פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2018-08-17
“
אם מישהו יפתח את ויקיפדיה העברית תחת הערך שפירית, הוא ימצא הגדרות אטימולוגיות, מידע בסיסי, כמה מילים על תפוצה בישראל ו…זהו. הרבה חכמה ומידע ומיתולוגיה על השפירית נדמה שאבד. אנחנו כבר לא מביטים בטבע בפליאה ובקסם שבעבר. המיתולוגיה והאגדות ננטשו לקראת דת המדע. באסיה, שפירית מסמלת מהירות ואומץ, ובאירופה שפיריות נחשבו לעוקצי סוסים, מחטיו של השטן, מפלצות, שדים ומריעין בישין.
בקרב תושבי הפואבלו (ערים הבנויות על מצוקים באזור טקסס ומקסיקו) שבטי הנבאחו, הזוני, ההופי והצ’רוקי אגדות רבות נקשרו בשמה של השפירית; חלקן טובות וחלקן רעות, אבל החביבה עלי היא האגדה של על הדרקון והקיוטה. האגדה היא כנראה ממוצאה של שבט הצ’רוקי, אבל לא יפתיע אותי אם היו גרסאות שונות בקרב כל שוכני הפואבלו. את הגירסה הזו אני מספר, והיא שונה מהגרסאות האחרות. היא אינה בשום צורה מועתקת, או מתורגמת. את הגרסה שקראתי לפני שנים איני מוצא בשלב זה, ואני חושב שהיא מעולם לא הייתה קיימת ברשת הישראלית.
אליקסי: פעם, לפני שנים רבות מאוד, השפירית הייתה דרקון מאיים ויפיפה, עם קשקשים בצבעי הקשת שזהרו באור השמש והירח כמו אבני חן יקרות. וכמו קשקשיו, לטאת הכוח הזו רצתה הרבה מאוד אבני חן וזהב, מזון ומקנה ולכן הוא איים להשתמש בכוחו העצום להשיג אותו. נראה שבשום דרך עולם החיות, הרוחות והאדם לא הצליח לספק את החמדנות חסרת הגבולות של דרקון. רעב, סבל ובצורת הכתה באדמה, ומועצות שבט נתכנסו לדון בטובת האנשים.
הם שלחו את הלוחמים הטובים ביותר שלהם, וכאשר אלו נכשלו, את הציידים. וכאשר אלו נאכלו, את הגברים והנשים. נדמה שאין שום דרך לעצור את הדרקון. הרוח הגדולה גם היא כינסה את חיותיה, ולאף אחת נראה שאין את הסגולה, או הרפואה להתנגדות לשלטון הדרקוני. קיוטה הזקן הנרגן, נכח ולשם שינוי חסך מן הכינוס את יבבותיו היללניות. אבל בקרבו חשב היטב כיצד להביס את החיה האימתנית.
ערב אחד, כאשר דרקון הוסיף את אוצרותיו החדשים לישנים, הקיוטה ניגש אליו בידידות. הדרקון ירה להבה לכיוונו. הקיוטה קפץ אחורה. “אתה בהחלט רב עוצמה דרקון נכבד!” יבב הקיוטה. והמפלצת הנוראה עצרה בתנוחה מלכותית. “וזה לא כל מה שאני יכול לעשות” אמר. הקיוטה החליט לנסות את כוחו במניפולציה: “האש שלך חזקה מאוד, אבל האם תוכל להתיך את הסלע לשמאלי?” מבלי להניד עפעף הדרקון נשף על הסלע והוא הפך לשלולית מגמה. “אתה טוב בהרס, אבל האם אתה יכול לברוא?” שאל הקיוטה. הדרקון הצביע על פיסת מדבר, וזו הפכה לגן פורח, מלא בקלחי תירס ואבטיחים.
“כל זה- זה טוב ויפה, ועם זאת, האם אתה יכול להפוך את עצמך לדבר… דבר מה, כל כך קטן וחלוש? כוח, אחרי הכול הוא גם מגבלה, כזו שצריך להשיל כאשר הוא חסר תועלת.” הדרקון התרכז, וברא אל תוך תודעתו את היצור החלוש ביותר שהוא היה יכול לדמיין, זבוב, לא, יתוש, חרק קטן, שמכיל את הדמיון הרחוק ביותר בין חיית הלהבות של מהותו לבינו, ואז, לאחר שקבע את החרק הזה, הוא הנזיל את מהותו לתוכו. ומול קיוטה הופיעה השפירית. “הנה אתה, דרקון נכבד, עכשיו הוכחת לי שכוחך באמת עצום ואדיר” אמר קיוטה. “עכשיו אקח חלק מאוצרותיך, ואוכל חלק מארוחתך.”
השפירית נתכעסה, מיד החליטה לחזור להיות הדרקון הנוראי ולמחוץ את קיוטה. אבל הטרנספורמציה של שפירית הושלמה, והיא נתקעה בקליפה שעוטפת אותה. מעתה היא רק חרק חסר כוח. אחרי שהקיוטה לקח חלק ארי באוצרות השפירית, הוא הזעיק את בני האדם והחיות האחרות והללו התחלקו בשאריות ושמחו בעזיבתו של דרקון. האסון נמנע והעולם המשיך לעוד גלגול, עוד מחזור, ולמשך זמן מה, הכל היה טוב.
כמובן, שהרוח הגדולה לא הותירה את שפירית חסרת כוח לזמן רב. כמו כל חיות הטבע, גם לה מקום בגלגל החיים הגדול והשפירית קיבלה את רפואת האשליות. היא טווה אשליות, מסירה אשליות ושומרת על מקומות של כוח ושפע. יופייה של השפירית, וצבעיה העזים מזכירים את אבני החן של הדרקון, וגם את עולמות התעתוע. בתמונה, אוסף הפטישים שלי בדמות שפירית, משבט הזוני.
לא סתם עולה בי הצורך לספר את הסיפור הזה מחדש ולהעלותו על הכתב: התחלתי עבודה חדשה. הבלוג הזה מלווה אותי מאז 2004, בית הספר התיכון, הצבא, האוניברסיטה וההתבגרות. ייתכן שהוא אחד הדברים הקבועים היחידים בחיי. בכל הזמן הזה הצלחתי להימנע משוק העבודה בצורה זו או אחרת. עכשיו, אני כבר עוסק במקצוע שלי. שבתי לדור בשני הארונות, ארון ההומוסקסואליות וארון המטאטאים (ארון הכישוף). יש איזו גרסה חלושה שלי שיושבת מול המחשב או מסדרת ספרים על מדף, שההגנה היחידה שלה היא בעצם האשליה שאני אדם אחר, נורמטיבי, ולמען האמת? קצת משעמם. אני מודע לכך שכל מסיכה שאנחנו בוחרים לחבוש, מותירה בנו את חותמה. אני לא כמו הדרקון המסכן, שחושב שרגע בצורה אחרת לא ישאיר בו את סימניו. לא נורא. עוד מעט שרביט הבלאקת’ורן שלי יגיע מגלסטונבורי, ולפחות אוכל להשתמש בו בצורה דיסקרטית כשמשחיתים ספרים, אבל בואו נשאיר את זה בסוד. טוב?
ארדן,
של הגן.
“