All posts by Lobo On Behalf of Arden Keren

מבחן, שליטה, הקרבה

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2009-02-02

תקופת מבחנים. הלוואי שהייתי קיסר סין, בלימודיו הרבים הוא מעולם לא נבחן, זה היה חוסר כבוד לבחון את הידע של יורש העצר הקיסרי. היו אנשים רבים שיבחנו כדי להיכנס לעיר האסורה לעומת זאת. והנה אני נבחן, על תיאטרון במאה ה-19, על ציוויליזציות ומלחמות, אני מתנחם בעובדה שאחרי הסמסטר הזה אני לא אצטרך ללמוד דבר על הודו. הודו משעממת אותי. השיעורים עצמם היו סיוט מתמשך. האישים, המוסלמים וההינדים יבשים וחסרי טעם. אפילו מדיניות חוסר האלימות של מהטמה-גנדי מוציאה אותי משלוותי.

גם האקדמיה לשמה חסרת תועלת. אני נאלץ לשבת על מושבים מעץ, גסים, פשוטים ולא בריאים לגופי. כמובן שאגודת הסטודנטים אינה משנה את המצב במאבקה חסר התכלית בהקשר הזה. אם זה מקדש לידע, הדבר היחיד שמקודש בו הוא ידע. אני אסבול בדממה בשביל שחכמת המרצים תמלא את ספלי בחינוך קלאסי שנמנע ממני במקום אחר.

כחלק ממתנת יום ההולדת של אנבל, אני רוקח שמן שליטה באנשים. שורשים של קלמוס וליקוריץ, הם משמשים ללחשים שכאלו מאז מצרים העתיקה. אני מוסיף רסיסי אחלמה סגולים- כדי להשפיע על תת-המודע של הקורבן, מכניס פנימה חתיכה גדולה וזהובה של גלנגל, מביא המזל חברו של המהמר. מפורר גרגרי כסף של לענת האבסינט, לחיזוק השליטה, מטפטף פנימה טיפה של שמן תמציתי ווטיבר, עם ריח של אדמה מעושנת. גופניות ופיסיות. ומציף בתערובת הזהובה-ירוקה גרגרים וורודים של עץ אלה- לכוון את שימוש השמן הזה עבור המין הנשי. הוודאנים בוודאי לא היו (או שמא כן?) מאשרים אינטרפטציה של שמן בצורה שעשיתי זאת. היא תשתמש בשמן היטב כמדומני. אנשים רבים צריכים שיכוונו אותם לכיוון הנכון. אלמנטים אלכימיים שיוצרים מערכת מושלמת. אני מביט בצנצנת הזעירה ומניח אותה לצד ארבע אחרות.

אני מקריב שלושה קני קטורת למרקיורי אל התנועה וחכמה, להקטה פטרוניתי וכמובן לאמטרסו, אלת השמש היפאנית שאולי תקשיב לתחנוני, אם יש לה מעט פנאי לעזור לי להבין את השפה והראש היפאני כדי שאוכל להשתלב במקצוע. בנתיים הציונים שלי קבועים- לא מאיות, אבל בחלק המקרים כמו בשפה הקשה היפנית ציונים מספקים.

אימבולג בא והלך. הייתי אמור ללכת לטקס אבל שני מבחנים בשבוע נוטים לעשות אותי עמוס מעבר ליכולת הקיבולת האישית שלי. אני מדליק נרות, אבל מתפלל לגשם, קור וחורף. אני מטיל אבן שחורה וחלקה אל מימי הכינרת- ומביט אל החיזיון שנוצר בניצנוצי האור. אדום עובר, וסמלים כמו רונות מופיעים מול עיני- פי הנהר, הגנה יופי מתפוגג.

 

ארדן.

מדיטציה

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2009-01-26

לנשום- ולתת ליקום סביבי להעלם. הגוף? מושלך הצידה, מרוקן מנפש- האוויר והמעבר שלו זה כל שנותר. עיניים עצומות, שכיבה על הקרקע הקרה- שתחושת הקור נעלמת ממנה במהירות- והעצמי סוגר את עצמו כמו עלעלי פרח בליל קיץ קריר. בסופו של דבר אגיע לריקות- למרכז. ובמרכז שלי יש גביש חי- מסודר בתאים וכאוטי, עובר אנטרופיה ובניה מחדש בקצב של פעימות לב חיות. העצמיות של הגביש תאט לכבוד בואי.
 
בתוכו יש את המקדש הפנימי שבניתי בעבודה רבת עוצמה במשך שנים- אבל זו לא מטרתי כעת. מטרתי כעת היא לנוח, לסגת אל תוך עצמי למצב של רגיעה מושלמת בתוך תודעה צלולה כבדולח. התובנה הזו השלמות הזו- כה יפה וחסרת מילים. התבונה הזו שייכת לכולם- כל מי שמחפש בדרך הנכונה לו.
 
ובכל זאת בפורום היקר שאני מנהל פורום מדיטציה, כולם חושבים שהדרך שלהם זו הדרך הנכונה- כולם מקשיבים למורים שלהם מבלי לייחס חשיבות לאנשים אחרים ודרכים אחרות. האם מדיטציה לימדה אותנו כה מעט? ומלבד זה שנאלצתי ביד פלדה לדכא עלבונות סמויים ואחרים בפורום- נראה כי מרבית המשתתפים בדיונים אינם מסוגלים כלל לשמור על חוקים פשוטים שניתן לקרוא בכל פורום בתפוז- לא להתדיין על ההנהלה על גבי הפורום, לא להעליב משתמשים אחרים ועוד. אני אפילו מאפשר פרסום בפורום- דבר שבפורומים אחרים אסור בתכלית. אני מזהיר פעם אחר פעם, אבל למרבית הפלא, עדיין אחרי כמעט שנתיים האדם שהקים את הפורום- הזמין אותי “לעזוב” על גבי הפורום בצורה מאוד מתנשאת. אני כבר לא נפגע מהמילים הללו- זה אף פעם לא אישי. וכמו שבודהא אמר (ולדעתי בודהא אמר מעט מאוד דברים בעלי חשיבות) “עלבון פוגע קודם במעליב, ואז בנעלב” ובהסתייגות- אני לא נעלב. זה משאיר נפגע אחד במשוואה. הוא נפגע יותר כאשר בחרתי שלא להעניק לו יד חופשית בפורום ולחסום אותו.
 
כמה אנשים שחיבבו אותו ציינו דברים- שחסמתי שלא בצדק וכדומה, וזה אפילו עורר דיון במסרים בנוגע לרמת התפתחותי הרוחנית (אני מגיב על עלבון לי לכאורה תוך כדי שהוא מעליב עוד גולש באופן חד משמעי ובוטה) ולמרות זאת האלמנט של “הוא עבר על חוקי הפורום” מעולם לא באמת עלה על הפרק לדעתם. אני משועשע לחלוטין מזוויות הראייה השונות שיש לבני אדם.
אני מרגיש שלכל אחד בפורום הזה יש אינטלקט רוחני ומנטלי רב, אבל במקום לבנות קהילה של עושי מדיטציה מכמה אסכולות- אצל רוב לא דומם כלל בפורום זה עבודה של הריסה, חוסר סובלנות וויכוחים ריקים (בעיקר על מי מואר ומי לא, ואיזה טכניקה מורידה לחץ דם בצורה יעילה, ואיזו לא. ואני חשבתי לרגע בתמימות מה, שפורום מאגיה היה מלא להט ומלחמות. איזו טעות נוראה). מנהלת פורום עם עוד יותר ניסיון אומרת פשוט להפסיק לאכוף ולהפסיק שיהיה לי איכפת.
אני לא יודע.
 
בנימה אישית יותר, אני יוצא ל”חופשת” סמסטר- שזו למעשה מסה של מבחנים שבהם אני אנסה לדחוף דברים כמו לראות אנשים ולטוות קסם.

קסמים של חורף יבש

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2009-01-18

לרוקן אנרגיה מהלחימה בעזה, לקרוא את world of witches, לסיים את הסימניות היפניות של הסמסטר הזה, לדשן שוב את השלגיות (זו העונה), לצאת לציד דודאים בשלושים לחודש, לשתות כמויות עתק של תה מרווה רפואית, להחלים מכאב הגרון הוויראלי שיש לי, לקרוא את The damned Arts ואת The book of charms, לתרגל בצורה יעילה מדיטציה, לחקור אילו ספרי מאגיה נוספים יש בחלק של הספריה שלא הספקתי לחקור לעומק, לשלוח את תלמידתי לחקור את יסוד האש, לקבל ציונים מעולים בכל המקצועות, לערוך רשימת קניות ל”מזרח ומערב”, לעבוד על טכניקת “טירת הכוכבים” ו”העצמי הגבישי.” לסיים לרקוח את השמנים המאגיים עבור מריאנה, לסיים את עבודת הקליגרפיה עבור לילי, לקבל טיפול שאמני משי/חלום, לעשות מפגשי צ`ט בפורומים שלי, לאסוף מרווה, לענה, פיגם ואורגנו ליבוש בגינה שלי ואולי גם קצת לואיזה, לקבוע זמן ב”חופשת הסמסטר” עבור ביקורים של: אריה, לילי, שחר ושמואל ואחרים, לנקות אבק ממדפים בחדרי, לעבור על בקבוקי המכשפות הקבורים עם לחש מחזק, לאסוף מי סופת גשמים, לאסוף מי ירח מלא, לערוך לאריה את הטקס המתוכנן, לאסוף את התמורה ממנו, לסיים את הקעקוע המאגי עבור טובא, לבלות זמן עם אלה, לדרוש ממכרי להשיג לי קלף ממפעל שמשליך את הקלף הפסול שלו, לסיים לראות סטארגייט אטלנטיס ולהתחיל לראות את הסידרה המקורית שוב, למצוא לורד פרממנט כסוף שיכול לצייר בצורה שאינה נמחקת על פימו (לרונות) לסיים לכתוב את המחזות על איזבל מלכת ישראל ומחזה הפרינג` לשלום בעולם הקסם, ליצור מצב מודעות פעיל ללא עצלות, לסיים מאמר להודו המודרנית, להכין פילינג ארמותרפי לסיוון, להשיג את המתכון לכנפיים ברוטב ברביקיו מפאני, לקנות שמן אתרי של מנדרינה אדומה, להכניס יותר ירקות אדומים וירוקים לתפריט שלי, ללכת לקוסמטיקאית, להשיג נרות טאפרים (ארוכים וצרים) בצבעים שונים ללחשים, לקרוא את הדה גבלר של איבסן (איכס) ולהתחיל לאחר מכן לקרוא את מטרלינק.

ריקוד אקסטטי II

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2009-01-09

קשה לי ליצוק למילים את כוחו האמיתי של הריקוד האקסטטי. אני רק יכול לספר עליו מנקודת ראותי וראות חיצונית, כי כאשר אני רוקד כל זה נעלם. אשליית העצמי- אשליית ההפרדה, מתפוגגת יחד עם הגוף, וכל מה שקיים הוא מרכז המודעות שלי המורחבת עד אין סוף- עצמי שלם. בחוג שלי אנחנו לומדים על אנטונין ארטו– האמן הצרפתי שקיבל השראה מצפייה בתיאטרון באלינזי (של המדינה באלי) וראה את הסיפור המיתולוגי והנצחי של המכשפה הרנגה. במהלך ההצגה כל אדם שצופה במכשפה המסמלת את המוות נכנס לטראנס. אנשים דוחפים לתוך גופם סכינים, פוצעים את עצמם, דוחפים סיכות לעיניים אבל אינם נפגעים. כאשר אנטונין ארטו גילה שכל איש ואישה בבאלי יכולים להיכנס לטראנס שכזה- הוא החליט שתיאטרון צריך לחקות את האפקט המאגי הזה על הקהל. עד מותו בגיל צעיר, הוא ניסה ליצור את התיאטרון המשכנע ביותר, המאגי ביותר שיכניס את קהלו לטראנס.
 
כשאני צופה בסרטים הללו- של התיאטרון הבאלינזי אני רואה ריקודים, ריקודים ועוד ריקודים אקסטטיים כחלק מתרבות שלמה. ומוסיקת גמלן (gamelan-סוג של קסילופון) מהממת ומהפנטת. בנוסף, כשאני מסתכל על טקסי שינטו יפאנים- יש תיפוף מדהים על תופים בכל מיני צורות וגדלים וריקוד מסודר וכאוטי בו זמנית (וחוסר סדר אצל היפאנים זה נדיר, תאמינו לי) שמביא לאקסטזה רק מצפייה בו. הכוהן הגדול מחזיק מקל עץ שיש עליו נייר גזור בצורה של ברקים- כוחו הטהור של הנייר הלבן, וכוחו של הברק בזרועות כוהן השינטו מנצחים על אלפי יפאנים בריקוד אקסטטי מלא.
 
אני שואל את עצמי- בהרבה דתות פוליתאיסטיות ריקוד ואקסטזה הם חלק מן הרפרטואר הריטואליסטי הרגיל. איפה זה בשלושת הדתות הממוסדות? ישנם זרמים בנצרות היום שגם מכניסים ריקוד כחלק מפולחן (אבל אלו קבוצות קטנות של יוצאי אפריקה שהם כמו שנאמר עליהם “99 אחוז קתולים ומאה אחוז וודו”) ודרווישים שמסתובבים ומאמינים שהם יוצרים עמוד אור בין האדמה לשמיים באיסלם. ביהדות לעומת זאת זה אלמנט שאני חושב שהוא ברובו אם לא בכולו-חסר, ואני חושב שאני מבין למה. אקסטזה- חושים וגם אורגזמה מינית היא הקצה השני של העבודה הרוחנית המונותאיסטית. אני חושב שזה ההפך של הסיגוף שהפך כה נאה בעיני החברה של המקרא.
 
מין מקודש, קולה של אישה מזמרת- מילות קסם, עירום ו”לבוש שמיים” הכל הפך טמא, משהו ש”הזרים עושים.” וגם בן זוגה של האקסטזה- המוות גם הוא הפך למלוכלך. ואכן, ההשפעה של התרבות ממנה הגעתי אינה נחסכת ממני. ישנה הזרה בתחילה- שאני רואה את הפראים הללו רוקדים בטירוף עם נוצות וחרוזים בשיערם- למרות שייתכן שזו הדרך שבה אני נראה כשאני באחד מהריקודים הקדושים שלי. התחושה היא לעיתים בלתי נמנעת. לעיתים אני מביט לתוך הסטודנטים שלומדים עימי את עקרונות התיאטרון הטקסי והמסוגנן. הרבה מהם מתקשים ולא מבינים את זה. טקסי החניכה, הנישואין והמוות הפכו חסרי תשוקה בחברה שלנו, ריקים. משמעותם החברתית אולי עדיין קיימת- אבל המאגיה שלהם ניזוקה. המילים והטקס הפכו להיות הכרח ופחות חגיגה של החיים.
 
אני לא מאשים את החברה בדקאדנס הזה. ולא את הדורות האחרונים. יש סימנים כבר מתחילת האמנות והספרות העברית לסימני הניוון הזה- שבו לאיש לא איכפת מאף אחד אחר. היחיד הפך למרכז ואילו החברה והקשרים שבה שמתוחזקים על ידי אותם ריטואלים- החלידו והתפוררו. ביאליק הנבחר על ידי ישראל כמשורר לאומי ולדעתי זו הייתה טעות, בכתביו הוא מציין את החיכוך בין העולם הדתי- לעולם החילוני בעל חזות הקידמה הנוצצת. הוא אינו מוצא את עצמו בנוח בשום מקום בסופו של דבר- ייתכן שהיה לדור המבוגר יותר תיקווה בעבור הדור הזה כי אלו שיוולדו לעולם שבו הטכנולוגיה במרכז והקידמה שולטת, הדור הצעיר ימצא כיוון ומטרה- ויחיו חופשיים מהסבל שפקד את הדורות הקודמים. אבל לאנשים יש נטייה לשכוח את האיזון, והמחיר של החופש הוא גם מחיר הערכים הישנים שנעלמים כאשר הם לא נכפים מתוך הכרח אמיתי.
 
ככל שהזמן עובר אני רואה את הקרעים- את הריק המנטלי והרגשי מתגבר. את הרעב לאשליות גובר והרצון לבנייה פוחת. אני לא מטיל ספק לעומת זאת שגם התהליך הזה יעבור בסופו של דבר אנטרופיה מפוררת וכוח יצרני חזק מצד שני יבוא למלא לבבות אנשים. אין פסימיות או אופטימיות בדברי- אם כי תצפית אימפירית כמעט של האירועים סביבי. לעיתים אפילו התשוקה והאקסטזה בעולמנו כה זרה, וכה מזרה אימה לפעמים שאנשים חושבים שהם לא בסדר כשהם חווים אותה או שיש בה סכנה ומינון לא נכון. כמעט ממחצית הנשים לא חוות אורגזמה- וגברים נעשים מכורים למין. יש פחד מעירום ואוננות- וריקודים ומוסיקה קצבית פעמים רבות נדחים לשוליים של החברה ואינם נמצאים במרכזה. הם מתנהלים בלילה במועדון שכוח אל ולא תחת השמש.
 
יש פחד מן הטירוף והכוח הזה. אולי בגלל שבכאוטיות האקסטזה יש חוסר הבנה ישירה ומנטלית. אולי בגלל שיש כאן למעשה אלמנט שהוא לא חברתי אלא אישי- וחברה שמתקשה להלחם על יציבותה מתנגדת לאלמנטים שכאלו. אולי אצל אחרים זה נחשב לפשוט ביזבוז זמן לא יצרני. זה בהחלט כוח שצריך להילמד יותר לעומק לדעתי.
 
ארדן.

ריקוד אקסטטי

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2009-01-08

כשהייתי צעיר, בערך בגיל עשר, נהגתי, אחרי ה”זמן הציבורי” שבו הענקתי את כל כולי לבית הספר- להתרכבל לכדור פנימי ולהתחיל ללכת בחדר שלי. הייתי עושה תנועות משונות, מעגליות מדבר עם עצמי- למשך שעות. ציפיתי שזה יתיש אותי, אבל להפך, זה העניק לי אנרגיה מחודשת- התנועות נעשו מהירות יותר ויותר-ובזמן הזה, העניים שלי היו פקוחות אבל הייתי במקום אחר. פעמים רבות אהבתי להוסיף מוסיקה- 1812 של צ`ייקובסקי למשל, מורשת- מוצאי הרוסי-אוסטרי. כשהתותחים הרעימו ביצירה הזו- האנרגיה שלי הגיעה לשיאים- וחזיונות של ערים שלמות מגולפות אבני חן- ארמונות ירח ויופי של העולם האחר- ואיך אפשר בלי- הגן שלי, הופיעו מול עיני בחיות מופלאה- מצייר עצמו באור וצבע לחזיון של רגע, בהיר כמו ברק.
 
אני עדיין שומר חלק מהתמונות הללו בתודעה שלי. כוחן עצום. ההורים שלי- הם לא ראו זאת בעין יפה. העדפתי את חברת עצמי מאשר חברים- את העולם האחר על יופיו ועוצמתו על פני עשייה יומיומית. היום אני יכול לדמיין ולהבין כמה זה הבהיל בוודאי את אלו שאינם מאומנים בכך- הם החליטו שמשהו פגום בי, והחליטו לטפל בזה. (בדיעבד- התמכרות לעולם האחר היא סכנה- גם היום. אבל עכשיו יש לי כלים לטפל בעצמי) אני נלקחתי לפסיכיאטר. הוא תיעב אותי באופן אישי- מערכת היחסים שלו עם אבי הייתה טובה בהרבה. עשיתי לו יותר מידי רעש כשהובאתי מוקדם והושארתי אצלו ללא השגחה בחדר הקבלה, או דיברתי על דברים שהוא לא הבין, או העדפתי להישאר בשקט. הוא בתורו רשם לי כדורים ירוקים וקטנים. עד היום איני יודע מהם.
 
אני זוכר את אימי מתפרצת עלי אחרי כמה חודשים של טיפול בכדורים שלהם היה טעם דוחה: “רק אחרי שאני מסממת אותך, יש לי שקט!” לאט לאט- העולם האחר עזב, וחשתי בדידות עזה. כאילו רעש סטטי ממלא את חלל ראשי ולא מאפשר לי את הריכוז והתדרים שמאפשרים לי להכות במציאות הפיסית הזאת כמו פעמון מאבן ירקן צלולה- ולעבור למקום אחר. בסופו של דבר, הפסיכיאטר עלה הרבה מידי. ועזבנו אותו. כמה חודשים לאחר מכן, הייתה עליו כתבה בעיתון שמתארת שהוא נתן תרופות שלא לצורך. כמה הולם, אני חושב היום. בעולמו הפנימי הוא בוודאי היה הצדיק הגדול, האדם שיכול לרפא עם כדורי קסמים צבעוניים. אצלו הפנטזיה רלוונטית- מדוע שלי לא?
 
אני זוכר ניסיונות פאתטיים שלי ליצור לעצמי חברים אחרי שנים שבהם הייתי סגור בתוך עצמי. זה היה נורא. ניסיתי להתחבר עם צעירים ממני, ועם מבוגרים ממני. לא הייתי לי אמונה כלל בבני גילי שלי. המבוגרים מצאו אותי מעניין לכמה שניות- ואז התעייפו מזרם המידע האין סופי שפי המחונך ייתר על המידע יכול היה לשחרר (וזו אותה תכונה בדיוק שמרצים היום באוניברסיטה מעריצים- היכולת שלי לקלוט, היכולת שלי לזכור פרטים לכאורה לא חשובים- ולצייר עימם תמונה מדוייקת ביותר) והצעירים- שיעממו אותי בערך כמו בני דורי. טבריה לא הייתה מקום תומך לשונים. אנשים חסרי חינוך יכולים להיות אכזריים במיוחד לאלו ששונים מהם לטוב ולרע. אנשים שלא החלפתי עימם אפילו מחווה אחת שפטו את חיתוך דיבורי השוטף כסימן למוזרות. הפרידו אותי מחייהם לפני שהכירו אותי. אבל ההתעלמות הייתה בזמנים הטובים שלי- ההתעללות בבית הספר כשלא התעלמו ממני הייתה חמורה בהרבה.
 
עד היום אני זוכר את השמות שלהם. קול פנימי אמר לי לזכור אותם- כדי שכשיהיה לי הכוח, תבוא גם נקמה. הנקמה הזו- לא תבוא מידי החיוורת לעומת זאת. אני נותן לעולם להביא להם כאב מבלי שאתערב. אני חושב שהכאב המרכזי שלי מהתקופה הזאת לכאורה, לא בא מהילדים האחרים שהתעללו בי- אלא מהורי. אימי שהתעייפה ממני, אבי שציפה ממני להיות פופלארי והיכה אותי כאשר הייתי שנוא- אני חושש שאלו הם שהכאיבו לי הכי הרבה.
 
הריקוד חזר לאחר מכן. כשעברתי בית ספר בגיל 13. עברתי לבית ספר שהיה גן ענקי, והייתה לי שוב שלווה. הוא התגבר בזמן הצבא. הושארתי בדממה שעות ארוכות. הפעם הריקוד היה מדוד יותר. לא הייתה לי אנרגיה לתנועה מעגלית מסודרת, אבל המחוות שלי התעדנו, הצליחו לתפוס בקווי אנרגיה שיוצרים שינוי ומהות. תמיד הרגשתי שהריקוד שלי- הוא אישי ביותר. אינטימי. הרגשתי שלא בנוח אם אדם ראה אפילו חלק שלו תצפית של אדם אחר הייתה שוברת את הקסם שטוויתי במחוות יד.
 
כשאני אצל אחותי, אין לי חדר משלי- אלא סלון קטן ומרחב מצומצם ביותר. לא נוח לרקוד כאן. כשאני בבית, אני רוקד יותר. לבד, בחדר, כשהדלת שלי נעולה, והפלאפון שלי סגור ואני מזהיר אנשים שלא להטריד אותי לפני כן.
וכאן זה הנזק הזה שנגרם בין ילדות לבגרות- זה מצב שבו מבחינה תיאורטית אתה לומד שאין מפלצות מתחת למיטה. הורי רצו אותי בוגר במהירות כי אני הילד היה בלתי נסבל מבחינתם.
 
ואני שלא ששתי לדבר על האנרגיה, הצבע והריקוד- חשבתי שאני היחיד, שאני פשוט בקצרה- דפוק. שאין עוד אנשים כמוני. הסביבה הטבעית שלי לא הכילה אותם. אף אחד, מבוגר או ילד לא השכיל להסתכל עלי ולומר “זה הכל בסדר- אתה לא דפוק”… וכך נותרתי עד כיתה י` שם הכרתי אדם שהיה דומה לי. אבל זה סיפור אחר שיסופר בפעם אחרת.
 
 ארדן