פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2010-07-02
וזו תקופה של מחשבה עם רגש, תשוקה ולהט. אני יודע לשנות את זוויות השמש לצרכי בימים אלו. השמש על עורי לא מטרידה אותי, ובעירי שבה אין לחות, אני יכול לזמן את הבריזה, כדי ללטף את עורי. כל חג לית`ה הבוער היה הזדמנות מצויינת לחדש את הקשר שלי עם יסוד האש, היסוד שמעניק לי עוצמה אישית חדשה השנה הזו. אני עדיין עושה הליכות יומיות, והטבע מעניק לי מזג אוויר מושלם, קריר ונפלא בערב, במקום החום המטורף שהיה בזמן זה שנה שעברה. אולי זה רמז לזה שטבריה הופכת למדבר עם מזג אוויר של מדבר, חם ביום קריר בלילה… ואולי יש קשרים טבעיים אחרים שאיני מבין. אבל כשאני מסתכל על העיר הזו, לא מבחינת בנייה, לא מבחינת אקלים- אלא מבחינת אנשים, העיר מתה. אנשים לא משתנים. האוכלוסייה נשארת עירומה, ריקה.
מטופלת שחזרה לכאן, ללא אגורה מהמרכז, מציינת כמה העיר הזו לא מכילה תנועה, וכמה אנשים לא משתנים. אימי שלי, שצריכה לבחור הצגות עבור ילדי טבריה, מתחלחלת לשמוע שאני מציע עבורה, שייקספיר ואת ז`אן רסין. “מדובר בטבריינים, תמניך את הציפיות שלך.” ואז אני שואל אותה, אם היא חושבת שאני מתנשא, ומנופח, מדוע היא עושה את אותן ההבחנות שאני בוחר לראות? במקום לענות לי היא רק בוחרת שוב בביקורת אישית. היא לא עונה על השאלה, אלא בוחרת לבקר אותי. היא לא מבינה את הגבול בין לייעץ לבין לתמוך לבין לענות על שאלות ברמה הבסיסית ביותר. אבל זה שלה. שלה להתמודד איתו. והיא לא מתמודדת טוב כשאני מחזיר לה באותה המטבע. היא צריכה להבין שהיא לא נמצאת במקום הזה שבו היא יכולה לדעת יותר טוב על החיים שלי מעצמי. השיעורים והרפואות שלה הן רבות עוצמה, ללא כל ספק, עם זאת, היא צריכה ללמוד להתמודד עם ראיית עולם אחרת משלה, שייתכן שגם היא אמיתית וולידית. אני לא נכנס איתה לשום עימות, אבל בכל זאת, בעיקר בגלל זמן האש, אני מאבד סבלנות איתה. זה קורה בעיקר מבפנים: היא למשל דורשת ממני לדבר עם האחיין שלי על רוחות רפאים. “תגיד לו שאין כאלו.” אבל יש רוחות רפאים. “אז תשקר לו.” ומבחינתי האמת הרוחנית חשובה יותר מהשלווה שלו. הוא צריך לחיות בעולם שבו יש רוחות רפאים. ייתכן שיום אחד הוא יתמודד מול אחת. ואז מה? הוא לא ידע כלל מה לעשות בגלל שאמרו לו שקר כלשהו בגיל ההתבגרות המוקדם? אני מסרב, אז היא כועסת.
זה מוזר, כי אין לי בעיה בכל חברה אחרת להשתמש בכשפי כדי להעלים את הרגשות השליליים שמפריעים כדי ליצור מרחב נוח יותר לשיחה או לפתרון בעיות. או כמו שחברתי המכונפת תכנה “להפעיל את בועת הזהב” שלי. אבל אני רוצה כנות בעולם סביבי ובמיוחד עם אלו שאני אוהב לא במובן של “להיות אימא שלהם” אלא במובן של אנשים שאני רואה כשווים לי. אלו האנשים שאני רוצה שיסמכו עלי כאשר זה חשוב, ושידעו שאני לעולם לא אפגע בהם. כאשר אני בוחר לפגוע, יש עניין מאוד מסודר של חינוך של האדם שבו אני אפגע. אני לעולם לא אפגע ללא סיבה דידקטית. ולמרות זאת, יש לי את הצורך לשלוח את חרבות הפלדה המסרסות בתקופה זו. ממקום של קור רוח, עם רצון לגרום לאנשים ללמוד ולהבין. הם לא יוותרו ללא פגיעה.
אריאלה לובשת שימלה כחולה ושרה לצלילים של המוסיקה הסינית שבחרתי עבורה. זהו שיעור בימוי אחרון, ואני מבשם את כריות הכיסאות בפצ`ולי כדי ליצור את האווירה ומזג התקופה שבה מדובר (וריח הריקבון של חדר הילדים- המורה לצ`כוב טוענת שזה הריח של הזונות של רוסיה, אבל תלמידה ציינה שעם הריח הזה עיבדו עור יקר במיוחד לרהיטים של אצילים. אני בוחר שלא לקחת צד, אבל כן לבחור את הריח) אני דואג שהיה קווס בבקבוק, כי חשוב לי למרות שהשמדתי את הריאליזם של הסצינה להשתמש בחומרים האמיתיים. טל שרה ברוסית של 1900 כמה שהיא מאוכזבת מזה שרנבסקייה לא נישאה לאריסטוקרט, והופכת בתנועה חלקה לעץ דובדבן לבן פרחים.
כולם שיתפו פעולה ועזרו. בהקמת התפאורה, בהצבת הסיצנה- ואפילו חבר טוב בא לראות, ולמרות שהוא לא מרקע תיאטרוני הוא אמר שהוא נהנה ואני שמח שהוא חלק איתי את הרגע הזה, ובאופן כללי, חלק מהקירבה וחלק מהפרידות שאני חווה זה שהרבה אנשים זוכים לראות אותי, כמו שאני, ללא מסיכות הידע שאני עוטה על פני. אני משתמש בידע כמכשול לאנשים שמוקסמים ומבולבלים ממנו, אבל מי שעובר הלאה, לראות את הבשר ודם שלי, יכול רק להתאהב או להידחות ולהחליט מה מתאים לו. אלו שכאן, הם פנינים נדירות, אנשים שמסוגלים לראות אותי כמו שאני ולאהוב אותי. זה לא פשוט, לאהוב אותי, ובטח שזה לא משהו שאפשר לעשות באופן אוטומטי.
אני בוחר, בחתול הפרא. היכולת שלו לחוות את העתיד- זרם הזמן אינו אמיתי עבורו. אני בוחר בעכביש ללכוד את חתול הפרא ברשתו, אני בוחר לקחת את כוחו, ולזקק אותו כמו שהדביבון שלי בוחר לזקק אותו. לא סודות, אלא היכולת להסתובב בזמן ובמרחב ברצוני החופשי. צלמית חתול הפרא שברשותי היא העתיקה ביותר, אבל מלוטשת בעדינות, ללא פרטים מיותרים. חץ מצדף אבלון הוא ההקרבה אליו. עיני טורכיז בוהקות, המחיר שאני משלם הוא בקמח תירס. הראייה הקדושה תהיה עימי כעת. לראות את אלו שחושבים ששכחתי שהם קיימים, מעבר להינומה של העולמות בעצמם- וכשאבחר בכך, אמשוך את הקור הנכון. השבוע בחרתי לראות מעבר למוות. אימי בחרה להביא גובלנים וציורים ישנים מביתה של סבתי. הם הביאו עימם את הריח של הבית הזה- שלאט לאט הופך קליפה יבשה וישנה. זה מעלה דמעות בעיני, אבל אני לא אגיד להם דבר על זה.
ליובוב אנדרייבנה [משקיפה בחלון אל הגן] : הו ילדותי, ימי הטוהר שלי! בחדר-הילדים הזה הייתי ישנה, משקיפה מכאן אל הגן, האושר היה מקיץ יחד עימי בוקר-בוקר, וגם אז היה הגן ממש כך, שום דבר לא נשתנה. [צוחקת משימחה] כולו, כולו לבן! הו גני שלי! אחרי סתיו אפל וסגרירי וחורף קר, שוב אתה צעיר, מלא אושר, מלאכי עליון לא עזבוך… אילו הוסרה מעל ליבי ומעל כתפי האבן הכבדה, אילו יכולתי לשכוח את עברי! […]
הביטו, אימי המנוחה מהלכת בגן… בשמלה לבנה! [צוחקת משימחה] זו היא. […]
אין איש, זה נדמה לי. מימין במנה הדרך אל הסוכה, נרכן עץ לבן ורך הדומה לאישה. איזה גן מופלא, שפעת פרחים לבנים, שמים תכולים…
ארדן, של הגן.