פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2010-10-01
“
זה משעשע לדבר על זה עכשיו כאשר נרות לבנים דולקים, שנמשכו בשמנים מטהרים, שבמבער יש את הרוזמרין בוודון מסיר רוע, יחד עם לוונדר ולימון מטהר, כאשר החדר קורצף, נוקה, ועל השטיח המקום בו הוטלו הקללות הועבר סמרטוט לבן, עם טיפה של שמן גירוש בגון אדום זועם במקום שבו הטלתי שתי קללות היום- זה היה סוג של לחשים של לוחמים שכירים- הבקשה של מטיל הקללה כתובה בדם עטלפים על קלף, והיא בוערת מושלכת לכלי מאבן. שרידים שלה נלקחים על ידי מטיל הקללה, והאפר מפוזר בצומת דרכים כדי שאשו קפה פרטה- יביא למימושה. אשו, היא ישות מעולם הוודון, משפחה של טריקסטרים. הוא ספציפית מתמחה בקללות הפחות נחמדות.
אני נזכר באחת מהטלות והסרות הקללה היותר משעשעות שקרו לי: בחור מסוים, מכר של חברה מאוד טובה שלי, הטריד אותה מינית ועוד העז להתערב במערכת יחסים עם ידיד קרוב. ישבתי עם הידידה שהיא מכשפה די זדונית כאשר היא רוצה ובנינו קללה. זו הייתה מחרוזת, בצורה של ברזל שחור, עם טרייבל ענק שהתיישב על צווארו של הקורבן האומלל, ובמרכזיתו אבן כחולה, צ’קרת הגרון שלו פעורה לרווחה. ללא דיבור זדוני, ללא שקרים וידיעה מלאה על האמת- כאילו הוא היה גורו המשתמש בכוח דיבורו כל הזמן. הקללה התיישבה עליו. והיא גם נבנתה ככה, שעד שהוא לא מתנצל בכנות בפני שנינו, היא תשב עליו כמו סוג של קרפדה שמצאה לעצמה חור בסלע, והיא לא מעוניינת לצאת משם. בהיותי זקן וחכם, לא ציפיתי לאצטגנינית זקנה שתקפוץ מאחורי סלע ותגיד לו “”אתה מקולל בובאלך”” אלא טיפטפתי מידע- למספר מידידותיו. ברוב הכשפים לספר למישהו על לחש שהטלת פוגם ביעילותו- לא בקללות. ככל שהקורבן מרגיש יותר מקולל, ככה הלחש יעיל יותר. על לחשי קללה לאנשים שאני מכיר אני נוטה לספר כמעט מיד.
הסיטואציה: שמי הוזכר ביום הולדת של אדם מסוים- וכולם הביטו באותו מקולל במבט- כאילו הוא מצורע. הוא צעק ואמר בצורה דרמטית ששמי לא יוזכר בנוכחותו. הלחץ שבר אותו. הייתי מרוצה. כמובן שהתגובה שלו גררה עוד איומים פיקטיביים מצידי, בזמן שאני עצמי מכין את הכלים שיביאו אותו לכאן, שנשמתו תשב בכף ידי, מפעמת ומפוחדת כמו יונה שיד אדם תפסה אותה.
הוא הגיע, עם שאמאן רב עוצמה אך עדיין רעב להכשרה אלי. הוא התנצל על הפגיעה שלו בי ובה. הוא עדיין לא הגיע למקום של הבנה מלאה, אבל זו התחלה. אני מתעלל בו- מורח אותו בחומרים אלימים, נותן לו להחזיק גופות של לטאות. ואני יודע שהלקח הזה ישקע. ואם לא, תמיד יש לי עוד תמונה, עוד רעיון אלים לקללה… זה לא חייב להיגמר ככה.
וזה מצחיק, כי בזמן שאני יושב, מערבב שוב את אדמת בית הקברות עם כל החומרים האחרים, המצחינים כמו שורש וולריאן, יהלום שחור וחרדל שחור בשביל כאוס, ושיערות כלב שחור שמקרב את התרכובת הזו לאלתי הקטה, הפכתי להיות כתף שבוכים עליה, אנשים באים אלי עם הצער שלהם, ואני עוזר לרפא אותם. יותר מקללות, אני מרפא. כל הסשן הזה, אותו שאמאן מתלמד אך רב עוצמה יושב וטוחן, שיקוי אמת, קטורת לאהבה… רכיבים אחרים. “”ומה השורש הזה עושה?”” אני שואל בפטרוניות, והוא עונה “”אני לא יודע, אבל זה קשור לגברים””- אם אישה תיגע בשורש הטחון הזה, ולאחר מכן בגבר, הוא יתמכר למגעה””. הוא מביט בי אומלל, עולם המוסר האישי שלו מתמוסס מול העיניים שלי. טוב אני חושב. לא לנו שאמנים ומכשפות מערכת מוסר רגילה ויומיומית. הלחשים האפלים הללו, הם כלי שרידה, ולא רק מטה פיות אפל שנועד להגשים את המשאלה האנושית הפשוטה! אני מאפשר דיון בינו לבין המטופלת שלי. היא מסבירה לו בדיוק מדוע היא דורשת את הקללות הללו. בקבוק רפואי פשוט, יושב על משטח מבריק מלובן, זכוכיתו כענבר כהה… ומכיל בתוכו זוועות. כשהייתי ילד קטן אני חששתי מזוועות פחותות מאותן שאני יכול לזמן כעת. אבל כאשר אני בוחר לפתוח את הפקק הלבן, אני יודע שלא בשמי אלא בשם האדם שבא לבקש, להתחנן בפני הכימרות שבבקבוק, את החופש שלו. שיפסיקו להציק לו, שיפסיקו להפריע לו בדרכו הקוסמית.
ואז באים לשאול אותי על שאלת ה””קרמה””. אני לא מאמין בקרמה- או בזה שיש צדק יקומי בסיסי- איש אינו מעניש את האריה על זה שהוא אכל את גורי הזכר של הקיץ שעבר, או על הנחש שהכיש… טוב ורע הם אשליות אנושיות, ובתור מכשפה עלי להתעלות מעבר לאשליות הללו, למצוא את דרכי במקום של עוצמה וכוח, ולא במקום של חשש מפני אותו הדבר שמזין אותי. האם האלה בעצמה נותנת דין וחשבון על כל חיים שהיא נוטלת? ככוהן עלי לשקף את האלה. לא אהרוג סתם ואני האחרון שיבקש להפר את חוקי החברה בה הוא חי- אבל אני צריך לשקול לעומק את העובדה שהכוח הזה ניתן לי מסיבה.
לאחר שהשמות והמשאלות האפלות נשרפות להן בפנכת השיש, אני מושח את כולם בשמן רוזמרין. בוודון זה החומר שמרחיק אנרגיות שליליות- לנתק אותנו מהרשע הזה. לבסוף מסתבר, אחרי יום שלם שבו אני מבלה עם המטופלת, כי עליה הוטלה גם קללה. במהירות אני שולף צלוחית המכילה אבקה צהבהבה- אני אומר את המילים בשפת המלאכים- המבנים האנרגטיים של שני הלחשים הטוויים בזדוניות עליה, התפוררו להם, לא הותירו אפילו סימן באוויר. כל קרובי המשפחה שהיו שם, עברו את אותו הטיפול, הזוהר הקדוש שיש בצמחים הטחונים ובמילים שלי שיש בהן כוח, עשה את עבודתם. הדרמה הקטנה הזו נגמרה
והגיע הזמן שלהם ללכת הבייתה.
ארדן.
“