All posts by Lobo On Behalf of Arden Keren

עיר

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2010-07-02

למרבית ההומור הבעייתי חשבתי לתומי כי תהיה לי שלווה אחרי שהשיעורים ייסתיימו יחד עם התואר. אבל, כאשר כבר תיכננת לתת לחיים שלי לסחוף אותי מחוץ לאקדמיה, יש מבחנים, יש עבודות שצריך להגיש מהר מידי, ובאופן כללי הדברים הללו מציקים. כבר נרשמתי לתואר שני באוניברסיטת חיפה, ואני מקווה להמשיך בלימודים לקריירה אקדמאית. ברצוני לכתוב תזה על תיאטרון יפני, ועל הפולחן השאמני הטמון בתוכו. זו תקופה של פרידה, הקרבה ושינוי. חלק מהאנשים עזבו אותי- אנשים חדשים באו אל חיי.

וזו תקופה של מחשבה עם רגש, תשוקה ולהט. אני יודע לשנות את זוויות השמש לצרכי בימים אלו. השמש על עורי לא מטרידה אותי, ובעירי שבה אין לחות, אני יכול לזמן את הבריזה, כדי ללטף את עורי. כל חג לית`ה הבוער היה הזדמנות מצויינת לחדש את הקשר שלי עם יסוד האש, היסוד שמעניק לי עוצמה אישית חדשה השנה הזו. אני עדיין עושה הליכות יומיות, והטבע מעניק לי מזג אוויר מושלם, קריר ונפלא בערב, במקום החום המטורף שהיה בזמן זה שנה שעברה. אולי זה רמז לזה שטבריה הופכת למדבר עם מזג אוויר של מדבר, חם ביום קריר בלילה… ואולי יש קשרים טבעיים אחרים שאיני מבין. אבל כשאני מסתכל על העיר הזו, לא מבחינת בנייה, לא מבחינת אקלים- אלא מבחינת אנשים, העיר מתה. אנשים לא משתנים. האוכלוסייה נשארת עירומה, ריקה.

מטופלת שחזרה לכאן, ללא אגורה מהמרכז, מציינת כמה העיר הזו לא מכילה תנועה, וכמה אנשים לא משתנים. אימי שלי, שצריכה לבחור הצגות עבור ילדי טבריה,  מתחלחלת לשמוע שאני מציע עבורה, שייקספיר ואת ז`אן רסין. “מדובר בטבריינים, תמניך את הציפיות שלך.” ואז אני שואל אותה, אם היא חושבת שאני מתנשא, ומנופח, מדוע היא עושה את אותן ההבחנות שאני בוחר לראות? במקום לענות לי היא רק בוחרת שוב בביקורת אישית. היא לא עונה על השאלה, אלא בוחרת לבקר אותי. היא לא מבינה את הגבול בין לייעץ לבין לתמוך לבין לענות על שאלות ברמה הבסיסית ביותר. אבל זה שלה. שלה להתמודד איתו. והיא לא מתמודדת טוב כשאני מחזיר לה באותה המטבע. היא צריכה להבין שהיא לא נמצאת במקום הזה שבו היא יכולה לדעת יותר טוב על החיים שלי מעצמי. השיעורים והרפואות שלה הן רבות עוצמה, ללא כל ספק, עם זאת, היא צריכה ללמוד להתמודד עם ראיית עולם אחרת משלה, שייתכן שגם היא אמיתית וולידית. אני לא נכנס איתה לשום עימות, אבל בכל זאת, בעיקר בגלל זמן האש, אני מאבד סבלנות איתה. זה קורה בעיקר מבפנים: היא למשל דורשת ממני לדבר עם האחיין שלי על רוחות רפאים. “תגיד לו שאין כאלו.” אבל יש רוחות רפאים. “אז תשקר לו.” ומבחינתי האמת הרוחנית חשובה יותר מהשלווה שלו. הוא צריך לחיות בעולם שבו יש רוחות רפאים. ייתכן שיום אחד הוא יתמודד מול אחת. ואז מה? הוא לא ידע כלל מה לעשות בגלל שאמרו לו שקר כלשהו בגיל ההתבגרות המוקדם? אני מסרב, אז היא כועסת.

זה מוזר, כי אין לי בעיה בכל חברה אחרת להשתמש בכשפי כדי להעלים את הרגשות השליליים שמפריעים כדי ליצור מרחב נוח יותר לשיחה או לפתרון בעיות. או כמו שחברתי המכונפת תכנה “להפעיל את בועת הזהב” שלי. אבל אני רוצה כנות בעולם סביבי ובמיוחד עם אלו שאני אוהב לא במובן של “להיות אימא שלהם” אלא במובן של אנשים שאני רואה כשווים לי. אלו האנשים שאני רוצה שיסמכו עלי כאשר זה חשוב, ושידעו שאני לעולם לא אפגע בהם. כאשר אני בוחר לפגוע, יש עניין מאוד מסודר של חינוך של האדם שבו אני אפגע. אני לעולם לא אפגע ללא סיבה דידקטית. ולמרות זאת, יש לי את הצורך לשלוח את חרבות הפלדה המסרסות בתקופה זו. ממקום של קור רוח, עם רצון לגרום לאנשים ללמוד ולהבין. הם לא יוותרו ללא פגיעה.

אריאלה לובשת שימלה כחולה ושרה לצלילים של המוסיקה הסינית שבחרתי עבורה. זהו שיעור בימוי אחרון, ואני מבשם את כריות הכיסאות בפצ`ולי כדי ליצור את האווירה ומזג התקופה שבה מדובר (וריח הריקבון של חדר הילדים- המורה לצ`כוב טוענת שזה הריח של הזונות של רוסיה, אבל תלמידה ציינה שעם הריח הזה עיבדו עור יקר במיוחד לרהיטים של אצילים. אני בוחר שלא לקחת צד, אבל כן לבחור את הריח) אני דואג שהיה קווס בבקבוק, כי חשוב לי למרות שהשמדתי את הריאליזם של הסצינה להשתמש בחומרים האמיתיים. טל שרה ברוסית של 1900 כמה שהיא מאוכזבת מזה שרנבסקייה לא נישאה לאריסטוקרט, והופכת בתנועה חלקה לעץ דובדבן לבן פרחים.

 כולם שיתפו פעולה ועזרו. בהקמת התפאורה, בהצבת הסיצנה- ואפילו חבר טוב בא לראות, ולמרות שהוא לא מרקע תיאטרוני הוא אמר שהוא נהנה ואני שמח שהוא חלק איתי את הרגע הזה, ובאופן כללי, חלק מהקירבה וחלק מהפרידות שאני חווה זה שהרבה אנשים זוכים לראות אותי, כמו שאני, ללא מסיכות הידע שאני עוטה על פני. אני משתמש בידע כמכשול לאנשים שמוקסמים ומבולבלים ממנו, אבל מי שעובר הלאה, לראות את הבשר ודם שלי, יכול רק להתאהב או להידחות ולהחליט מה מתאים לו. אלו שכאן, הם פנינים נדירות, אנשים שמסוגלים לראות אותי כמו שאני ולאהוב אותי. זה לא פשוט, לאהוב אותי, ובטח שזה לא משהו שאפשר לעשות באופן אוטומטי.

 אני בוחר, בחתול הפרא. היכולת שלו לחוות את העתיד- זרם הזמן אינו אמיתי עבורו. אני בוחר בעכביש ללכוד את חתול הפרא ברשתו, אני בוחר לקחת את כוחו, ולזקק אותו כמו שהדביבון שלי בוחר לזקק אותו. לא סודות, אלא היכולת להסתובב בזמן ובמרחב ברצוני החופשי. צלמית חתול הפרא שברשותי היא העתיקה ביותר, אבל מלוטשת בעדינות, ללא פרטים מיותרים. חץ מצדף אבלון הוא ההקרבה אליו. עיני טורכיז בוהקות, המחיר שאני משלם הוא בקמח תירס. הראייה הקדושה תהיה עימי כעת. לראות את אלו שחושבים ששכחתי שהם קיימים, מעבר להינומה של העולמות בעצמם- וכשאבחר בכך, אמשוך את הקור הנכון. השבוע בחרתי לראות מעבר למוות. אימי בחרה להביא גובלנים וציורים ישנים מביתה של סבתי. הם הביאו עימם את הריח של הבית הזה- שלאט לאט הופך קליפה יבשה וישנה. זה מעלה דמעות בעיני, אבל אני לא אגיד להם דבר על זה.

ליובוב אנדרייבנה [משקיפה בחלון אל הגן] : הו ילדותי, ימי הטוהר שלי! בחדר-הילדים הזה הייתי ישנה, משקיפה מכאן אל הגן, האושר היה מקיץ יחד עימי בוקר-בוקר, וגם אז היה הגן ממש כך, שום דבר לא נשתנה. [צוחקת משימחה] כולו, כולו לבן! הו גני שלי! אחרי סתיו אפל וסגרירי וחורף קר, שוב אתה צעיר, מלא אושר, מלאכי עליון לא עזבוך… אילו הוסרה מעל ליבי ומעל כתפי האבן הכבדה, אילו יכולתי לשכוח את עברי! […]

הביטו, אימי המנוחה מהלכת בגן… בשמלה לבנה! [צוחקת משימחה] זו היא. […]

אין איש, זה נדמה לי. מימין במנה הדרך אל הסוכה, נרכן עץ לבן ורך הדומה לאישה. איזה גן מופלא, שפעת פרחים לבנים, שמים תכולים…

ארדן, של הגן.

 

הנסיכה והצפרדע- הדמויות החיוביות

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2010-06-05

ברשומה הקודמת ציינתי ניתוח בסיסי של הדמויות השליליות בסרט- עתה רצוני לדבר על הדמויות החיוביות. כמובן שמאגיה בסרט, לא יכולה לקבל ייצוג חיובי מושלם אחרי שהפחידו את הילדים עם דמותו המרושעת של “איש הצללים” שנכשל להיות קומי פעם אחר פעם- ומייצג את לגבה ואת הברון סמאדי. הדמות החיובית הראשונה היא דמותה של המלצרית. טיאנה היא מלצרית שעובדת קשה, עם חלום: היא רוצה לפתוח מסעדה משל עצמה, שכל האנשים יבואו לאכול שם. בשביל זה, היא למעשה נמנעת מכל מה שנעים וטוב בחיים- ריקודים, מסיבות, חברות… ובזמן שהיא אכן נצמדת למורשת של העבודה הקשה, היא מתעלמת מהמורשת הצנועה שאליה היא גדלה וחולמת חלומות של עושר- כמו שידידתה מלאת הסוכר והחלומות לוטי, חולמת. אבל לוטי הלבנה והעשירה יכולה להרשות לעצמה לחלום חלומות ולקנות אותם בכסף. (מדוע היא אינה מלווה לטיאנה כסף לפתוח מסעדה ומאפשרת לה להחזיר אותו אחרי שהיא מבוססת? הלואות יודעות) טיאנה שמתכחשת למסורת שלה, מתכחשת גם לרוחניות שעומדת מאחוריה. היא חסרת אונים כאשר מדובר בוודו. (שפירושו נפש, וזו הדת ששייכת לעבדים ולשורדי העבדות- כמוה, כמו אימה וכמו אביה) וכאשר היא עומדת מול הנסיך המקולל, היא לא מזהה את סיפור הילדים שהיא שמעה בילדותה- ומעזה לקחת את תפקיד הנסיכה בדרמה שאינה שלה.

דמותה של טיאנה היא חסרת אונים מול הלחש. זה רחוק מן המציאות- בכל קהילה שכזו יש מספר כוהני וודו שקיימים ונמצאים שם כדי לעזור להם- בתוך הקהילה. היא כמובן חסרת אונים, עד שתנין אומר לה שיש מכשפת וודו מאוד חזקה ומפחידה בתוך הביצה. וזו כמובן, מאמא אודי. מאמא אודי מבוססת בצורה תלושה על דמותה של מלכת הוודו מארי לאבו. מארי הייתה ספרית של העשירים והלבנים. היא ישבה במרכז התרבות הנשית של ניו אורלינס ושמעה את כל השמועות וכל הדברים הקשורים לאריסטוקרטיה הצרפתית/מולטאית של האזור. היא יצרה קמיעות, שיקויים, ורבים משמני המצב והחומרים שמשמשים היום את כוהני הוודו בעבודות מאגיות. מאמא אודי לובשת לבן כי היא למעשה עובדת עם הלואה של אובטלה, הלואה של הריפוי, החלכאים והנדכאים של החברה- וגם מלך הבד הלבן. אלו הבאים לטיפול של כוהן לובשים לבן כדי להראות שלא משנה מאיזה מקום הם בחברה הם מגיעים, הם שווים בפני הלואה.

למארי היה גם נחש מחמד שהיא כינתה אותו זומבי, המת החי מכיוון שיש לו יכולת להשיל את עורו- גם למאמא אודי יש נחש מחמד בשם ג`וג`ו (מאגיה בשפת הקונגו בנטו) אבל בניגוד למארי לאבו המכובדת, היא מוצגת כשרלטנית, לא שפויה, זקנה ובסופו של דבר, כאשר היא פוגשת את הגיבורים היא מוכיחה את עצמה ככזאת שלא מוכנה לשבור את הלחש שיש עליהם- כי “זה מה שהם רוצים, לא מה שהם צריכים”. ואז השירות היחיד שהיא מעניקה להם מלבד שיר ג`אז גרוע, זה לגלות להם, איך יש סיכוי זעיר שהם יחזרו לאנושיות שלהם- סיכוי שנכשל בכל מקרה. היא מוכיחה את עצמה ככוח לא לטוב, ולא לשינוי, אלא מלכת ההטפות במקרה הטוב וחסרת אונים במקרה הרע. אם איש הצללים שולח משרתים להזיק לגיבורים, מדוע היא אינה שולחת משרתי אור לנגוד את החושך, עם כל כוחה וגילה (160 שנה) היא רק מסוגלת לומר להם, שהם לא באמת צריכים מה שהם רוצים וזורקת אותם מחוץ לדלת. בנוסף, היא מתייחסת לתנין שרוצה להיות אדם כדי לנגן ג`ז כאילו הוא משהו שהושאר מחוץ לדלת שלשום ונרקב בשמש- יחס שמארי לאבו האמיתית לעולם לא הייתה עושה- כי היא הייתה קשובה לכל המטופלים שלה. ואם מישהו רצה משהו לא ראוי, הוא קיבל אותו כדי ללמוד לקח.

סך הכל, גם איש הצללים וגם מאמא אודי עדיין מנציחים את הסטריאוטיפ של המכשפות הרעות והטובות בהוליווד ובדיסני: חסרות תועלת, חלשות, ומטיפות אם היא דמות חיובית, רעות, חזקות, וטיפשות ואכזריות אם הן רעות. מה זה משליך על אנשים אחרים שקוראים לעצמם מכשפות? או כוהנות וודו? או אלו שלא אמורים להיות בתוך החברה עצמה? איני יודע.

ארדן

של הגן.

הנסיכה והצפרדע- ביקורת סרט מנקודת מבט של עוסק בוודו

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2010-05-27

החשיבות של הסרטים הללו, במיוחד של הוליווד ודיסני עבור הקהילה הפאגנית והמאגית היא, שפשוט אלו אייטמים של מידע שקובעים סטטוס-קוו בנוגע לנושא מסויים. הצורה שבה נושא מופיע, נושא כמו יופי, נעורים, צרכנות וכו`, נחקרו בטקסטים הקולנועים הללו למוות. ומה עם הטקסטים הפאגניים- מאגיים? יש סיבה מאוד טובה מדוע אני בוחר דווקא בסרט הזה: הוא טרי. הוא טרי ואופנתי ועכשיו הדעות שבו יהיו מוצפות גם לכיוון שהוא למעשה אומר על הוודאנים בסרט הזה. ולפיכך אנסה כאן, במסגרת מצומצמת זו של בלוג להאיר מעט על מצב הוודאנים בסרט הזה.
 
דמות ראשונה: איש הצללים, או ד”ר פסיליה, לובש חליפה סגולה עם כובע מגבעת מכובד עליו יש עצמות מוצלבות. ברור שהוא משחק בדרמה הזאת, את מה שכל אדם וודאני יכול להכיר כ”הברון סמאדי”, מלאך המוות הנייטרלי והרציני של הוודון. במערב, המוות נחשב לדבר רע, ובוודון המוות נחשב לשיחרור רוחני ומעבר לשלב הבא: גילגול נשמות או התעלות, בהתאם לתרבות ולמקום.כמובן שלצופה הלא מחונך בהילכות הוודון, הוא ישר מסומן כאדם רע. הוא מזמין אדם לפריסה בטארוט (שזה אגב, אלמנט שלא קיים בוודון, יש שימוש בחיזוי בהטלה כמו אובי, או Ifa בצדפים) והוא רואה אהבה בעתידו של האיש. אבל האיש מתבייש לומר “אני קירח”, אישה הצללים מפזר אבקת קסמים וגדל לו השיער.
התפיסה העיצובית והרעיונית כי אדם לא יכול להנות מאהבה בגלל שהוא קירח היא רק חלק מהשיטחיות שבה הסרט חוטא. איש הצללים, האיש הרע של העלילה, מחכה בפינה, וכאשר הבחור מתחיל עם אישה, שיערות מוגזמות צומחות עליו והוא נראה כמו פרא שעיר. הד”ר לועג לארעיות ולטיפשות של הבשר, ומראה כך ערך רוחני חשוב- אבל כמובן, מכיוון שזה דיסני, הוא יוצא שובב, במקרה הטוב, אכזר, במקרה הסביר יותר.
 
הנסיך מגיע לעיר, הוא פוגש את איש הצללים, והוא מזמין אותו למשרד שלו. עם הנסיך מגיע משרת אומלל, שמנמן קירח, שאת סיפרו נבין יותר מאוחר. איש הצללים מספר את הסיפור של המשרת ונסיכו: הוא משמש בעצם בתור כוח על טבעי שלא ניתן להתכחש אליו. הוא מציין כי “יש לו חברים מהצד השני”, ובכך שוב משתמש במוות כדבר מפחיד ומסתורי. כאשר איש הצללים מכניס את הנסיך ומשרתו לביתו, הדבר הראשון שרואים על הקיר, זה את הVe Ve או, סימן הרוח של הלואה ארזולי-אושון, הלואה של העונג והיופי. ברור שדיסני בחרה בסמל הדתי הזה למטרות עיצבויות בלבד, אבל בכל זאת, מדובר בדת חיה ולגיטימית ולא סתם סיפור אגדה ריק ללא שום השלכה פוליטית או יכולת לשנות דעות חברתיות. על הקיר מופיעה מסיכת הלץ, אחת הדמויות החשובות ביותר בתרבות הוודאנית, פאפא לגבה. הוא טריקסטר, אל ליצן שיש לו את כל הכוחות וכל המפתחות. פונים אליו לפני כל טקס. כמובן ששמות הלואות לא מצויינות בטקסט הקולנועי הזה, אבל אלו שיודעים מהיכן מגיעה ההשראה נפגעים מאוד בשימוש בלואות החיוביות והנעימות הללו כדי בעצם להראות שייכות לצדדים אפלים יותר. ואם זה לא מספיק, הפה של לגבה נפתח וממנו יוצא תליון שעם דם הנסיך, הופך את העונד אותו, המשרת, לדמות הנסיך המדוייקת- דמות הנסיך צריכה להתחתן עם הבחורה העשירה של האזור, כדי לזכות בכסף.
 
איש הצללים מסביר: הכוח האמיתי על פני כדור הארץ הזה, הוא לא כישוף, אלא כסף. לא נמאס לך להיות משרת עלוב שיורקים עליו כל הזמן? אתה לא חולם פעם אחת להיות הנסיך? להיות יפה ומקובל ואהוב? ועכשיו אני מזמין את האחרים לחשוב על זה- מה אתם חושבים? כולכם תמיד הייתם מסופקים להיות מי שאתם? אף פעם לא רציתם משהו אחר בשביל עצמכם? האם הרצון הזה, המשאלה הבלתי אפשרית הזאת, והרעיון המאוד סוציאליסטי הזה פסולים? לפי דיסני כן. המשרת ואיש הצללים הם אנשים שליליים בדרמה הזו.
 
איש הצללים מבקש עזרה נוספת מהלואות, ופאפא לגבה במיוחד:” אני אהפוך להיות שליט העיר, הזו (ניו אורלינס) ואתם תוכלו לאכול את כל הנשמות שאתם רוצים.”
 
א. לואות לא אוכלות נשמות. לואות אוכלות אוכל. למעשה, כל חג מאכילים את הלואות במזון הקשור לעונה ולזמן אותו חוגגים.
 
ב. האם העיסקה הזאת נראית מוכרת? אם כן, כנראה שאתם מכירים את סיפורו של ד”ר פאוסטוס- סיפור שבסופו של דבר מגיע מתפיסת עולם נוצרית מאוד. הלואות הן לא שטנים או מלאכים, הלואות הן למעשה, ישויות טבע אלוהיות, וכמו כל אל, יש להם צדדים חיוביים יותר ופחות. הן לא רוצות את הנשמה שלך, הן רוצות שתחיו חיים טובים ותעזרו לעצמכם- לרוב, מהחוויה שלי.
 
הדרמה של כשפיו של איש הצללים היא כשמה כן היא: הוא משתמש בצללים, משרתים, ואפילו בצילו שלו להשפיע על המציאות. יש ז`אנר כזה במאגיה אפריקאית, אצל השאמנים החזקים ביותר. ניתן להרוג אויב על ידי אמירת לחש על סכין או מסמר ולתקוע בצל שלו. אבל לרוב השימוש במאגיה הזו, ובמאגיה בכלל הוא שימוש חיובי. מדוע היה הכרחי להפוך את העוסק בכשפים הזה למרושע, כאשר למעשה, לא רק שהוא צודק במטרה שלו, אלא הוא גם מוכשר במה שהוא עושה?
מדוע צריך לתת לוודו, דת לגיטימית צורה כה שלילית בדיסני של ההווה?
 
המשך יבוא…
 
ארדן, של הגן.

רוחניות זכרית

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2010-05-19

בפורום פאגניזם בישראל עלתה שאלה של רוחניות גברית. אני לא נמצא שם כדי לענות. אני לא כותב בפורום הזה בגלל שיש לי בעיה רצינית עם ההנהלה שלו. אבל יש לי תשובה. לגברים יש יותר בעיה עכשיו עם רוחניות מודרנית מאשר לנשים. נשים היו צריכות לגלות את עצמן מחדש, לעצב את הרוחניות שלהם לאחר שנרמסה. אבל היכן הרומסים? הרוחניות הגברית הפכה בעל כורחה להדוניסטית ודקדנטית: לכזו שהחשיבות שלה גדולה יותר מהרוחניות של כל האחרים. אלימה, משתלטת. זה כמובן לא אשמת הדורות האלו, אבל אנחנו יכולים לבחור בסיום של העידן הזה באופן רשמי.
 
ההתחלה של רוחניות גברית כמו התחלה של רוחניות של כל מגדר היא התחלה של מודעות עצמית: מה יש שם, מה אין שם, מה צריך להשתנות, מה היה בעבר, ומה חושבים שיהיה בעתיד- ובתוך הרשת המחקרית הזאת, למצוא את העצמי. אנחנו בתקופה של טישטוש מגדרי: לא מאמינים לי? רק תראו את כל הגברים שלובשים היום חולצות וורודות, וכל הנשים שהולכות עם בשמים של גברים. הומוסקסואליות מקבלת בעולם המודרני יותר סובלנות, ולפיכך עלינו לשאול לא רק מה מפריד אותנו מהמגדר המקביל אלא גם מה עושה אותנו דומה. תוך כדי כך למצוא את הסובלנות האמיתית לקשיים שלנו עצמנו ושל המגדר השני, וכבר לדעת שלא לכפות את ההבדלים המסורתיים. לא להתעקש לסחוב את כל התיקים כי אתה גבר, וגם מצד שני, שלא יהיה לך איכפת לחתל את הילד ולקום בארבע לפנות בוקר, בגלל שאתה הגבר. אלא לחלוק עם המגדר השני את כוחותיו.
 
אבוני מציינת, ובשכל, כי המושג “רוחניות גברית” הוא פגום- והיא כמובן גם צודקת. גבר, הוא קונספט חברתי מקובל- עם מניירות, בעיות ואימאג`ים שהם יכולים להיות גם מאוד לא רוחניים. הזכר הוא המין, הגבר הוא המגדר עם כל הנורמות החבריות הנובעות מזה. אם גבר בוחר להיות רוחני, שלא במסגרות הקיימות (ויש שיגידו כי הדת היהודית, הנוצרית והאיסלמית הן בהחלט דתות של רוחניות גברית- ולא זכרית) עליו לשבור את המסגרת של הדתות והרקע ממנו הוא מגיע. זה לא תמיד קל, ואם אני אצטט את הרצאתה של ד”ר יעל כץ-חנקין, מכנס הרוחניות העכשויות האחרון באוניברסיטת חיפה- אפילו הפולחן הוויקאני אינו טהור לחלוטין מהשפעות מונותאיסטיות: בתזה שלה היא טוענת שמדובר בסיפור גן העדן המתוקן, בו הנקבי מקבל את הגושפנקא החיובית, ולא הזכרי:
 
מיתוס גן-עדן משקף רעיון מהותי לערכי החברה המערבית הפטריאכלית. המיתוס מגדיר את היחסים בין המינים בחברה וקובע שעל האישה להיות נשלטת על ידי הגבר. ברובד המיתי, הסיפור מכיל עדויות למאבק בין האל והאלה שהסתיים בנצחון האל.
מבחינה אידיאולוגית תנועת האלה ואפת לגרום לשינוי; שבמסגרתו המטרה הבלתי מוצהרת של הפולחן היא לעשות תיקון למיתוס ולהשיב את הגלגל לאחור. מטרת השינוי להשיב את האלה ולשוב מחדש לעידן קדום בו היה לאנושות קשר סימביוטי עם הטבע, ועם האלוהות.
 
הציטוט הוא מחוברת תקצירי ההרצאות של אותו הכנס, שהתרחש בשמיני לשלישי בשנת 2010. כדי באמת ליצור שינוי התנגדות לישן, והתבססות על התנגדות לבד, לא מספיקה. המרד חייב להסתיים וחדש חייב להיווצר. לא חייבים להיתפס על העבר ההיסטורי או המיתי ויש צורך ליצור מיתוס חדש. מיתוסים כאלו מתחילים להתגבש מסביב, אם אחד יכול להביט.
 
השינויים שאנחנו עוברים חברתיים גם הם לא מאפשרים לאותו חיתוך סכמטי שהדתות המונותאיסטיות, ואחר כך, הניאו-פאגניות בטעות חיקו על ידי אותו ניסיון כושל לתקן את ההיסטוריה. כאשר אנחנו פותחים את ספרה של חמוטל בר-יוסף, מבוא לספרות הדקדאנס באירופה, היא שואלת סט שאלות מרתק שהיה בהחלט ניתן להגדיר “כשאלות” בשנות השמונים כאשר הספר יצא. היום חוששני, שהמשמעות משתנה- והיום מדובר בקביעות:
 
האם התרבות הישראלית העבירה את מרכזה מההתיישבות העובדת ומנופי ירושלים לרקוב שיינקין בתל אביב? האם האופנה מכתיבה נשים יותר `גבריות` וגברים יותר `נשיים`? האם פרוורסיות מיניות וסאדומאזוכיסטיות הן אופניות? האם ליותר ויותר אנשים צעירים, בעיקר מבתים אמידים ומשכילים יש נטייה להתנתק מהמציאות החברתית ומפעיליות הנחשבות לפרודקטיביות? האם יש יותר אנשים החיים בדיכאון ונכנעים לדחפי הרס עצמי?
 
מה אתם חושבים? אלו היו שאלות בשנות השמונים היום מדובר במציאות מוגמרת. אנחנו דקדנטיים ופוסט מודרניסטיים ואנחנו בעלי טעם חדש. כבר מגדר אחד ששולט בכל אחרים אינו מתאים ואינו מקובל, אלא נזילות, ואיחוד. הגברי בנשי והנשי בגברי. השאלה היא כבר לא “האם השמש היא זכר או נקבה” אלא “כיצד השמש היא גם זכר וגם נקבה” כיצד אנחנו זכרים ונקבות בו זמנית. אני חושב שלשאלות המגדר בעולם הרוח אין תשובה מלבד שבירה ותערובת. אנחנו נראה איך זה יהיה בעתיד.
 
לפחות בארץ יש כבר נביא אחד בנוגע לגברים ונשים- ולדעתי זהו גבי ניצן, שבספרו פרא ובדולינה הוא עוסק בדיוק בזכר עדין, רגיש נעים ועדיין מאוד גברי (וכמובן, רוחני וחומרי יחדיו) שניהם במידה מסויימת ספרים דידקטיים והם לא בלתי נטולי אלימות- אם כי הימצאות האלימות בעידן הגברי, אינה מצביעה בהכרח על סממן גבריות, כי דרך פתרון האלימות היא דרך חכמה, והרבה פעמים כזו שמראה הרבה חמלה. גם בסרטיו של מיאזקי, אחד מבמאי הסרטים החשובים ביותר במאה ה-20 והמאה הנוכחית, דמויות הזכרים שם לרוב הן נטולות גבריות ואלימות פעמים רבות נכפית עליהן- השאלה היא לא כאן ביחסי אלימות-גבריות, כמו שהשאלה היא כבר לא פריון-נשיות: אלא הדרך שבה מוצאים איזון בין הרך והקשה, הנוקשה והעדין.
 
בספרו פרא, המוצלח יותר של גבי ניצן לדעתי, אדם, שהוא רונן לשעבר, ירה לעצמו בראש אחרי שהוא נאלץ להתמודד עם המציאות של הכיבוש בארץ. הוא התעורר ללא זכרונות והיה צריך ללמוד הכל מחדש. הוא למעשה היה ילד בן שנה בגוף בן 27. והדבר שהוא רצה ללמוד יותר מכל הוא להיות קוסם, כמו זה שהוא ראה בטלוויזיה כאשר הוא התעורר. ובמסע שלו לאמריקה, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות וגם מעוז הפוסט-מודרניזם, הוא לומד בדרך רוחניות בדיוק את זה גבר עם מבט של ילד על העולם- נתקל שם במכשפות ניאו-פאגניות (שמקבלות דימוי חיובי ביותר) באינדיאנים, בטכנו-מאג שעוזר לו ללמוד מאגיה ולהבין סיפורים… אלי זה החזון של הגבר הרוחני החדש. ואולי לא. אלו רק רעיונות.
 
אפילו עכשיו בתקופה זו יותר זכרים מתעניינים בכישוף, בוויקה, ובדברים רוחניים אחרים שהם היו נחשבים נשיים. ולא, רובם לא הומוסקסואליים. אז נראה, פשוט נחכה ונראה.
 
ארדן.

ספירלה

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2010-05-18

אני רואה את פורום מאגיה פורח בידיו של קיקאהא. אני יודע שבחרתי היטב. אפילו הביקורתיים ביותר כלפי אחרים יודעים לומר רק מילים טובות על פועלו ועל מעשיו. במקום מסויים אני מרגיש שהרבה דברים, הרבה רעלים ומוגלות מתנקזות מאליהן החל מהטקס של בלטיין שהיה ליד ביתי בטבריה. אפשרתי לעצמי לגלות, ללמוד, לחקור. איבדתי בדרך ומצאתי דברים חדשים. הכל משתנה. ואני מרגיש לא רק במובן של ניקוז, או טיהור, כי אני תמיד מיטהר, אולי זה כמו פלדה שמנקים ממנה פיסות פחמן. ואולי הפחמן מגדיר מה זה פלדה? אני לא יודע. אני בתקופה מוזרה כזאת שבה יש לי הרבה מה לעשות. תלמידים, מטופלים והכל בברכה מגיע. ואני מרחף, מוצא זמן גם לעשות סמינריון וגם זמן לשבת לי בשלווה ולכתוב במחשב ולקרוא את “פרא” של גבי ניצן בפעם המי-יודע-כמה.
 
כל שבת מכשפות שכזו אני מצליח לחגוג היא סוג של תקופה מעצימה בשבילי כי הרגעים החולפים הללו חשובים לי מאוד. ובדיוק בזמן הזה שבו תלמידים שלי באים, לא לשבת לרגלי וללמוד, אלא ממש להסתובב איתי ולהכיר אותי כאדם, זה הזמן שלי האמיתי לבטא את האהבה הטהורה שיש לי כלפי כל אחד מהם. לאהוב אותם עם היתרונות והחסרונות שלהם, להסתכל על הפגמים שלהם ולאהוב גם אותם. שנת האש שלי התחילה בבלטיין. הודיתי לאדמה, ביקשתי בריאות גופנית, והלכתי הלאה למקום של התשוקה, של הרצון והחזון. אלמנטל אש בא לבקר אותו באופן מאוד פיסי בחדרי- נר ניתך בצורה מהירה, ולהבה כחולה ישבה לה בפמוט נקי משעווה ודונג. הוא הסתכל עלי, דיבר איתי, חיכה ארבע שעות, והלך, סתם ככה, אל האין. זה בסדר, אני יודע כמה קשה לישויות לקיים גוף פיסי כאן בעולם התובעני הזה, וזו פעם ראשונה שאני רואה אלמנטל אש פיסי ברמה הזאת. “לעולם יש עדיין פלאים להראות לך ארדן יקירי, אל תחשוב שעוד נגעת בהכל, כי בעצם, אתה טעמת הרבה, אבל לא כלום.”
 
אולי זה המסר. אני יודע? החיים שלי נמשכים בחוטי משי צבעוניים יותר יותר בכל רגע אל פרוייקטים פנטסטיים יותר ויותר. חרב חותכת כל, שיש נפח עם לב זהב שיחשל אותה בזמן שאני לוחש את המילים שיביאו למציאות הזאת חוטי תיל שהופכים את הלב של החרב, לא רק למתכת מטאורית אלא גם למתכת רוחנית של אור ומהות החדות הרוחנית שהופכת יחד עם חוד המתכת לדבר שאין שווה לו. טבעת שמחושלת עבורי מכסף ומאבן נדירה כמו אלכסנדרייט, והיום- גם דיסקה משיש שיצוק עליה פנטגרם מכסף. החזון שם, הכלים שם והאמונה שלי גם היא, שם.
 
ובצד כל היופי הזה, קורים דברים אחרים. אנשים שהעליבו אותי ופגעו בי בעבר באו להתנצל. אני מתקשה לקבל את הנס כמו שהוא, אבל אני תמיד כאן לתת הזדמנות שנייה. לא שאני חף ונקי ידיים, הרשומה הקודמת הייתה רסיס ממה שהייתי- מילים שיצרו לרגע את העבר, הכובל והתקדמות הלאה, ושיחרור. בנתיים אני לא היחיד שצריך ללמד לשחרר, וחברי רוצים טקס בנפרד. אז הם יקבלו אותו. אולי אפילו אבקר בטקס של זה שפגע בי בעבר, אבל אני לא אותיר את האחרים ללא טקס בגלל שהיה “איחוד טקסים” מסוג זה או אחר בזמן הקרוב.
 
ובנתיים אני חושב על איזבל. מלכת ישראל. פאגנית. רעה (?) היא ישבה בשלווה כשעולמה נחרב עליה, ובתנועה מדוייקת ואיטית עיצבה את ארובות עיניה בפוך, מסקרה של אז, בזמן שהפולשים אל חדריה התדפקו בדלת, מרסקים את עץ האלמוג וההובנה לרסיסים. היא נתנה לגופה שלה לעוף באוויר, מתנה לעשתורת, וחזרה לבעל. איזו עוצמה פנימית היה לה להתעלם מכל הדברים המזיקים ולעשות את הדבר שהיא הייתה צריכה לעשות.
 
ואני, בעונג ובעל כורחי סופג את כל זה. אחרי שיעור כפול לתלמידים ולאורחת בעכו, ותחושה של חום מעולם הכישוף המסורתי שאוהב אותנו- (ומבט מצודד במיוחד של המוכר מדיאן כורדי בתלמידתי שזכתה לעור מוקה ועיני הובנה האוריינטליות והוא נותן לה עלי ומכתש מגולפים מאוניקס ירוק ששווים ארבעים ש”ח בחינם) וגם את הקניות שלי, מעט מור וכוכב אניס, אני מקבל ללא תשלום נוסף. תלמידה חדשה עם פונטנצייל אדיר, ועוד תלמיד שאני מחבב מלווים אותנו. האורחת בוחרת לעצמה חפצים וצמחים- שומעים ממני על ה”ענבר האפור” והמושק, ותכונותיהם- ואחד אחד, התבלינים, הצמחים והכשפים שבחנות מגיבים למילותי- מתעוררים למגעי. אני עובד על עצמי שלא להיכנס לאקסטזה גדולה מידי.
 
ובנתיים, זה סוג של מאבק, אני מרגיש את המסגרת האקדמית נסדקת סביבי- מתפוגגת, ומה שנכנס פנימה זה העולם המאגי, העולם ה”סודי” והפאגני שלי.
אני מסיים תואר ראשון תוך ארבעה שבועות- בברכת הקטה וארזולי.
 
ארדן.