פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2016-07-04
“
שלום חברים וחברות, מזמן לא כתבתי כאן בבלוג- הממשק החדש לא מוצא חן בעיני, ואני יצור של הרגלים שמחבב את הממשק הרגיל והמוכר. אני אמשיך לכתוב כאן ולשנות את העיצוב של הבלוג עד שהוא ימצא חן בעיני ואנחנו נסתדר. בנוסף, סיימתי תקופת מבחנים ואני עובר לתקופת עבודות: כרגע בעצם אני לוקח חלק בתוכנית לימוד של ספרנות ומידענות באוניברסיטת חיפה. כבר סיימתי סמינריון אחד, ויש לי עוד שניים כאלה- שאני באמצע כתיבתם, אבל אל חשש, לא נטשתי אתכם.
היום רציתי לכתוב על כשפי כבילה. זוהי בעצם סוגה שלמה של כשפים שמתבססת על אנרגיה סאטורנית של מגבלות והכשלות- אנרגיה של כוכב הלכת שבתאי. זוהי אנרגיה, כמו שציינתי בעבר בכתבי, של יסוד האדמה והמים- כמו ביצת כבול ששואבת אנשים לתוכה. יש כמה שימושים כלליים לכישופי כבילה: כישוף כבילה שנועד בעצם להחזיק זוג אוהבים ביחד- לגרום לגבר למשל לא לרצות שום אישה אחרת מלבד זו המוצהרת בכישוף, כישופים שנועדו לכבול שדים וכוחם למטרת המכשף הטקסי, וגם כשפי כבילה שנועדו למנוע מאדם גישה לכוח או לעשייה כלשהי.
כשפי כבילה בצורה כלשהי תמיד היו קיימים עוד מתקופות פרה-היסטוריות, אבל האבא של כשפי הכבילה המודרניים הגיע מן הרנסנס דווקא לדעתי. המכשף הטקסי של תקופת הרנסנס לא פנה לשדים ללא הכנה. לרוב המכשף הטקסי היה כומר שקיבל סמכות מהכנסייה הקתולית לבצע טקסים בסיסיים של מאגיה ליטורגית שהיו מותרים באותו הזמן, כמו טקס גירוש שדים למשל. המכשף היה כובל את השד למעגל, ומצווה עליו עשייה כזו או אחרת בשם ישוע הנוצרי או כוחות ושמות טקסיים אחרים שהתגלגלו להם מהפפירוסים והטקסטים המאגיים היווניים שנותרו בספריות המנזרים. מכאן עלתה ההשראה לאדם הפשוט שחווה סיפורים שכאלה גם ממקור כנסייתי ראשון וגם מפולקלור- אם ניתן לצוות ולכבול נפש דמונית, האם לא ניתן לעשות אותו הדבר לנפש אנושית?
ואכן, יש בקבלה המעשית, במאגיה מצרית ויוונית עתיקה המון דוגמאות של מאגיה שנועדה לכבול אנשים זה לזה- בובות וודו עשויות שעווה, עופרת או בד נכבלו אחת לשנייה או לבד במטרה לשלוט או להמיט אסון על קורבן הלחש. מאגיה של אהבה בתקופה ההיא נועדה יותר מסתם להביא לשינויים הורמונליים רנדומליים במושא הלחש- היא נועדה הרבה פעמים לבסס מעמד ולהביא לשרידה ושגשוג על ידי יצירת קשרים חברתיים ונישואין פוריים עבור מטיל הלחש. מעניין לראות, שלא היו לחשים שנועדו לכבול את כוחם של המכשפים עצמם. מכיוון שהמכשפים עצמם יצרו את הכשפים, הם כנראה לא ראו צורך בכך. הרבה יותר היה קל להפעיל קללת מוות על המכשף המתחרה. אבל מדוע שיהיה בכך צורך- בהתחשב באופן שבו לחשים כאלה פועלים? על כך בהמשך. לחשים שנועדו לכבול את כוחו של המכשף או הבריון הם תוצר של מאגיה מודרנית.
בשנות השישים והשבעים לוויקה, הדת הניאו-פגאנית המתקדמת ביותר הייתה בעיה: הדת פוצלה לשני זרמים עיקריים- אלו שקיבלו את הטקסט של עצת הויקאנים ואלו שלא. אלו שדבקו בגארדנר, ואלו שדבקו בווליאנטה- האב והאם של הוויקה המודרנית. הרבה אנשים נפלו בין הכיסאות המוסריים שהעלו את השאלה שוב ושוב: האם מותר או אסור לקלל? מכיוון שהדת הזו כבר עזבה את ידיהם של הבריטים ורצה להיות משהו מאוד אמריקאי, האמריקאים קיבלו על עצמם את הזכות להחליט: ובמועצת המכשפות של 1984, הוחלט לנקות את הספרות המאגית והפגאנית מדם, סכינים, שוטים וקללות. זה שהעולם קשה ואכזרי לא אומר שצריך שגם המכשפות תהיינה כאלה. נכון? ובכן, הוויקאנים והזרמים שצמחו מוויקה שכחו שיש מכשפות מסורתיות אחרות: מכשפות וודו, הודו, סנטריה וזרמים של מאגיה גרמנית מסורתית שגם התקיימו “בשקט” ביבשת אמריקה לצידם- והזרמים הללו לא שיחקו לפי “החוקים” של מועצת המכשפות.
הוויקה שתמכה קצת יותר בצדדים האפלים דיברה בגלוי על כשפי כבילה: אם מישהו מזיק צריך לכבול אותו- לקשור בובה, להטיל עליו בועה של אור לבן, להכניס לפריזר ולהקפיא (השפעה מעניינת של ההודו כאן) ועוד. ספרים שונים יצאו בנושא: כמו זה של הזוג ג’נט וסטוראט פרר- שמזהיר להשתמש בכשפי כבילה רק במקרים קיצוניים בלבד, וגם אז בצורה מאוד מאוד מושכלת. הבעיה היא- כמו שציינתי שקללות רציניות יותר קיימות ומאבקי כוח מאגיים מתקיימים כל הזמן בחברות ספרדיות, אמריקאיות ילידיות ואפאלצ’יות בארצות הברית. קללות הכבילה אינן יכולות להיות שחקניות משמעותיות במאבקי הכוח הללו שמשתמשות בכל ארסנל הקללות הקיים. הכולל שימוש במאגיה סימפתטית הרסנית וגיוס של קללות שגורמות לחרקים ונחשים לצמוח בבטן קורבן הקללה. בנוסף זה כמעט בלתי אפשרי לכבול כוח של מכשפה לזמן של יותר משישה חודשים לכל היותר. מדוע?
כדי שכישוף כלשהו יעבוד, יש צורך בשני גורמים מרכזיים: יכולת העלאה של אנרגיה משמע טקס הנועד להעלות משמעות לתת המודע הקולקטיבי, ותמיכה רוחנית. אם מכשפה תטיל לחש למשל, שיהרוג את כל הצמחים בגינה שלה- היא עשויה להרוג את חלקם, היא עשויה לעכב צמיחה של צמחים אחרים- אבל המצב הטבעי של האדמה הוא לאפשר לצמחים לגדול. לפיכך אחרי שהאנרגיה שמונעת מהגינה לצמוח תיגמר, המסר בתת-המודע הקולקטיבי יישחק, וידחק החוצה על המסרים האחרים הנכנסים לתת המודע הקולקטיבי יום יום, והגינה תהיה ירוקה שנית.
אם המכשפה מגייסת למשל, את דמטר אלת האדמה למטרה של עיכוב והרס צמיחה של הגינה, באקט של תיאורגיה, הכוח לשמור על הגינה עקרה תלויה בחסדה של דמטר כלפי אותה מכשפה. משמע, אם המכשפה מקריבה וסוגדת לה, יש אינטרס לאלה להמשיך להפעיל את כוחה האלוהי. אם לא, האלה תעזוב את הגינה לנפשה ותאפשר לצמחים הלא רצויים לגדול כרגיל. כן, זה בדיוק העניין- במאגיה ליטורגית מי שנותן יותר מנחות ויותר תשומת לב לאלים ההפכפכים מנצח. אם המכשפה הכבולה מעניקה יותר מנחות ותשומת לב מן המכשפים שכבלו אותה, הכבילה תנשור כמו עלים בסתיו, ללא שום השפעה או הפרעה.
אלו אותן סיבות אגב מדוע שום כישוף של שפע או כסף אינו פועל לנצח, או למה אנחנו לא זוכים בחיי אלמוות. היכולת שלנו לתעל אנרגיה מוגבלת ומבוססת על אלמנטים לא יציבים- וזה חלק ממה שעושה אותנו אנושיים. להיות על-אנושיים פירושו להיות אל-אנושיים ואבוי לנו ממצב שכזה.
אז ניתן להסיק כי לחשי כבילה על אנשים בסגנון וויקאני נועדו למנוע מאדם לרוב לפגוע בעצמו ובאחרים. הסרט “הכישוף” מ-1996, עשה פופולריזציה של הלחש הזה- הגיבורה שרה מנסה להטיל לחש כזה על האנטי-גיבורה, ננסי (אותה משחקת פרוז’יה באלק). היא כורכת תמונה של ננסי עם סרט לבן וחוזרת על צ’אנט- שיר לחש, בו היא אוסרת על ננסי לפגוע בעצמה ובאחרים. היא לא לוקחת מננסי את כוחות הכישוף שלה- היא סך הכול מכוונת למציאות שבה ננסי לא יכולה לפגוע באחרים. הלחש לא עובד וננסי מרגישה נבגדת ומאיימת על שרה. בסוף הסרט, לאחר מאבק מאגי, שרה מטילה את הלחש שוב, והפעם לא רק שהאלים נוטשים את ננסי ואת כוחה, לחש הכבילה מוציא אותה מדעתה והיא מסיימת בבית חולים לנפגעי נפש- מה שמוביל את הצופה לסוג של קתרזיס. התחושה הזו מעוררת דמיון והשראה- רצון לפגוע בצורה דומה באויבי הצופה. פחות ידוע שתוכנן סרט המשך בו ננסי מתמודדת עם הפגיעה בה וחוזרת לפעילות- אבל מעולם לא קיבל את המימון ולפיכך הוא לא הוסרט מעולם.
אחת מסוגות הלחשים הנפוצים ביותר במאגיה ספרדית של היבשת האמריקאית היא סוגת פותח השערים. העניין של צמתים ושערים הוא עניין קלאסי במאגיה פגאנית עתיקה, והוא חוזר גם כאן. שער שנסגר, או כוח שנעלם, חוזר בדרך כלל עם מגע קל בצמחים הרלוונטיים. למרות שאין לנו את ה”אברה-קמינו” הקלאסי שהוא בעצם צמח שגדל רק ביבשת, יש לנו גויאבה, ואלפי צמחים של אשו, הקטה ושאר האלים אם ברצון המכשפה להשתחרר מכבילה. כוחנו הוא רק בידי האלים, ואם האלים נתנו לנו כוח זה, הם התכוונו שגם נשמור עליו. גם לא נעשה דבר, הוא יחזור בסופו של דבר, רענן וירוק, עם קסמה הסודי של האדמה.
ארדן,
של הגן
“