פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2013-07-19

“

היום ככל יום עשיתי את ההליכה היומית שלי ברחובות טבריה. בזמן שאני עובר את הסיבוב של ויצו, אני רואה את המחזה הבא: שלוש נערות, כאשר אחת מעולפת על הריצפה היא הייתה חצי ערנית ואמרה שטויות ויצאה ונכנסה להכרה. מיד אני עוצר ואני שואל אם הן הזמינו אמבולנס. הן לא, ולא היה הפלאפון שלי עלי. הן התחילו לספר לי את הסיפור: “”יואו אני בשוק שזה קרה””. מיד הרחתי את הוודקה החזקה- שהנערה שכבה בשלולית שלה. “”היא רק שתתה כוס אחת””. אחת מהן כל הזמן הזיזה אותה (שאסור כי זה עלול לגרום לשיתוק- אבל היא כבר הזיזה אותה בצורה משמעותית אז אמרתי לה כבר להרים לה את הרגליים, שזה כל מה שאני זוכר מהכשרת ההחייאה הבסיסית שקיבלתי בצבא) אמרתי להן שמיד תתקשרנה למד””א שוב (חזרתי על ההצהרה משהו כמו שלושים וארבע פעמים).  והן שאלו אותי אם אני יודע מה קרה לה. עכשיו: זה יכול להיות הכל החל מסם אונס שמישהו שם לב במשקה, וכלה במפרצת במוח, דרך הרעלת אלכוהול או עירבוב לא נכון של אלכוהול עם תרופות שהיא נוטלת, אבל ממש לא היה זמן להסביר, אז שוב חזרתי על מילותי. חיפשתי מישהו באזור עם טלפון סלולרי ומצאתי שכנה בדירה למעלה שצעקתי לה שבבקשה תזמין אמבולנס לילדה. לבסוף יצא שוטר מן הבניין וסידר את העיניינים. “”לך, הכל בסדר חמוד.”” הוא אמר והמשכתי בטיול שלי.

למה הקדשתי לזה רשומה? עזבו אלכוהול עם קטינים אי אפשר לאכוף את זה באמת- מי שרוצה לשתות ישתה. אבל אם קורה משהו כזה, אל תיקחו אחריות. תקראו ישר לאמבולנס. כל שנייה רלוונטית וזה עלול להיגמר במוות- באופן כללי, גם מי שיודע החייאה ועזרה ראשונה מבין שהחלק של ה””ראשונה”” הוא בדיוק מבוא לשנייה, שלישית ורביעית. גם כמטפל רוחני, כאשר אני עוזר לרפא ולהחזיק מישהו זה התפקיד שלי לומר לו או לה ללכת לטיפול קונבנציונלי. גם בעניין של רפואת הנפש- אני תמיד מלווה מטפלים אחרים ולא עושה דברים לבד. אני לא מעודכן בכל הספרות המחקרית של כל מחלה פיסית ופסיכולוגית ואני לא יכול ולא רוצה לקחת אחריות מלאה כאשר אין לי את הידע הזה. כבר נתקלתי באופן אישי בכמה פעמים בקהילה הזו- ופעם אחת על בשרי שאנשים רצו לעזור בלי שיש להם בכלל הכשרה לעזור לאיש. גם לי זה קרה כאשר הייתי במשבר, ובמקום ש””חברי”” הטובים יובילו אותי לעזרה הנכונה הם נתנו לי טיפול רוחני לא נכון וניזוקתי. 

קחו מילותי לליבכם אנשים יקרים.

ארדן,

של הגן.

“

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2013-07-17

“

לפני עידן ועידנים הילדים של אימא צבר היו חלקי עור וגדלו ביער, יחד עם העצים, השיחים והפרחים האחרים. מכיוון שהם היו כה שבריריים, כל הלך, או בעל חיים נתקל בהם, ושבר אותם. אימא צבר בכתה. זמן רב היא חיפשה פתרון ולבסוף רוחה מצאה את אורונמילה- חוזה העתידות של האלים. היא הלכה אליו. הוא אמר שאפשר לשנות אותה בצורה שלעולם לא יגעו בילדיה. הוא אמר לה להביא לו מחטים וצמחים אחרים מן היער וסכין חד. הוא שחט מעליה תרנגול בשביל הדם, ולקרוא לאלגואה. הוא לקח את הסכין ועשה חתכים קטנים בבשרה. בחתכים הקטנים הוא החדיר מחטים ועיסה לבשרה אבקת קסמים שהוא רקח מן הצמחים. מאותו יום הילדים של אימא צבר צימחו מחטים ארוכות ואיש או חיה לא רצו לגעת בהם. למעשה, העצים שנפצעו מילדי הצבר, בחרו לא לצמוח לידם, וכך הקקטוסים נשארו לבדם, והארץ שהייתה סביבם הפכה למדבר צחיח מחיים של צמחים אחרים. ילדי הצבר ואימם אמנם שגשגו בשממה הזו, אבל נטרו טינה לאורונמילה על בדידותם. שנים ארוכות לאחר מכן, אורונמילה נרדף אחרי האויבים שלו, והגיע למדבר. הוא חש בטוח כי הוא זכר את הדבר שהוא עשה עבור הצברים- מלכי המדבר. הוא ביקש עזרה והשם סירבו. רק לאחר שהזכיר להם את ההגנה שהוא סיפק להם, הצברים ניאותו לספק לו מחסה.

הערות: הסיפור השולי הזה נלקח מספר על צמחים בשימוש הרפואי שלהם במסורת הלוקומי- Ewe Osain, ובחרתי בו כדי בעצם לבאר לקח שמסופר בצורות שונות בכל תרבות, וזה שכוח מגיע עם מחיר מסויים. כאן לא מדובר על האחריות בשימוש בכוח, אלא בעובדה שגם הכוח הטבעי שאנחנו מקבלים על ידי האלוהות מגיע עם מחיר ועם הודיה. כיום כאשר אני מקריב לרוחות על בסיס קבוע, אני בעצם מאשרר את הקשר שלי אליהן. אותם דבר עם אלים ופיות. בנוסף הצבר גם כאן מראה רוח מאוד עוקצנית, לא מסבירת פנים ועקשנית אולי כמו דימוי “”הצבר הישראלי”” המפורסם. האם לקחנו את החסות הרוחנית של הצמח עלינו כעם? אם כן, אנחנו צריכים להמשיך להעניק קורבנות לצמח הקדוש הזה שמגן עלינו כאן. וגם המכשפות שבינינו… המחטים ניתנו לצבר עבור הגנה… אין סיבה שאנחנו לא נשתמש בהם באותה צורה.

ארדן, של הגן.

“

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2013-07-16

“

אני חושב שהרבה מאוד דברים מלמדים אותי כמה שבריריים הקשרים האנושיים. יש סיבה מדוע הם נשברים. רק אלו שעומדים במבחן הזמן אולי ראויים לשימור. אחרי הביקור במעיין אושון, קיבלתי מתנה מן האלה, ראש משומר באיכות גבוהה של שפמנון מצוי ענק. הוא חיכה רק לי בין שברי הקנים בדרך חזרה לאוטו. שפמנון הוא אחד החיות המוכרות של אורישה אושון והוא מייצג את היכולת שלה לשלוט בזרמי המים על ידי שאיבה. בהודו יש שפמנונים באורך שלושה מטרים שיכולים לשאוב ילדים ולבלוע אותם שלמים. זהו כלי נשק של האלה האושון. ואני קיבלתי אותו, החדרתי לבשרו שרף בנזואין ולבונה. מרחתי אותו בשמן המור והעברתי אותו בקטורות רקוחות לאושון. הוא קיבל את שמו הטקסי “”מוש-מוש”” (השם האמיתי שמור במערכת) והראש משמש באופן טבעי בית לנפש השפמנון המת. זה לא הבית הראשון לנפשות שלי- הראשון הוא ראש קרוקודיל בשם ג`ימבו, שקיבלתי במתנה כאשר רכשתי גולגלות באי-ביי. הוא ישות שמחה מאוד שאוהבת לנקות הילות של אנשים על ידי אכילה של מבנים אנרגטיים שליליים.

בתים של רוחות שעשויים גולגלות או ראשים משומרים הם בעצם צורת כישוף מאוד עתיקה וקלאסית ואני היחיד שאני מכיר בישראל שעובד איתם.  לפעמים זה קצת בודד לי שאני היחיד שממש עושה את הדברים הללו בצורה הזו ואף אחד מלבד חופן אנשים יכול להבין או להעריך את העבודה שלי. וגם אלו שכן, זה פשוט ממש מזעזע אותי התועלתנות שיש בקשרים “”חבריים””. האדם איתך כל עוד הוא משמש אותך או שיש לך משהו להעניק לו ואז אם כבר לא, או שהוא לא נוח, להיפטר ממנו בקלות. ברצינות אם יש אנשים כאלה בסביבה שלי תעשו טובה ותעלמו לכם? תודה. אפילו בתקופות ההיסטוריות שבהן עבדות הייתה מותרת, העבדים שגרו איתך בבית הפכו לסוג של קרובי משפחה קשרים עמוקים ומשמעותיים הם מאוד חשובים להתפתחות האישית שלנו. אז כן, אני לא בקשר יומיומי עם כל מי שאני אוהב, אבל אני תמיד פתוח לעזור ואני (מלבד מקרה אחד ומאוד יוצא דופן) מעולם לא דחיתי או סילקתי אנשים מהמעגל שלי.

בנוסף אירגנתי “”יום מלכות”” נחמד לנשות האילה (להזכירכם- אילה Ile הוא בית מקדש וודו- בדומה לקאוון, רק שהוא יותר משפחתי ופחות פורמלי והוא יכול להכיל לא משתמשי קסם לסוגיהם, ואנשים בעלי כישורים שונים) והלכנו למעיינות החמים של חמי טבריה. זה היה פורום מצומצם, אני ועוד שלוש מכשפות כולל את שלאויה. היא הגיעה בבוקר, והכנתי לה את סלט הקיסרית המפורסם שאפשר להכין רק בעונה של התאנים, ובצהריים יצאנו למסעדה החביבה שלנו שם הפכתי לסוג של “”דודה”” של המלצרית המקסימה. בזמן האוכל המענג, חזרנו לדבר על המחזור הרומנטי של בני זוגה של שלאויה- ואני בחרתי סופריטו מובחר עם טעם ביתי. היא בחרה דפי פילו ממולאים בקר וירקות חזרנו לביתי בזריזות, שם חיכו לנו הבנות הנוספות. שלאויה הביאה הפתעה: שמן אושון (השמנים הוודאנים עשוים מצמחים המושרים לתקופה ארוכה בשמו בסיס ומקודשים- בניגוד לאלו שסתם מעורבים עם שמנים אתריים) אבל מלבד פנינה מושלמת שמחכה בכל בקבוק כמנחה לאימא אושון, כל שמן נעשה קצת אחרת עם אספקט אחר שלה. אני קיבלתי שמן אושון עם מעט תפוז, בשביל משיכה, ושמן אושון מעורב על שמן מלכות שנועד להדגיש את הצד המלכותי והמצווה שבי. הלכנו לחמי טבריה, שם פתחתי בקבוק יין לטרון רוזה חצי יבש, וכשהגביע היה על סף הבריכה, שתינו ממנו- עד שכילינו את כל הבקבוק. בזמן הזה גברים נמשכים אלינו, ושלאויה עשתה מסז` מרגיע למציל השרירי, שגם היה במקרה מוסלמי בצום רמדאן. הוא ניגש אלינו וסיפר לנו בעיקרון את סיפור חייו, כולל את זה שאישתו איבדה את וולדה והוא היה לידה בשבועות האחרונים. הייתי בטוח שאם הם היו מוצאים חדר בנפרד, אותו מוסלמי היה פשוט אונס את שלאויה. הייתי מרוצה. לקראת הערב קיבלנו קורס ריקוד בסיסי, והלכנו לאכול ג`אנק במקדונלדס (כי זו המסורת).

נסיגת מרקיורי האחרונה פשוט ברוטלאית. אני עומד מול אנשים, ומדבר והמסר לא עובר. זה דורש ממני זמן וסבלנות להאט, להסביר ולנסות לצאת מעימותים וגם זה לא תמיד עובד. הרצונות שלי לעשות טוב לאחרים לא תמיד עובדים- אבל אני עדיין מסרב להתמסר למוסר החברתי הפשוט. אולי זה הקונפליקט הגדול ביותר שלי עם הסביבה. גם את הרשומה הזו ממש איטי לי לכתוב ואני עובד עליה כמעט שבועיים. לפחות עוד יומיים אנחנו נצא מההשפעה המדכאת הזאת. דברים נשפכים ויוצאים לי מהיידיים, חיזויים יוצאים עם תוצאות הזויות… ושאר דברים.

זהו לבנתיים.

“

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2013-06-28

“

אני זוכר שרינה מספרת שהחג הפגאני שמבוטל הכי הרבה הוא לי`תה- חג אמצע הקיץ בישראל. חם, מתיש, מיוזע וכואב. בנוסף ליובש המזעזע, אירועי החג המצומצם שתיכננתי כלל חמישה אנשים וביום שבת בתשע בבוקר. הסיכויים היו נגדינו ואיכשהו זה עבד. תיכננתי טקס פשוט עם אלמנטים טובים ועמוקים: אינטימיות ומקום קסום בטבע. המקום הקסום הוא המעיין של אושון או כפי שגיליתי שהוא נקרא בשפת העם “”עין רקת“”. (מה הרקת אומר? איני יודע. אני אצטרך לפתוח את ספר טבריה כדי לגלות). אני, שתי ידידות מכשפות ועוד מכר נחמד הלכנו למעיין הזה. ההליכה הייתה קשה. בעבר, היה חור בשער הפרדס המקביל למעיין שאיפשר לאנשים להגיע למקום בקלות. כיום השער נחסם בצורה מאוד אסרטיבית, עם לוח ברזל ענק, תלתלית של גדר תיל ומצלמות ולפיכך אין שום מעבר קל לשם. הלכנו בדרך בוצית, עם גדמי עצים שרופים, ועם זיזים של פטל קדוש שננעצים בבשר ובבגדים. אחת מהבנות הרגיעה: “”נו מה, מידסאמר זה הכי קשה! למה ציפיתם עם כל המוות וזה…”” הבאתי איתי את הקובעת (גביע גדול) יין איכותי ממנזר לטרון, ומפת מזבח ירוקה. הכנתי גם קודם לכן שמן מידסאמר, אבל הפיות לעגו לי ובטעות לקחתי איתי שמן נחשים. (שזה שמן מופק מבשר נחש מבושל – וטוב לזקיקי השיער) למרבית ההומור הידידה החמתית שלי הייתה ה””לקוחה”” לשמן הזה.

לא היה צורך להטיל מעגל ולזמן יסודות. להפך, אני חושב שהפרקטיקות הללו שיש להם מקורות קבליסטיים יוצאות מנקודות הנחה שאנחנו במקום “”טמא”” שיש לאזן מחדש את היסודות שבו. השמש הזורחת והחמה היא יסוד האש. המעיין הוא המים. יש רוח ואוויר כל הזמן, וסלעים עגולים שהם אדמה. ארבעת היסודות בצורה שתהיה קלה לאדם להכיל. אז הודיתי להם על המקום הזה במקום לקרוא לתמצית הרוחנית הערה שכבר יש שם, והמעיין היה מתוחם מספיק. שמנו דברים לטעינה על מזבח האבן, ונכנסו למעיין. כבר בבוקר היה חם, והמעיין צינן את גופנו. הגישה הקשה עשתה את המקום ללא זמין לאנשים אחרים מבחוץ כך שביום שבת בבוקר הוא היה לגמרי שלנו. נשמנו נשימות עמוקות במים, והעברתי טראנס שקשור בפיות ובזמן הזה. קוראים לא ישראלים לא יודעים שישראל בקיץ היא מאוד חמה. זה זמן מוות. תמוז מת ונמצא בלב האדמה ופריון הארץ נגזל ממנה. האל שפש (שמש) נושא עימו את מות, אל המוות. יש יובש וקושי. החיים לא קלים כמו שהם באירופה הקפואה שמקבלת הפסקה חמימה בזמנים כאלו. זה זמן להתאבל על המתים, לתת קורבנות ובמקרה של הישראלי המודרני- לשבת במזגן ולחכות שזה ייגמר.

קיבלתי רק מחמאות על הארגון. גם אם היינו צריכים לחזור חזרה ולהתנקות שוב בגלל האפר והדברים השחורים. האנרגיות היו מאוד נכונות והתקשורת מאוד נקייה.

המים הקרירים מזכירים שיש חיים גם באמצע החום, ויש עונג גם בלב הסבל.

ברוכים תהיו.

ארדן

“

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2013-06-18

“

כמו בכל דבר בעולם, גם בסצנה הרוחנית יש טרנדים. הם לא משתנים בתכיפות כמו האופנה בפריז, אבל הם שם. אחת מהאופנות הישראליות ובכלל היא מערכת היחסים היחודית בין עולם הרוח היהודי לזה הבודהיסטי שהגיע מהודו. אני חי באמונה שבה “”איש באמונתו יחיה”” אבל חוויתי די והותר כפייה בודהיסטית, שהובילה אותי לכתוב את הרשומה הזו. כיצד ההודים החייכנים עם הטיקה והקבלה והאהבה האין סופית הפכו לכופי דת? אענה על זאת בקלות- על ידי החדרה של מושגים קטנים ומשמעותיים (עוד רגע על כמה מהמושגים הללו) ללינגו הרוחני הישראלי. עכשיו זה לא שאני בדיוק מתלהב מיהדות, הקבלה ודומיה, אבל לפחות מדובר בדבר שורשי ומקומי ולא נטע זר, אז זה פחות “”מציק לי בעין”” כמו שנאמר. האם אתם מכירים את המושגים הללו? קרמה, צ`קרות, סמסרה, דהארמה? אם כן, אז הבודהיסטים הגיעו גם אליכם בצורה קלילה בשיחה בבומבמלה. המושגים נשארו אבל מה שעומד אחריהם, גם בהודו עצמה זה דיון ארוך, מתיש, משתנה מקסטה דתית זו או אחרת והכי חשוב: חסר משמעות אמיתית מחוץ לתרבות שממנה זה מגיע.

אני לא בודהיסט, ערכי הבודהיזם (בין אם זה דת במקום אחד, וזרם מחשבה במקום אחר) אינם הולמים אותי. מדוע? כי אני לא חושב שהעולם זה מסדרון גיהנומי שצריך להשתחרר ממנו. לדוגמא: אני דוגל בהדוניזם: כן, המילה הדוניזם מצאה שימוש ציני כאשר בנימין נתניהו, ראש הממשלה שלנו, תואר בה על ידי התקשורת. אבל להדוניזם אין משמעות שלילית לכשעצמה: אני נהנה מתענוגות החיים. אני לא חייב סיגר קובני, או קוקטייל בחמש מאות שקלים כדי לעשות את זה. לשבת במרפסת שלי בשקיעה, להביט על מטע המנגו מול הכינרת… מרק קובה אדומה ליום שישי… אמבט ריחני מענגים אותי. כמו מוסיקה. אני אכן מאמין שהדרך אל האושר רצופה בתענוגות הגוף, ובאמונה זו אני פוסל את המהות הרוחנית של הבודהיזם שגורס כי הדרך אל ההארה דורש ניתוק מתענוגות הגוף, כי החיים בעולם הזה הם סבל. תפיסת הרוחנית שלי אפוא, היא מערבית/מודרנית. אני לא מוצא מדיטציה כפרוזדור לעזיבת העולם העצוב הזה.

בואו ניקח מילה טעונה למשל: קרמה. בואו נביט במושג הנפוץ הזה, שכולם מלבד המנותקים ביותר מכירים: המושג בוויקיפדיה העברית: וכמובן, בוויקיפדיה האנגלית: יש הבדל עצום בין המילים הקצרות והלא מדוייקות בעברית לפירוט מה זה קרמה באנגלית. בכל אחת מן הדתות השונות, בודהיזם, הינדואיזם, סיקהיזם וג`ייניזם יש למושג משמעות שונה. מה המשמעות העברית הנפוצה? יחסי סיבה תוצאה. אם עשינו מעשה שלילי בתפיסה חברתית, תוצאה שלילית תגיע אלינו בכל דרך בעקבות המעשה הזה- אם בגילגול הזה או הבא. זה סך הכל ביטוי מחודש לתפיסת המונותאיזם שקיים בדתות הנצרות, יהדות והאיסלם. אותו מובן של “”אם תהיה ילד רע, אלוהים יראה אותך ויעניש אותך!”” או התוצאה הקרובה ביותר לפי מורכבות תפיסות אלה. מבחינתי אמונה דתית או רוחנית כזאת אינה מקובלת- אם החופש קיים באמת בעולם, לא תהיה ישות או אל שתגביל את זה. הטבע הוא רק טבע. הטבע לא שופט מעשה חיובי או שלילי ובוחר להעניש או לתת פרס. חייל שמת בקרב כדי להגן על ארצו לא מקבל פרס, הוא מת למען ערך עליון עבורו והוא לא יהנה מהפירות של זה. היקום מלא בטרגדיות כאלה- וזה חלק ממה שהופך את החיים פה לעמוקים ומורכבים באמת.

עוד משהו שמפריע לי בתור אדם רוחני: הקונספט של ההארה. “”אם נהיה אנשים טובים ורוחניים מספיק, נזכה להארה ונשתחרר מהסמסרה הזו!”” כאשר הסתובבתי במוזיאון הכט בחיפה, ראיתי תצורה של כלים רומיים עתיקים. הם נראים בדיוק כמו הפיירקס שיש לנו במטבח היום. האנושות לא מתקדמת רוחנית. אנחנו אוכלים, שותים, נושמים… חושבים, אוהבים ושונאים כפי שעשינו אלף אלפי שנים. להביט אחורה בזילזול ולציין שאנשי העבר היו “”ברברים”” ושאנחנו יותר טובים כי יש לנו מקררים ואינטרנט ואנטיביוטיקה זה פשוט בורות לשמה. זה לא רוחני בעליל לזלזל באבות הקדמונים. אנחנו אותם אנשים- ואנחנו המשך ישיר של אותם חצאי קופים שציירו על קיר המערה. הרצון להארה מגיע מתוך מחשבה ש””צריך להיות משהו נוסף בעולם הזה!”” ובכן, יש הרבה דברים בעולם הזה מבחינה רוחנית והם זמינים לכולם. עולם הרוח והאסטרל זמין לכולם. הטלה אסטרלית ויכולת לדבר עם ישויות (כולל עם בודהא בעצמו אם נבחר בכך) זמין לכל יצור אנושי. הללו דורשים הקשבה, לימוד ומשמעת עצמית אבל לכולנו יש את הקשר הזה.

אז להבא אם נדבר בפסטיבלים, אשמח אם לא תציינו בפני מושגים שאינכם מבינים, מתרבויות שאליהן אתם לא שייכים ולא מוכנים לעשות קפיצת מחוייבות העמוקה ללמוד. אשמח אם לא תזעזעו אם כל מעשה שלי פוגע בתפיסת הקרמה שלכם, ולא תדברו איתי על צמחונות. תפיסת העולם הרוחנית שלי שלמה ומלאה בדברים מערביים. הרוחניות המערבית לא מתה. היא לא זקוקה לריענון אקזוטי מן המזרח. האקזוטיפיקציה מרחיקה מן המשמעות, ולא מאפשרת לאדם לחוות את המשמעות האמיתית (והפוליטית) של הדברים הנלמדים. הבודהיזם הביא עימו לא רק את המינוחים התרבותיים שלו אלא גם דברים נוספים מהודו. האם אתם שורפים קטורת כמנחה או כ””משהו שעושה אווירה וריח טוב””?

בברכות,

ארדן.

“