברת על העתיד שלי וכדומה. היא ציינה בדרך אגב ובטון מעריץ שהבן של ברוך גולדשטיין הפך להיות טייס.

“טוב, לבן יש הרבה מה לפצות על אביו הרוצח הנתעב”- אני צונף.

“מה יש לך? האבא היה רופא!” היא מגיבה. (כפי שהבנתם היא ימנית קיצונית)

“האבא היה רופא שלקח חיים. לדעתי אין חטא יותר גדול. רופא צריך להציל חיים ולהרוס אותם ככה… אני הייתי עוקר את הלב המדמם שלו בעצמי אם אני הייתי שם!”- אני אומר במלודרמה מוגזמת. כרגיל.

“אבל הוא היה מטורף! הוא השתגע!” היא אומר בקול שאמור להבהיר לי שיש מסיבות מקלות.

“גם המחבלים השתגעו. אז? זה משנה אם רצח הוא אידיאולוגי או מעשה טירוף? כל רצח הוא מעשה טירוף, לעבור את גבולות האנושיות והנורמות. והמחיר? דם. לשני הצדדים.”

ולאחר מכן, רואים את הבית הפלסטיני שהשתלטו עליו מחבלים יהודים בחדשות. כן כן… יש חיה כזו- מחבל יהודי.

סבתי צונפת בזעם: “לא אומרים שזה רק ילדים מי שעושה שטויות כאלו!”

אני מגחך: “זה משנה אם הם ילדים או לא? אם המחבל שפוצץ את האוטובוס היה בין ארבע עשרה או ארבעים?”

כשיש שתיקות כאלו, אני יודע שניצחתי. היא כמובן תמשיך לטעון שאני אטום ושהמצב המדיני לא השתנה מאז 1950. אבל אני למדתי להעריך אותה ככה. שאלה חשובה. למי שייכת האדמה? אני מאמין שהאנשים שייכים לאדמה ולא להפך. האדמה היא לא חפץ שניתן לערוך עליו משפט או לתת או למכור. האנשים חיים כי היא חיה. האוויר שהירק יוצר, המזון שגדל עליה- בין אם הוא בעל חי או צמח… זה הכל בגלל שהיא פה. אז אם אנחנו הולכים על בסיס “אני הייתי פה קודם!!” ואפילו הולכים עד תקופת התנ”ך שהיהודים מאוד אוהבים- רואים שדבר ראשון היו פאגנים “עובדי אלילים” במינוח דרוגטורי. מתוך אותם פאגנים אברם נולד. ועבר חניכה ליהדות. אברם הוליד את ישמעאל ויצחק אם אני לא טועה. אותו דם, וישמעאל נולד לפני יצחק. אז מבחינה כרונולוגית בגלל שצאצאי ישמעאל הם הערבים של היום כביכול, להם הארץ.

למרות שזה לא מעניין בכלל. הארץ הזאת נכבשה שוב ושוב. קודם פאגנים, ואז יהודים, ואז יוונים ורומאים (שאני לא רואה שבאים לבקש את הארץ. יש מצב שחם פה מידי עבורם ואני מבין אותם. בשם האלה יש להם את יוון ואיטליה! מי צריך את ישראל?) מכיוון שהובטח לזרעו של אברהם את הארץ ולא לאברהם עצמו, תבינו לבד את הזרימה. ואז המוסלמים, ואז הנוצרים במסעות הצלב, ואז המוסלמים שוב באימפריה העותמנית, ואז היהודים. אז למי האדמה שייכת? או לכולם או לאף אחד. אין מצבי ביניים יקיריי. פה, זה דיכוטומי. ולאחר מכן היו תהליכים היסטוריים שכל ילד בכיתה ה` כבר מכיר משעורי “מולדת”. המדינה שייכת *רשמית* ליהודים. היום. זה לא אומר שאין על האדמה שגידלה אלפי דורות של עמים אחרים זכויות לאנשים אחרים. שוב, במידה ויש זכויות בכלל.

האדמה לא שייכת, אנחנו שייכים. האדמה שייכת זה רק עוד סיפור. מי אלו אותם אנשים מההיסטוריה? דמויות ללא פנים ומסכות. עוד סיפור לספר לעצמנו.

כיום אנחנו צריכים ללמוד לחיות בהרמוניה עם האדמה והצרכים שלה, ועם האנשים שעליה- או… שנאבד אותה, אבל לא לפני שנאבד את עצמנו בתהליך. הניסיון לחלק את המדינה מבחינתי הוא כמו זוג ילדים לאותם ההורים שמנסים לחלק את החדר המשותף לשניים, עם נייר דבק צבעוני. צריך ללמוד לחיות ביחד, אבל האירועים האחרונים ובעיקר האירועים של טרום ההתנתקות מראים שחלוקה זו הדרך, לפחות עכשיו. כן, זו לא דרך אידיאלית, אבל מצד שני, מה כן אידיאלי ומוחלט? אני רק רואה את האירועים האלימים של “המיעוט” ומבין את הביריונות שזה יוצר משני הצדדים. מחבלים יהודים וערבים זה מיעוט, אבל כשמם כן הם.

בתיקווה שהעמים יוכלו לראות מעבר למעשים הקטנים של הנאצה, את המעשים הגדולים של החסד והחמלה.

ארדן.

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2005-06-30

פעם בהתחלת הדרך המאגית שלי, ראיתי צילומי הילות. זה נראה כמו משהו שהוציאו מתוך אלבום רוק אלטרנטיבי פסיכודלי במיוחד. וגם לאחר מכן שהתחלתי לראות את הצבעים של העולם הזה, זה נראה… אחר. כמה פסים של צבע בתוך אור לבן. שום דבר מיוחד אחר. לפני יומים אני יושב עם מטופלת ובוחן את ההילה שלה לפני שאני מתחיל לטהר אותה מאגית. פתאום… תחושה של מפתח בדלת. רעש של שלשלאות נפתחות… ואני רואה את ההילה כמו נר צבעוני בדיוק כמו בצילומים האלקטרומגנטיים. טוב…ולא רק זה, הכנתי לעצמי תחליב לפנים עם מי וורדים ושמן ערער. הנוזל עצמו חסר צבע, אבל לפתע הוא בער באור ירוק. הוא כמובן היה מושלם וניקה את העור שלי מכל פגע שהיה עשוי להטריד אותי. עוד שמונה ימים לשבת המכשפות אצלי בבית! אני כלכך מתרגש לארח את כולם, למרות שג`סטין משום מה הצליח (שוב) לגרוע מהחוויה על ידי תיחקור מעמיק. אני מתכנן להושיב את אבא שלי על הגריל, ויהיה צלעות כבש עם רוטב מנטה וחומץ בלסמי לבן, ופיצה מיוחדת שרק אני יודע להכין, ועגבניות שרי אורגניות, ובראוניז ועוד שאר מטעמים שאנשים שונים מהפורום ובכלל יביאו (אני לא יכול לדעת עד שג`סטין לא ייתן לי רשימה ואז אוכל לארגן את התפריט בהתאם) ויהיה מעגל שירים. בהתחלה הייתה לי הסתייגות, אבל כלכך הרבה רוצים את זה… טוב נו, אל תצפו *ממני* לשיר. והרי שיחה אופיינית לגבי המפגש: 

ori ‎(03:15 AM)‎:

חחח

ג`סטין חושב שאני

wing chan

😛

‎ori ‎(03:16 AM)‎:

הוא לא אמר לך כלום?

‎Arden ‎(03:17 AM)‎ :

לא.

‎ori ‎(03:17 AM)‎ :

אפילו לא כמה באים?

‎ori ‎(03:18 AM):

שאלת אותו?

‎Arden ‎(03:19 AM)‎ :

נדה.

‎ori ‎(03:19 AM)‎ :

נו..

אם לא תשאל איך תדע?

‎Arden ‎(03:21 AM)‎ :

רגע. הנה למשל שיחה שלי עם ג`סטין.

‎Arden ‎(03:22 AM)‎ :

אני: דרואיד. אני דורש את רשימת המזון שאנשים הולכים להביא כדי להתאים את עצמי למזנון שאני מארגן.

‎Arden ‎(03:22 AM)‎ :

הוא: זה חודש לפני, לך ממני.

‎Arden ‎(03:22 AM)‎ :

אני: ג`סטין, מאמי, חולה נפש עכברי, אל תציק לי. תתן או תמות.

‎Arden ‎(03:23 AM)‎ :

הוא: לך ממני, זה חודש לפני.

דבר איתי יומיים-שלושה לפני.

‎Arden ‎(03:23 AM)‎ :

אני: יומיים שלושה לפני זה מאוחר מידי. אני מתארגן מראש בכוונה.

‎Arden ‎(03:23 AM)‎ :

הוא:חודש לפני? מה אתה עושה? מזמין לוף מהצבא?

‎Arden ‎(03:24 AM)‎ :

אני:קייטריניג אדיוט. אני משיג עגבניות שרי אורגניות ולבנה מהשטחים. אז דבר.

‎Arden ‎(03:24 AM)‎ :

הוא:תשיג, תשיג.

‎Arden ‎(03:24 AM)‎ :

אני:מה יש ברשימה של מביאי האוכל?!

‎Arden ‎(03:24 AM)‎ :

הוא:לך ממני.

‎ori ‎(03:25 AM)‎ :

חחחחחחח

יש לכם אחלה שיחות

‎Arden ‎(03:25 AM)‎ :

אין לך מושג. אנחנו גם מקללים ביידיש.

‎ori ‎(03:26 AM)‎ :

ואתה אמרת שאתה רוצה לתת לו מכות……..

‎Arden ‎(03:27 AM)‎ :

לא לא… ארבל נותן לו מכות.

‎ori ‎(03:28 AM)‎ :

ארבל?

הוא עדיין כועס עליו?

‎Arden ‎(03:28 AM)‎ :

יאפ.

‎ori ‎(03:28 AM)‎ :

עוד מההודעה הראשונה

או שממשהו אחר?

‎Arden ‎(03:28 AM)‎ :

אין לי שמץ.

בכל אופן אני מצפה בצורה כוללת שיהיה כיף. גם אם זה רק לראות את ארבל מרביץ חכמה בג`סטין. מה עוד קורה? בת הדודה שלי, האקס ה#@!$#% שלה פשוט הלך וזרק את הכלב המשותף שלהם לשעבר לצער בעלי חיים בלי לדבר איתה בכלל. איזה בהמת סלעים לא אנושית. אם הוא היה אוכל את הכלב היה יותר כבוד מאשר סתם לנטוש אותו. אבל הוא תמיד היה קיבוצניק בהמתי כזה. ועוד קורא לעצמו דרואיד. הייתה לי תקופה מעייפת. תקופה של לא לצאת מהמיטה פשוט. עייפות נפלה עלי, לאות חסרת רחמים. השגתי את הספר ה”חדש” של פרצ`ט שחיפשתי חודשים: “כובע מלא שמיים”! הפכתי כל סטימצקי מפה ועד נהריה בחיפושים.

עד עכשיו טוב לי ואני מרוצה. ואני רואה הרבה מכשפים ומכשפות בעתיד שלי שזה *בכלל טוב*.

ארדן.

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2005-06-26

חרגתי יותר מדי זמן מאמירה הזאת. סמכתי יותר מידי על אנשים. והנה זה. המשפט שהופיע מול עיני בבירור. אין אנשים טובים. טוב זה מילה. גם אלו שטוענים שהם טובים או חיוביים הם בעצם אנשים שמלטפים את עצמם באלטרואיזים חסר מהות או אור. הנה- דוגמא קלאסית. אישה נחמדה אהובה על כולם (ובעלת קריזות אבל לא ניכנס לזה) שטוענת שהיא מאמינה במושג ה”טוב”. בשנייה שהיא מתקדמת קצת במסלול הרוחני שלה, אין יותר כלום.

אין יותר אנשים שטרחו לנסח את התשובות שלהם, אין יותר אנשים שהיו חברים שלה לעת צרה. אין אנשים שהיא הקפיצה מהמיטה כדי לקבל עבורה חזיונות של העתיד. או שקנו לה שוקולד. וכשמרימים אליה טלפון לשאול מה לא בסדר היא אפילו לא טורחת לענות למה היא שמה אותך בהתעלמות בכל דבר שהוא באינטרנט. ואני סיימתי להתנצל על מה שאני ועל מי שאני. אני זה אני ואם זה לא מקובל, תתרחקו ממני.

אני רוצה לצטט את דבריו של הכומר לגברת סוליס מ”עקרות בית נואשות”:

“מה את רוצה?” הוא שואל.

“להיות מאושרת.” גבריאל סוליס עונה.

“זו אמירה של ילדה מפונקת” הכומר אומר.

“אני יודעת.” היא עונה בחזרה.

אם להיות מאושר זה רצון של ילד מפונק אז תרשו לי להתאבד עכשיו כי אני לא אמור בכלל לחיות בעולם של מבוגרים. רק ליצור לעצמי עוד בועות. אז מה אני אשם אם אין לי אשליות של אור או טוב? אני יודע שהרע קיים בדיוק באותה רמה שבו הטוב קיים (זאת אומרת שלא קיים). האם בעצם גם אני דמות בספר? בהצגה בלי צופים? לפעמים אני מאבד את האשליות שלי וזה יותר גרוע מלאבד את המציאות, כי אין מציאות אמיתית. באדונית התבלינים מתואר הקשר בין האדונית למטופלים שלה, הקשר הזה הוא כמו קווים של אור, וכשמתקרבים יותר מידי הם הופכים לקווים של מתכת ופלדה וזפת. אולי אני לא אמור באמת להתקרב לאנשים בעולם הזה. מי יודע. אולי היפאנים צדקו כשהם אמרו שיש שמונה חומות בין אדם לבין הסביבה שלו והאנשים האחרים.

אני יודע שאני יכול לבחור להחזיר את חומת הקרח ביני לבין האחרים. אני לא אפגע ככה. אני מרגיש את הצינה של לב הכפור מדברת אלי להחזיר את הים ביני לבין האחרים. אבל אז אני אאבד כל סיכוי לגדול וכמו שושנה עטופה בכפור אוכל למצוא רק קמילה ולא גדילה או חיים. אני לא אמצא אהבה ככה, או חום או בכלל שום דבר אחר.

אז מה קרה השבוע? הספרים האחרונים מאמזון נשלחו (ההזמנה מאפריל [!!])

אירחתי שני מכשפים שצדו דודאים והיו צריכים להתקשר למריאנה קודם אם הם רצו למצוא בכלל את המקום. אנבל יצאה למסע… היא תחזור בדיוק במפגש הבית שאני מתכנן לכל המכשפות בשביעי, אימא נסעה לחיפה לשמור על האחיינים המושלמים שלי, מאיה גדלה נורא. קניתי ספרים ועוד ספרים ועוד ספרים. גרמתי לאימא שלי לקרוא את האלכימאי שזה נס. השגתי את פס הקול של המאטריקס השלישי- עבדתי על קמיע מסוג חדש. הספקתי לריב עם ידיד, ולא לריב עם ידידה שאני לא יודע אם לקרוא לה ידידה בכלל יותר. וכתבתי שיר בסיגנון מודרני לשם שינוי שמוקדש לכל אלו שקוראים לי פלצן בגלל שאני משתמש בשפה ארכאית.

http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/Viewmsg.asp?forum=255&amp;msgid=55633027

הנה לכם. מתנה.

ראיתי את העיצוב החדש של הבלוגים ולא מצא חן בעיני. בכלל. הוא יפה ואלגנטי אבל חסר אופי ואישיות בטירוף. זה ישאר עבור אנשים אחרים. אבל תודה על האופציה בכל מקרה תפוז! ועוד איש הומופוב וטיפש שנתתי לו באבי אביו. זהו זה בערך. אה, ואני שמח להכריז שאבונית בת הדודה שלי מטפלת בבעיה שלה השבוע. נכון שאתם מאושרים? אני מאושר. לגמרי. ולאריה שלי יש חופש…. *מזיל ריר*

למרות שאין לי הרבה תיקוות.

זהו, סיימתי לבכות לכם. לכו הבייתה.http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/images/Emo11.gif