פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2007-05-29
הטירה עתיקה וחדשה, לבני זהב על הקירות. היא מרחפת ועומדת במקום.
אני לבושה בשימלה בגון זהב. גיזרה שאין לה זמן, עתיד או עבר. היא עומדת מולי, שיערה רושף.
“אתה לא טוב מספיק. אתה חרא. אתה מאכזב. עם הכישרון שלך יכולת להשיג עוצמות גדולות.”
זימזום הדבורים נשמע חזק מעל בריכת פרחי הלוטוס.
היא לבושה כמו מישהו מהמזרח. שחור עם נעליים מחודדות. הינף כף ידי הענוגה והרוח מסירה את הרעלה שהייתה שם.
זו אימי.
התקרבו אל הקול הפנימי. מדוע הוא שם?
למה את פה? שאלתי.
“אתה קראת לי. אני כאן לשים מראה ולהראות לך את מה שאתה לא רוצה לראות”
האם מה שאת מספרת לי טוב לי? האם העצה שלך יעילה עבורי?
“בחלקה.” היא אומרת. קולה נוטף ארס. הוא נוטף אותו הארס שהוא נטף בגיל 16
אימא- אני הומו.
“יהיו לך חיים קשים.”
קול תופים נשמע. שתי פעימות ואז נבל מתכתי.
המציאות מהבהבת מכאן, למעגל וחזרה ממנו. ריכוז זה דבר קשה, אבל אני מרוכז לזמן רב יחסית. אני מגיע למסקנה שיקח לי זמן רב להבין מדוע אני בטירה החללית הזרה הזאת, עם המוסיקה והדרמה המיותרת.
אין לך כוח עלי- אמרתי.
“אבל זה לא נכון.” היא מציינת. “אתה יודע שחלק מדברי הם אמת לאמיתה. אתה *יכול* להשקיע יותר בלימודים, אתה *יכול* להעריך יותר מה שעושים בעבורך….”
האם את הערכת את מה שעשיתי עבורך?
היא מחייכת בצורה שטנית “אני רק קול שלובש צורה ששונה משלך. ראה כמה קל להוציא אותך מאיזון.”
תנסו לגעת בהתמששות הקול….
אני שולח יד מהוססת, רועדת לגעת בשיערה. אדום וחם. אמיתי, עשיר.
את טועה. את טועה כי את מנסה להכיל את חיי שלי בכלים שלך. הזמן שבו אני בוחר לזוז או לעבוד או לשנות הוא שלי- גם אם אני בוחר באנטרופיה, ניוון ודיכוי.
מרחב נוצר ביני לבינה.
אני מרגיש זעם, זעם על כך שזה הקול שהגביל אותי כל חיי. זה הכל שמנע ממני להשליך את השלשלאות ולפרוח כמו שרציתי.
לאט… אנחנו נושמים עמוק… וחוזרים חזרה…עוד רגע זה נגמר. שימלת הזהב מתחילה להתפוגג בערפילי המציאות הגואה. אני יוצר בידי כדור אש שחור, ומשליך בתנופה רחבה על הדמות שהיא קולי ההרסני ביותר. הדמות נעלמת, אני נעלם וטירת הזהב המרחפת נעלמת גם היא. אני מתעורר במעגל וצוחק. תחושת שיחרור מילאה אותי.
לאחר פעילות נוספת, כמה בורקסים ועוגיות אני חוזר לאחותי באפיסת כוחות אמיתית. אני ישן בצורה גרועה בגלל החום הרב של חיפה בלילה- ומחסור במאוורר.
למחרת אימי מתקשרת- זועמת על זה שפיספסתי לימודים. היא מספרת לי כמה אני מאכזב ולא לוקח את גורלי בידי וכמה אני מתעסק בשטויות.
גם השיחה הזו צבועה בזהב ואדום.
הייתי צריך לדעת שזה יקרה- לכל מעשה בעולם האסטרלי יש השפעה על העולם הזה. as above- so below.
קווים זה דבר מדהים. טבעות קווים בעץ מגלות לנו את גילו, עובי מיקום וצורת קווים על פני אדם מאפשרים לנו לחוש את מה שהוא עבר בחייו, בכף ידו הם מספרים סיפור של גורל, תשוקה וידע.
קווים בבצל יכולים לחזות את חומרת החורף שמגיע….
וקווים הם דבר צפוי, הם מעניקים מידע. לגן זן יפאני יש קווים אנכיים אורכיים. כל קו מקביל לשני בצורה מושלמת. אבל בגן מוטלות אבנים, וסביבן הקווים נשברים ומתארגנים אחרת. בעולמנו יש הרבה ספרים עם אלפי עמודים שמספרים לנו איך מחשבות של אדם אחד יכולות לשנות את היקום כולו. כאן, זה מתממש ונראה. אני משאיר את זה כאן לקול שלי שהוא חלק מתוכי. אני לא צריך תואר, אני לא באמת צריך יציבות. זה נוח נכון, אבל כשאצטרך היקום יתכופף למחשבותי, ואקטוף את פירות הגן.
ארדן.
