טקס יול- מאבק אור וחושך.

חלק א`: כלים וחומרים: שני מזבחות- במזרח מזבח מואר של שמש, במערב מזבח חשוך ומדמם של אפלה. רעשנים, תופים, תחפושות של המשתתפים. קטורת, ולפידים.

חלק ב`: טיהור באמצעות מים מבושמים, שני תורים, זכר מטהר נקבה ונקבה מטהרת זכר- הכוהן והכוהנת עוזרים במידה ויש אי איזון בין מספר הזכרים והנקבות.

כוהן חושך, כוהנת אור וכוהן גדול- קריין. משתתף ומשתתפת.

זימון אלמנטים אפלים- קריאה לאלה אפלה ולאל האור.

כוהן גדול: יד אחת מאוזנת על השנייה, צלילי קערה טיבטית “ילדי האדמה, מכשפות, אנשי קסם, שאמנים, כולנו כאן לצפות בסיפור העתיק ביותר, החזק ביותר- הדבר שקורה בין עולמות ובין חלקיקים של נשמה: מאבק האור וחושך. לא טוב ורע כי בעולם הזה הכל יחסי. השמש קופחת על המדבר והחושך מברך אותנו בשנתנו בלילה- ועתה, בלילה הארוך ביותר, אני מזמין אתכם, לחזות לגעת, להבין, ולהכיר את הסיפור הנצחי שנכתב והוצג עד אין ספור פעמים.”

כוהן חושך: תנועות חלקות ועגולות, צליל רעשן: “אני חורף, נפרסתי מעל הארץ החמה הזאת, אהבתיה. נשקתי לה בברקים ועינגתי אותה בזרעי, הגשם. ועתה, הירח מדבר, החמה מדברת- הזמן לעזוב. אבל איני רוצה להיפרד מאהובתי הנצחית האדמה. בשביל דבר טוב, לעיתים הדרך עוברת במסלול אפל הלא כן? דם הטהורים נשפך עבור האדמה כדי שהיא תשמור על שמה- מדוע שומה עלי לוותר? יהי כן! חורף נצח!” מפנה את מקומו ונכנס האור

כוהנת האור: צליל תוף הולך ומתגבר, תנועות ישרות, זוותיות “אני שמש, אני זו שברכתי את האדמה בחום ושפע. אעניק עתה את זוהר הפז, הזרעים שספגו מים יקבלו חום, החורף הארוך, יפוג למגעי. כמו כל שנה החורף מתעתע, מחפש להקפיא את שרף העצים. לא אתן לו, אלא אשוב מוקדם להעניק את זוהר החיים הענוג שנמצא בכל דבר, ואצבע את הגבעות בזהב!” מפנה את מקומה

כוהן גדול, תופים ורעשנים האיזון בסיכון בשיא החורף הקרב פרץ- בין אלו שהיו זאוס ודמטר, ת`ור ופריה, הדגדה וריינהורן, איזיס וסת`, המאבק ממשיך- ללא התחלה או סוף, נצחי כמו העונות, קיים כמו נשימת החיים בתוכנו.

כוהן החושך: לוחש כמו נחש “לא אתן לך לקטול את אהבתי לאדמה! ארדה! עבורך אני נלחם!” מתחיל לרקוד בתנועות עגולות ומהירות.

כוהנת האור: שרה כמה צלילים “לא אתן לאיזון להיות מופר, זהב הגבעות, בשלות הגרגר, עבורך אני נלחמת!” תנועותיה חדות, אמיתיות ולא מסוגננות

צלילי תוף וצלילי רעשן יחד, שניהם שולפים כלי נשק, נלחמים. אור מתחילה להפסיד. בתחילת ההפסד, צליל חזק ובהול של קערה טיבטית.

משתתף בטקס קם “לא! האור חייב לחזור!” חברים בטקס צועקים יחד אחריו “האור חייב לחזור, ולהביא חיים לעולם!” שני הכוהנים חוזרים למרכז, מביטים אחד בשני, חגים בצורת הטורף אחד את השניה ואז נלחמים שוב- והפעם, האור מנצח והחושך מפסיד ולפני המכה האחרונה משתתפת בטקס קמה וצועקת “לא! החושך חייב לחזור” וחברי הטקס צועקים “מן האפלה והדממה של הרחם, החיים רוחשים!”

אור: אז

חושך: מי

אור:עדיף

חושך: בפניכם?

הכוהן הגדול: צליל ענוג של קערה טיבטית : אין העדפה. ניקח את השנה ונחלק אותה, לשניכם. (אור וחושך יוצרים איקס מאוחד בצורת העמידה שלהם) אור מתנתקת מהעמידה.

אור: “ואני אביא זרעים של הצלחה, זהב ומתיקות!” ממזבח האור לוקחת כוהנת האור שקיק מלא זרעי חיטה ומעניקה לכל משתתף זרע אחד “תיקווה והגשמה נמצאת בכל זרע, ובנו האדמה ליצור כל דבר שנרצה- רק עלינו להשגיח ולדעת את הרצון האמיתי!”

חושך: “ואני אביא את טל היהלום של השפע והריפוי!” נוטל בקבוק קריסטל ממזבח החושך ומעניק טיפה בכלי מים של כל משתתף “עושר נמצא בכל פינה בעולם הזה- בין הערפילים אבני ברקת מרחפות בטל הבוקר על שיחי הסירה הקוצנית, עלינו רק לדעת לחפש!”

משתתף: “בהרמוניה והצלחה כבשתם את אהבתנו!” מניח גלימה על כתפיה של אור.

משתתפת: “בשמחה וצהלה פני שניכם ברוכים איתנו!” מניחה גלימה על כתפיה של חושך.

כוהן גדול, רעש חזק של קערות טיבטיות: “הנהרות שוצפים, האסמים עולים על גדותיהם, חוקי הבית והמדינה עתיקים אך קיימים, ידע הדורות נמצא בדם העתיקים, מעלה אינה זקוקה להכרה. הרמוניה.”

אור: “ועתה הזמן להיפרד ממך, אתה שהיית אהבת של האדמה:

ברוכות רגליך שהביאו את ריח האדמה הרטובה והגשם.

ברוך איבר מינך שמימיו משתקפים לנצח בשמים.

ברוך החזה שלך שבורך בחוזק- ליבך הפועם ברעם,

ברוכות זרועותיך שוברות העננים שהביאו לנו גשמי ברכה.

אך איני חוששת, כי גם בלב האודם של הקיץ הלוהט, את השלהבת תשכך, בבריזה עטוית ערפילים מן הים הצונן.

ברוכות הן שפתיך, שבהן כל פריון האביב.”

כוהן גדול: “והמעגל מסתובב שנית, אור, חשיכה, על הטלה ושדה החרדל, מעיין בגליל, והערבה.”

סיום צליל קערה טיבטית.

הודיה לאלים, ליסודות ופתיחת מעגל.