All posts by Lobo On Behalf of Arden Keren

רטטים על חוט הנשמות

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2010-01-24

הרשומה מוקדשת להקטה טריוויה, של הדרכים.
ידעתי כבר מראש שהשבוע יכביד עלי. יום שלישי, יש לי תרגיל בימוי. הנושא? התחבושת. איך אני בודק ועובד איתה? אני מכין ממנה קטורת ריחנית כשהיא ספוגה מדם מאדם שאין לו בעיה לחתוך את עצמו בשבילי. שלושה שחקנים. לא קל להביא את כולם לאותו מקום ואותו הזמן. הם לבושים בבגדים אפלים וגותיים. הזכר כצפוי, חותך את עצמו. דמו נספג בתחבושת הנגזרת מעל מחתת קטורת המכילה את עץ הבושם ההודי, מה שגרם לניחוח הקריר של עץ הבושם הזה להיות מחומם קלות על ידי הדם- יצרתי דחייה ומשיכה בו זמנית. היו צרחות בקהל. סך הכל, גם עם אפס חזרות זה היה מאוד יפה. יש הקלטה, כאשר היא תעלה לאינטרנט אשמח לספק קישור ישיר.  באותו יום שלישי פניתי גם זמן לטקס מלאכי שהריח במובן קלאסי קצת… וודו. קיבלתי אותו ממורה דרך שאמני מסויים. אעביר את רכיביו לאלו שזקוקים לו ביותר. נראה מי ירצה עכשיו שלוש משאלות.
 
יום רביעי, אחרי שיעור אופרה ישבתי ללמוד את הטקסט של הטקס ליול. כפי שאתם רואים ברשומה הקודמת, זה לא טקסט פשוט או קצר. אני עוד שבוע קודם לכן, ראיתי נס יול: ידידה שלי שבשל הכפשות ואלימות מילולית נגדה ברשת החליטה בכל זאת לעשות את יול ולהתיז את ראש הכימרה. אני גאה בה מאוד. ביום חמישי שהיה עמוס מאוד, מלבד יום לימודים משמונה בבוקר עד שש בערב, הייתי צריך לנסוע, להרצליה, בשביל לראות את מקום הטקס. לבסוף, פגשתי את קיקאהה שישב איתי לאכול סושי בלב המפלץ. (זו לא שגיאת כתיב משעשעת, זה אוית ככה בכוונה) נסענו ברכבת כשהייתי כבר חצי רדום, ירדנו בתחנה, שם התראיינתי על ידי כתבת “במחנה” על דתות לא קונבנציונליות בצבא ההגנה לישראל. אבוני באה לקחת אותי משם ורתחה שזה לקח כ”כ הרבה זמן. לבסוף הגענו לשטח של יול. עץ שיקמה עצום וקסום בשדה רחב ובלתי מעובד. לא ראינו דבר באותו ערב כי הערפילים איימו להעלים אותנו מן המציאות הזו.
 
ואז היה יול- ערפילי ולח במקום שבו הטבע קסום. התאורה הייתה לא קיימת- ואולי זה הולם ללילה החשוך ביותר בשנה. מילא,  הבחירה במקום טבעי תמיד מכילה בעיות. התיאטרון יצר את עצמו- לא כצופה-קהל, אלא כקהל משתתף. נתינה של זרעי חיטה וטיפות מים קדושות בדרמה של היקום- שמסביב. ובחירה שהיא טעות מבחינתי. הבאתי טקס תיאטרוני שזר לאלו שרגילים לטקסים אחרים: טקס שבו יש תהליך ברור של עשייה אישית. במקום זה סמכתי על אלמנט קהילתי שהיה צריך להתקשר במהירות. ואולי אני כן במקום שמאתגר את הקהילה הזו ככה, אולי זו זכות שיש לי. דברי הימים ידברו על החזון שלי ועל הגשמתו. הטקס הכיל יופי מושלם בשל עצמו ונראה אם הוא ישנה משהו במארג הסיפור של הקהילה הפאגנית. החוויה האישית שלי הייתה הלוך וחזור מביתה של נועה שגרה ליד העץ הקסום, הכנת ארוחת צהריים מאוחרת ועזרה בסחיבה- הטקס וארגונו היה שלי. בחרתי בטל הנאווה שתזמן את היסודות בדרך שתהיה לה נוחה, בתלמיד יקר שיטיל את המעגל, ואני טיהרתי את האנשים באמצעות הרעשן שלי. מורה הדרך השאמני ואנאבל שיחקו את הדמויות הראשיות. התנועה הייתה אסטטית וכמעט בארוקית- ההגייה היתה טובה גם ללא חימום. ואני מרוצה. המזון היה צמחוני ומתוחכם.
 
במובן האישי זה זמן לא קל עבורי, מריבות ועוינות שלא פסחו על דפי הבלוג הזה. תזכורות מן העבר, גורמים לי לרצות להרפות, להסתתר בצללים. יהיו כאלו שירצו שכך יהיה המצב. אני לא יודע אם זה דבר רע בסופו של דבר להרפות. אולי זה יאפשר לפצעים להעלות ארוכה. אבל אז באותו הרגע של היאוש שמרטיט את הלב ומעצים את העין, בא דרקון הארד. הוא עם פנים חכמות- חסרות גיל, ומצמיד את לועו העצום לגבי. מזכיר לי מדוע אני כאן ונופח בי נשימת חיים. נשימתו הדשנה, עם ניחוחות שלא ניתן לתאר מבשמת את גופי ונפשי האנמית. השבועיים האחרונים ללימודים היו סיוט מתמשך, עייפות ולאות, משיכה הלאה, וכמובן שאני מתכנן שיעורים ולימודים עבור התלמידים שלי- אבל אלו, מכיוון שאני נותן את כל כולי כמעט תמיד מתישים. אחרי שיעור אני יכול לישון שש עד שמונה שעות מבלי לעפעף או לאבד שנת לילה.
 
מזג האוויר לפחות משתף פעולה. אני נהנה מן הרוחות, הן משחקות בשיערי הכסוף-שחור (מתנה שהיא מעמד מהקטה עצמה) מלטפות את עורי החיוור ואת שפתי. אני נהנה מחורפים ארוכים ורטובים. ללכת במרפסת כאשר כל העולם רענן ורטוב, להנות מהכפור שממלא כל פינה ויוצר תבניות קרח חיות על חלונות ועל דלתות, להנות באופן כללי מהקור והרטיבות. מהתכרבלות בפוך, ומאמבטיות לוהטות… תחושה של ניקיון, וניחוח האלוורה הסינית שבוער במחתות הארד בביתי מביא קרירות לנפשי הדואבת לעיתים.
 
אם זמן החורף פצחתי גם בקריאה: קראתי פנטזיה יפנית (סידרת האוטורי של ליאן הרן) קראתי פנטזיה סינית (קיסרית של שאן סה) קראתי עוד ועוד, ורק לטרי פרצ`ט התכחשתי. זמן רב הוא היה הספרות החביבה עלי אבל הרגשתי צורך לנוח ממנו. עם חוש הקריאה הזה ועם ההשכלה הקלאסית שרכשתי באוניברסיטה- הרעב לספרות יפנית קלאסית החל מכרסם. הסופר היחיד שדיברנו עליו באריכות היה הארוקי מוראקאמי שמרצתי מיכל דליות-בול תרגמה את ספריו. הספרות שלו בהחלט מעניינת ורבת רבדים אבל חסרה את היפניות המסורתית שאני כה כמה אליה. במילה אחת מיקי ציינה את קנזבורו ומישימה יוקיו- הסופרים של הספרות הגבוהה ולא הספרות הפופולארית. אל הספרות הגבוהה אני משתוקק. אני בוחר טטרולוגיה של מישימה יוקיו “הים הפורה”- שהושלמה לפני מותו בהראקירי- מול הצבא כאשר נאומו שביטא רצונו להפיכה והשבת הכוח לקיסר, התרחש, וכשל. דימויי טבע אסטטיים ומתוכננים היטב מכינים את הדרך לטרגדיה שבספר הרביעי “המלאך הנרקב”. ועבור אואה קנזבורו אני בוחר את הכתיבה שלו על הירושימה. מודרני, אבל בתבניות של ספרות גבוהה. אני אראה. אני שואל אחרים אם הם מרגישים את הרעב והחוסר בידע ספרותי של התרבות היפנית. הרי לא ניתן להבין את ישראל ללא התנ”ך וללא מגילת העצמאות, אז מדוע שיצפו ממני להבין איזו מדינה אחרת ללא הבנה מעמיקה של הספרות שלה? האם המודרנה מחקה את היכולת שלנו לקרוא, לחשוב ולהבין? אני שאלתי אחרים- הכמיהה דומה. אתייעץ עם ראש החוג לשעבר, פרופסור רותם קובנר, אולי לו המזור. ואולי אקים עצומה ואהיה פוליטי לשם שינוי. נראה.
 
אני מדבר עם אריאלה פיקסלר-אלון לא מעט לאחרונה (מה יש לי עם אנשים שיש להם יותר משני שמות? אין לי מושג) ובאופן כללי היא מספרת לי שיש לה רצון לגונן עלי. כנראה שהפגיעות שלי קצת נחשפה לאחרונה. אני זקוק לקרבתם של אחרים אחרי שנים של צורך בדממה ובקפיאה. ברקע המנגינות החדות של האופרות של ז`אן בטיסט לולי מתנגנות. הצ`מבלו מזכך אותי, מאוורר אותי ולפיכך מקפיא את הרגשות ומנקה אותן. אריאלה מלמדת אותי את ניסיון החיים העשיר שלה על ידי סיפורים. אני נהנה מסיפורים של אנשים. כאשר אני מדבר עם אדם למשך זמן מסוים לומר לו “ספר לו סיפור” בטון המתפנק שלי בדרך כלל מושך משהו החוצה. יש אנשים שעובדים רק עם הקשרים ואותם אני מאתגר הכי הרבה- הסיפורים שלהם פשוטים אך מחנכים ביותר. אריאלה מספרת לי על מה שעובר עליה עם תפוז, טרגדיות של העבר- דברים שהם עשויים להיות סודות מקצוע לכל אדם שהוא אינו אני. אני מטריד אותה, אני דורש מאותה גברת שלומדת בקורס שפים להכין לי “פסיון בסרקופג” מאכל עילי צרפתי שהוא פנטזיה אישית שלי כבר מעל לשנה. היא מטרידה את אורן גירון, השף שמלמד אותה, ושולחת לי אימיילים זועמים. את הפסיון שלי כנראה אקבל. תודה ארי, על סבלנותך לטעמי הדקדנטי, המעודן והמפונפן שמסרב להכיר בדברים רגילים אלא מחבב את הנדיר, היקר והקשה להשגה.
 
לעיתים רמץ להבה- של תשוקה מגיע אלי מרחוק. סיפורים של ריקודים שאמניים סביב מדורה, של חיים ללא אחריות ולפיכך ללא קשיים מיוחדים מגיעים, סיפורים כמו ספרו של גבי ניצן “פרא” על כישוף מסביב למדורה, משקאות פיוטה מאגיים על האמת שמעבר… אני משחרר את תשוקתי לאלו בנתיים. גם אם יש לי זמן פנוי הוא מוקדש ללימודי. בתואר השני שלי אולי יהיה לי פנאי גם לדברים אחרים. אני מתנחם במחשבה הזו- ומוותר על סדנא להכנת כלים שאמניים. יהיה עלי אפוא להקדיש יותר תשומת לב לדברים שקורים מסביבי. אני לקחתי על עצמי תלמיד חדש, שיש איתו לא מעט עבודה. הולכים לצלם אותי שוב לעיתון “במחנה” שם ראיינו אותי על שירותי הצבאי וחווייתי כפאגן שם. אני לא נאיבי לחשוב שיש יכולת להראות צד חיובי בכל זה, אבל זה מביא שוני למודעות. אני מקווה שיהיה פחות או יותר בסדר.
 
אני צופה אחרי שנים רבות בסרט “הכישוף” ומבין הרבה יותר טוב. אם קודם האקטים עצמם של המאגיה שם הקסימו אותי והפעילות של הגיבורה הטראגית היו כאלו שיכולתי להבין ולהתעלם מחומרתם, הראייה הזו שוב לא נוגעת בי- הכאב של האנשים נראה הרבה יותר חשוב היום- מסתם כוח “לעשות הכל יותר טוב”. הטקסים שנראו לי מתוחכמים ויפים היום מצויירים כגסים, חסרי אמצעים ויצירתיות.
לידי יושב מו, וכמו רבים אחרים יש לי יכולת לחוות משהו דרך העניים *שלו* ולקבל את החוויה האישית שלו. אני ראיתי לבדי כשפים. איתו ראיתי אנשים. אירוני במידה מסויימת. אני מסתכל על אנשים בדרכי- חברים ואויבים.
 
הסופה מגיעה.
אני ממתין.
 
ארדן.
 
 

טקס יול שהיה

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2009-12-27

טקס יול- מאבק אור וחושך.

 

חלק א`: כלים וחומרים: שני מזבחות- במזרח מזבח מואר של שמש, במערב מזבח חשוך ומדמם של אפלה. רעשנים, תופים, תחפושות של המשתתפים. קטורת, ולפידים.

חלק ב`: טיהור באמצעות מים מבושמים, שני תורים, זכר מטהר נקבה ונקבה מטהרת זכר- הכוהן והכוהנת עוזרים במידה ויש אי איזון בין מספר הזכרים והנקבות.

כוהן חושך, כוהנת אור וכוהן גדול- קריין. משתתף ומשתתפת.

זימון אלמנטים אפלים- קריאה לאלה אפלה ולאל האור.

 

כוהן גדול: יד אחת מאוזנת על השנייה, צלילי קערה טיבטית “ילדי האדמה, מכשפות, אנשי קסם, שאמנים, כולנו כאן לצפות בסיפור העתיק ביותר, החזק ביותר- הדבר שקורה בין עולמות ובין חלקיקים של נשמה: מאבק האור וחושך. לא טוב ורע כי בעולם הזה הכל יחסי. השמש קופחת על המדבר והחושך מברך אותנו בשנתנו בלילה- ועתה, בלילה הארוך ביותר, אני מזמין אתכם, לחזות לגעת, להבין, ולהכיר את הסיפור הנצחי שנכתב והוצג עד אין ספור פעמים.”

 

כוהן חושך: תנועות חלקות ועגולות, צליל רעשן: “אני חורף, נפרסתי מעל הארץ החמה הזאת, אהבתיה. נשקתי לה בברקים ועינגתי אותה בזרעי, הגשם. ועתה, הירח מדבר, החמה מדברת- הזמן לעזוב. אבל איני רוצה להיפרד מאהובתי הנצחית האדמה. בשביל דבר טוב, לעיתים הדרך עוברת במסלול אפל הלא כן? דם הטהורים נשפך עבור האדמה כדי שהיא תשמור על שמה- מדוע שומה עלי לוותר? יהי כן! חורף נצח!” מפנה את מקומו ונכנס האור

 

כוהנת האור: צליל תוף הולך ומתגבר, תנועות ישרות, זוותיות “אני שמש, אני זו שברכתי את האדמה בחום ושפע. אעניק עתה את זוהר הפז, הזרעים שספגו מים יקבלו חום, החורף הארוך, יפוג למגעי. כמו כל שנה החורף מתעתע, מחפש להקפיא את שרף העצים. לא אתן לו, אלא אשוב מוקדם להעניק את זוהר החיים הענוג שנמצא בכל דבר, ואצבע את הגבעות בזהב!” מפנה את מקומה

 

כוהן גדול, תופים ורעשנים האיזון בסיכון בשיא החורף הקרב פרץ- בין אלו שהיו זאוס ודמטר, ת`ור ופריה, הדגדה וריינהורן, איזיס וסת`, המאבק ממשיך- ללא התחלה או סוף, נצחי כמו העונות, קיים כמו נשימת החיים בתוכנו.

 

כוהן החושך: לוחש כמו נחש “לא אתן לך לקטול את אהבתי לאדמה! ארדה! עבורך אני נלחם!” מתחיל לרקוד בתנועות עגולות ומהירות.

 

כוהנת האור: שרה כמה צלילים “לא אתן לאיזון להיות מופר, זהב הגבעות, בשלות הגרגר, עבורך אני נלחמת!” תנועותיה חדות, אמיתיות ולא מסוגננות

 

צלילי תוף וצלילי רעשן יחד, שניהם שולפים כלי נשק, נלחמים. אור מתחילה להפסיד. בתחילת ההפסד, צליל חזק ובהול של קערה טיבטית.

 

משתתף בטקס קם “לא! האור חייב לחזור!” חברים בטקס צועקים יחד אחריו “האור חייב לחזור, ולהביא חיים לעולם!” שני הכוהנים חוזרים למרכז, מביטים אחד בשני, חגים בצורת הטורף אחד את השניה ואז נלחמים שוב- והפעם, האור מנצח והחושך מפסיד ולפני המכה האחרונה משתתפת בטקס קמה וצועקת “לא! החושך חייב לחזור” וחברי הטקס צועקים “מן האפלה והדממה של הרחם, החיים רוחשים!”

 

אור: אז

חושך: מי

אור:עדיף

חושך: בפניכם?

 

הכוהן הגדול: צליל ענוג של קערה טיבטית : אין העדפה. ניקח את השנה ונחלק אותה, לשניכם. (אור וחושך יוצרים איקס מאוחד בצורת העמידה שלהם) אור מתנתקת מהעמידה.

אור: “ואני אביא זרעים של הצלחה, זהב ומתיקות!” ממזבח האור לוקחת כוהנת האור שקיק מלא זרעי חיטה ומעניקה לכל משתתף זרע אחד “תיקווה והגשמה נמצאת בכל זרע, ובנו האדמה ליצור כל דבר שנרצה- רק עלינו להשגיח ולדעת את הרצון האמיתי!”

 

חושך: “ואני אביא את טל היהלום של השפע והריפוי!” נוטל בקבוק קריסטל ממזבח החושך ומעניק טיפה בכלי מים של כל משתתף “עושר נמצא בכל פינה בעולם הזה- בין הערפילים אבני ברקת מרחפות בטל הבוקר על שיחי הסירה הקוצנית, עלינו רק לדעת לחפש!”

 

משתתף: “בהרמוניה והצלחה כבשתם את אהבתנו!” מניח גלימה על כתפיה של אור.

 

משתתפת: “בשמחה וצהלה פני שניכם ברוכים איתנו!” מניחה גלימה על כתפיה של חושך.

 

כוהן גדול, רעש חזק של קערות טיבטיות: “הנהרות שוצפים, האסמים עולים על גדותיהם, חוקי הבית והמדינה עתיקים אך קיימים, ידע הדורות נמצא בדם העתיקים, מעלה אינה זקוקה להכרה. הרמוניה.”

 

אור: “ועתה הזמן להיפרד ממך, אתה שהיית אהבת של האדמה:

ברוכות רגליך שהביאו את ריח האדמה הרטובה והגשם.

ברוך איבר מינך שמימיו משתקפים לנצח בשמים.

ברוך החזה שלך שבורך בחוזק- ליבך הפועם ברעם,

ברוכות זרועותיך שוברות העננים שהביאו לנו גשמי ברכה.

 

אך איני חוששת, כי גם בלב האודם של הקיץ הלוהט, את השלהבת תשכך, בבריזה עטוית ערפילים מן הים הצונן.

 

ברוכות הן שפתיך, שבהן כל פריון האביב.”

 

כוהן גדול: “והמעגל מסתובב שנית, אור, חשיכה, על הטלה ושדה החרדל, מעיין בגליל, והערבה.”

 

סיום צליל קערה טיבטית.

 

הודיה לאלים, ליסודות ופתיחת מעגל.

הסיפור של מדוזה

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2009-12-15

לפי האגדה, הייתה נסיכה יפיפייה בשם מדוזה, אשר התנתה אהבים במקדשה של אתנה- והנסיך שעימה העז לומר כי היא יפה יותר מהאלה עצמה- אז תלתליה הפכו נחשים, ומבטה הפך אדם שהסתכל בה לאבן. זה משעשע, שהיא קיבלה כל-כך הרבה כוח רק אחרי שהיא שהיא קוללה. הגיבור פרסאוס, שנועד להרוג את אביו המלך, יצא למסע, הוא קיבל את הכלים של האלים- סנדל מכונף, מגן כסוף ובאמצעות כוחותיה של מדוזה האלמותית הוא הביס אותה. ראשה הוצמד למגן וניתן לאלה אתנה שהפכה אותו לסמלה.
 
מדוזה המסכנה, קורבן אומלל… אבל מכשפות יודעות לראות מעבר למיתוס- ולהבין. אנסה ברשותכם לספר את הסיפור שוב. “סיפור שהיה, כך היה” פעם אחת באי כרתים הייתה אלת נחשים יפיפייה. היא כנראה הייתה אלה מאומצת מהסהר הפורה- ייתכן שהיא אפילו הייתה עשתורת של הכנענים או אישתר של השומרים. היא הייתה יפה, מינית ורבת עוצמה. אבל הציווליזציה שכבשה אותם הייתה יוון. האהבה שלהם לאלת הנחשים הייתה חזקה- אז היה צורך במיתוס שיביס את האהבה הזו. האם זה הצליח? המידע הזה אבד בנבכי ההיסטוריה. אבל אחד יכול ללמוד מהמקרה הזה, את המשמעות האמיתית של מיתוס, או סיפור. כמו הרבה דברים כמו המשמעות של יופי וכוח, גם הרשומה הזו גם מטעה, בימים אלו שבהם אני שרוי במיתוס, אני מדבר על מציאות שמתרחשת כרגע. “תככים בקהילה הפאגנית.” אלפי שנים. אלפים- ולא עברנו שינוי.
 
פעם אחת היה איש צבעוני בקהילה, הוא היה חד לשון ואכזרי, אבל הייתה לו החכמה לכוון הרבה אנשים לדרך הנכונה. ואז הוא הפך למדוזה- מפלצת בעלת שלושה ראשים. ראש אחד, ראשו שלו נפרד מהאחרים, וראש אחר מת עזב את הקהילה הזאת- והראש השלישי מסרב להפסיק להיות מפלצת- כמו שלושת הגורגונות שרק אחת מהן בת תמותה. האם מבטי הוא זה שהופך אנשים לאבן? האם אני האויב הגדול של הקהילה הזו כמו שיש מי שרוצה להציג? אני חושב שלא. אני אפילו לא ציינתי את שמו כאן, ובכך הוכחתי שלי יש גבולות שלו אין. במקום מסוים אני מרחם עליו, זה שהזעם שלו הפך להיות נחמתו היחידה, זה שאפילו לא תפס את האמנות שבנקמה נכונה- זה שמזיק לעצמו במקום לפגוע בי. והמצחיק הוא, שהוא מודה במבט האבן שלו.
 
“כל מיני אנשים ניסו להשתלח בי לאורך השנים, אחד עזב את הארץ, שני פשט רגל, שלישי עזב את הפורום לצמיתות והרביעי שינה את אופיו – כך שאני יודע טוב מאוד איך זה להרגיש כאשר מנסים לרצוח אותך תדמיתית.”
 
קרה בטעות, במבט אחד- אקט פסיבי ותמים לכאורה, להביט. להסתכל. אולי מתאימה כאן האזהרה לאלו שמקורבים ל”שלומית” סלומה של אוסקר ווילד. “אתה מביט בה יותר מידי. דברים רעים יקרו אם תביט בה יותר מידי”. האם הכוח להזיק הוא כוח אמיתי? האם מדוזה היא באמת רבת עוצמה? האם אני המדוזה? האם המאשים אותי הוא מדוזה? הכל נמצא במבט ההסתכלות. לא, אני לא משליך מעצמי את הגלימה של המפלצת.  איני חושב שאני טהור בזה. למרות שכוונותי היו באמת טהורות.
 
סיפור אחד אחרון אם כן?
פנו אלי מספר אנשים בקהילה הפאגנית- כאלו שהאשימו מישהי בערפדות אנרגטית. מבלי להאשים אותה הזמנתי אותה אלי, הכנתי לה ארוחת בוקר: כריך וכוס תה יסמין. הענקתי לה שרביט טיהור ממרוות פרא שהרווחתי בשיעור מאגיה לאדם אחר, ובורכה פעמיים. הסברתי לה את המצב ושאלתי לרצונה. הצעתי את שירותי והיא הסכימה. כאשר היא פנתה ללכת היא אמרה לי “בבקשה, אל תאמר דבר למורה שלי. הוא יכעס אם הוא ישמע על זה.” כאדם אשר אמון לשמור על סודות מטופלים הסכמתי בדממה. נתתי לה חיבוק, ושלחתי אותה לדרכה.
לאחר מכן, האדם שמלעיז עלי התקשר לאיים על שני האנשים שהסכימו להיחשף ולומר שזה הם שהרגישו את ערפדותה של המדוברת. הוא תקף אותם מילולית ואיים עלי דרכם. כמה מטופש לגרום לאחרים לשנוא אותך, כאשר אתה מנסה לאחר מכן לזכות בתחרות פופלאריות מטופשת. ציפיתי ממנו ליותר.
 
ואתמול בערב, אני מסובב בידי כלי סוטו יפני מעודן. ניחוחות הצמחים שבו מרירים מתוקים. אני מדבר עם רינה קסם. “יש לך כה הרבה דברים טובים ויפים בחיים שלך, אם המחיר הוא קצת הוצאת דיבה עליך, אז שלם את המחיר בחיוך. יש כאלו שלא זכו בפרס שכזה.” ואת יודעת מה רינה? את צודקת בהחלט.
 
וזו שאלה מעניינת- מי היא המדוזה? עלמת החן עם התלתלים במקדש אתנה, או המפלצת שנשחטה? אולי זו אתנה עצמה בכלל בשיקופים שונים? כל מחשבה היא אלפי רבדים- אלפי מראות, אלפי סודות ניתן לנתח אותה ולהעביר אותה אין סוף רומינציות ומראות.
 
אתה לא תנוח עד שתביס את המפלצת פרסאוס?
ומה עם המפלצת שמביטה עליך במראה? הזעם שהוא בור גופרית מבעבע שמבשל את נשמתך? האם קל יותר להרוג מפלצות שהן לא אתה?
אנחנו נראה.
אנחנו נראה.
 
ארדן
של הגן הנצחי.
 
נ.ב- זה אירוני (והחלק הזה מוקדש לך לילי) אבל בדיוק מעלים במשכן לאמנויות באוניברסיטת חיפה בה אני לומד את ההצגה בגירסא לילדים “פרסאוס ומדוזה“. ראיתי זאת היום. מומלץ.

גזירת שיער וציפורניים ושתיקה

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2009-12-11

לפי הצוענים, אם אדם חולה, הוא רק צריך לגזור ציפורניים, ולהסתפר, לגזור קצוות משיערו. כך הוא מנתק קשר אל המחלה שלו. גם אני עורך את זה עכשיו, מספר קצוות וגיזרי ציפורניים נושרים למחתת אש. אני שורף את מחלתי- זו לא מחלה פיסית ואני גם לא אחלה החורף בשום מחלה פיסית. זו מחלה רגשית- רגישות ייתר שפיתחתי לאחרונה. מאז סאווין ועוד לפני כן כל מיני ריבים ומחלוקות בקהילה המאגית-פאגנית רודפים אותי, והפעם מזווית אחרת. בעבר הייתי פרובוקטור לא קטן ואני חושב שהייתי מאתגר מאוד רציני של מחשבות על טוב ורע בקהילה הפאגנית, חלק זיהו את המקום הזה שלי, מיהרו לתייג אותי בתור ידיד צל נאמן והמשיכו הלאה בחייהם. עבור חלק אחר הייתי כמו גוש בגרון- דבר שמפריע לאור ושאין לו מקום בקהילה הזו, בכל מקרה, אף אחד לא יכול היה להטיל ספק בעבודה המאגית שלי ובידע שלי- שלמרות שהוא נרכש בגיל מאוד צעיר, הוא היה ממקורות עשירים, ובמשך השנים בניתי את המבצר בחדר שלי: ספריה עשירה יחסית.
 גם עכשיו, ספרים מגיעים מהאינטרנט וממקומות אחרים- עוד פיסה לפאזל, עוד מקור לעבודה המאגית העשירה שלי.
 
אני חושב שאין לי פנאי. עוברים עלי הרבה דברים, בעיקר מחשבות על חברה, והמקום שלי בחברה. הניסיון שלי להבין מה מותר ומה אסור לי, לעבוד על פרוייקטים מאגיים ושיעורים שאסור לי לדבר עליהם- לריב עם חלק, להשלים עם חלק אחר ולהתמודד עם הוצאת דיבה נגדי ונגד הקרובים שלי.
סלחו לי על שתיקתי.
 
ארדן.
 

לחימה של אהבה

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2009-11-13

כביכול אוקסימורון, אבל לא תמיד מסתבר. אנחנו נלחמים עבור הדבר שאותו אנחנו אוהבים, אנחנו נלחמים באמצעות אהבה ובאמצעות שינאה, אבל אנחנו בעיקר נלחמים, עבור עיקרון, או מצב מדיני או עבור הצבע של הדגל שבסופו של דבר לא משנה שום דבר בזהות האישית שלנו. אנשים היו אנשים לפני רעיון הלאומיות ואחרי רעיון הלאומיות- אני זוכר את מה שלימדתי את עצמי: זה חשוב לתת לדברים שמות, אבל כשמגיע הזמן חשוב גם להסיר את התוויות כאשר הן הופכות מטרד.
 
כשאני הולך ברחובות הארץ הזאת, עטוי שחור כמו מוסכמה שמגנה עלי ומסמנת אותי כאחר, אני מוצא מעט מאוד סיבות לאהוב את הישראליות הזאת- גאווה לאומית שמסתירה ריקבון מהסוג המסריח ביותר, חוסר נימוס וסיגנון, אי הבנה של הדברים הטובים בחיים כמו תיאטרון איכותי או אפילו אוכל טוב. אני לא רואה את זה.
 
זה לא שלא ניסיתי- באמת, כשהם באים אלי מבקשים לחשים, אני שומע על העולם מהם. אני מתעלם מחדשות, טלוויזיה, עיתונות ואפילו עיתונאות אינטרנטית, וכשהם באים הם לא אומרים דברים יפים על המציאות הישראלית. ואני לא מחפש את מי להאשים כי מי שיוצר מציאות זה אנחנו בסופו של דבר. אבל יש, יש גם דברים שגורמים לי לאהוב את ישראל. לא הרבה. מעט. גבי ניצן הוא אחד האנשים שגרמו לי באמת לאהוב את הארץ. ספרו בדולינה היה חביב, אבל הספר שלו “פרא” (ולדעתי הפרוזה הישראלית הראשונה שמזכירה ניאו פאגניזם ומכשפות) היה מעורר ומעלה דמעות בעיני. אני זוכר כשקראתי אותו לראשונה, הייתי בצבא. הצבא כמובן השתנה והתפתל כמו המציאות שרקמתי אותו להיות עבורי, והספר גרם לי לדמוע ובצורה טובה. הוא מכיל עבורי קטרזיס. ובמשך שנים ארוכות? דבר לא נגע בי כמו הספר הזה. אני גדלתי מאז הצבא, השתניתי מאוד, התרככתי כלפי אנשים מסויימים, התקשיתי עבור אחרים- סבתי התאבדה, סבתא השנייה עדיין סובלת מסרטן, גלגל החיים מסתובב וזה מספק אותי כמו שזה מטריד אותי.
 
ואז הם באו: קרקס דחקה. הם באו לעירי לפני שנתיים ולא ידעתי על זה דבר. בין כה וכה הסיבה היחידה שלי ליציאה מהבית זה הטיול היומי שלי שרודף את השכונות של טבריה, או רכישות של דברים הכרחיים שאימי לא יכולה לבצע בשבילי. קירקס דחקה הוא קירקס בין לאומי שהתגבש בשבט ריינבו- ומכיל אמנים מאירופה ישראל והצד הערבי של ישראל. הליצן הערבי, מוחמד חשימה, בנעוריו עבר “תקרית” של טעות בזיהוי על ידי מסתערבים וחטף יריות בגב. אחרי שנים של פיזיותרפיה הוא מסוגל ללכת. כמובן שמדינת ישראל מתכחשת שהיא צריכה לתת לו פיצוי כלשהו. ומהצד השני של המתרס אני מכיר אחד שבזמן מלחמת לבנון השנייה לחם לצד ישראל וירו עליו באזור זה ממש. יכולת ההליכה שלו בקושי חזרה, והוא איבד את שמיעתו. ישראל מכירה בו כמובן כ”נכה ב49 אחוזים”. “בקרב הבא שלי, אני אלחם במדינה”. הנה שני סיפורים משני צדדי המלחמה- באיזון מושלם של יין ויאנג. שניהם אנשים, שניהם אוהבים- והאש והעופרת של האהבה הזו עלתה להם יקר. לפחות זה שקרוב אלי הוא לוחם. לוחם נכה- מטרת קיומו ננטלה ממנו. אהבתו ללחימה הפכה למשחק.
 
והמסר של הקרקס? השפה הבין לאומית האמיתית היא החיוך. מקים הקרקס הוא חייל קרבי, טייס קרב לשעבר, עומר דלומי, שלמד בבית ספר לקרקס בישראל. אמנים מכל העולם ומכל העולמות הגיעו: כאשר אמנית מחו”ל שואלת את מוחמד על הסיפור שלו, היא בוכה על כתפו. ואז היא צוחקת מהקלה כשהיא מבינה שהסיפור בעבר. “אתה רוצה הילינג?” היא שואלת, ומוחמד המוסלמי שבא ממדינה שבו כל הדברים הללו הם בפשטות כישוף שחור, לא יודע מה זה בכלל. הוא מאפשר לה לשלוח לו אנרגיות של ריפוי, גופו הגדול נרפה למגעו של גופה הדקיק בה. דימעה זוגלת לי על כל הביזבוז של הלחימה של האהבה הזו- אני ממהר להוציא ממחטה ולקנח את האף. זה הכל אלרגיות אתם מבינים, הבעת רגש לא מעושה מול קהל גדול של אנשים תגרום לאנשים לדרוך עליך בסוף- גם זו ישראל.
 
הקרקס תם, אבל הסרט עליו יצא. לוחם של אהבה. זה לא שייקספיר, האמנות שם היא עממית, ביינונית לכל היותר- המוסיקה נחמדה ורגשנית, רומנטית, ההומור חמים ובייתי. הקרקס נדד לעזה, ולמקומות שהמילה “בעייתיים” בשבילם היא לא סתם מילה. איך מתמודדים עם זה, עם העולם האחר מעבר לחומות הבדולח שיצרנו? הן כה בלתי נראות שאפילו אנחנו, הפתוחים והיאפים לא פתוחים במקומות הללו? אנחנו שהפכנו את המילים “עירבוב תרבויות” למילה גסה, לקללה. וככה קבוצה של היפים, במקום לשחק ולעשן סמים, ישבו בטבע, עבדו על מוסיקה וצבע, צורה ומשמעות- הביאו צחוק ואור לאפלה. כל הברכות שיש לי- שיהיו על ראשם. ובצחוק אנחנו מכירים- אנחנו מזהים את האלוהי שבתוכנו, האל והאלה שגרים בכל אחד, אורות וצללים- מבהיקים לנו ברגע שבו איננו שולטים במסיכת פנינו ומראים את האני הפנימי.
 
יש לי מאבקים משל עצמי כרגע. טוטם העכביש מתחזק, שולח קורי משי, מחזק ומפרק קשרים- חלק גדול מזאת, עדיין איני מבין. אני מלמד חמישה תלמידים עכשיו, ויש לי המון עבודות ודברים לעשות. אחלו לי הצלחה.
 
נ.ב- העיצוב של הבלוג שונה כי העיצוב הקודם עשה בעיות
מקווה שזה בסדר.
 
ארדן,
של הגן.