פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2007-07-23
ברגע אחד, טיפה מכל אור המקדשים, אור המדורות, המחתות והפולחנים, רמץ זעיר ריחף כלפי מעלה, מעלה מבלי שבני האדם אפילו ישימו לב. בגובה סביר מעל אותה ספירה, האורות הפכו לאחד. כדור אור בצבעי להבה, שמצד אחד זורח באור יקרות אבל מצד שני גם קר מאוד, טהור מאוד. אותו כדור אש עבר את ספירת יסוד ביעף, התעכב להסתכל רגע בספירת תפארת התרומם מעל דעת האתרית ולא נשתהה להסתכל באור של כתר. לא. הוא הלך למקור רחוק אף יותר…
הוא האיר את האין באורו, לא התרשם במיוחד מהאין סוף, והגיע להיכל המיוחל. אין סוף אור. כדור האש שינה צורה. למעשה כדור האש הפך להיות גברת בעלת שמלת זעפרן צבועה, שיער שחור בעל כיסוי נוצץ, וסנדלי כסף הזורחים באור הכוכבים מסביב.
“לכי מכאן, אינך רצויה כאן, יום אחד כולם יכחדו, בדיוק כמוך.” אמר קול גברי ורועם. האלה ציקצקה בלשונה. “לולי אסטריה, אלת הכוכב הייתה אימי, ייתכן שלא הייתי יכולה לכבד אותך בביקור הזה. אבל לצערך היא הייתה לפניך ויותר חשוב, אני הייתי לפניך. לפיכך לנסות לנטול ממני את הכוכבים בדמי, זה כמו ליטול ממך את המלכות על הארץ.
כן, אני מודעת לכך שאתה מנסה להכחיד את האלים הישנים, ואני חושבת שאני גם מבינה למה.”
האל שלחליפין היה סב זקן ומרוגז ולפעמים חסר צורה לחלוטין קם מכס הזהב שלו והתקרב אליה.
“איך גילית?” צחוק האלה היה פעמון רועם ומושלם בהיכל שבו רחשו רק כרובים ומלאכים אשר התרחקו מאורה הקריר.
“זה היה ברור. הפקודות שנתת להם, זה היה סוג של עידן חדש, אתה צוחק עלי? “לא תרצח” כאילו שזה ימנע מהם לרצוח.”
“אני רק…” הוא פתח
“אתה רק מנסה לגרום להם להיות אנשים יותר טובים. אתה גם צודק. עידן של אלים קטנוניים ומלאי נקמה תם. במיוחד אחרי כל הבגידות המטופשות של זאוס. הידעת, אני זקנה אף ממנו.”
גופו השרירי של האל הזקן נרפה על הכס. הקשות סנדליה של האלה האפלה הדהדו כאשר היא התקרבה לכס.
“אתה יודע למה אני כאן?” היא שאלה במעט לעג.
“זה לא מעניין אותי” ענה. צחוק הפעמונים שלה הדהד שוב בעולם. גבריאל שלף את חרבו הלוהבת אשר במחוות אגב מן האלה החרב התפוררה בידו לגושים שחורים.
“אתה רוצה לומר לי שאתה מעל החוקים שאתה בעצמך הצבת? “כבד את אביך ואת אימך” במקרה זה את אימך. אני זקנה ממך ואני אקבל את הכבוד הראוי. אני כאן כי אני פורופורס, נושאת את הלפידים ואתה יודע מה זה אומר. אני כאן להנחות ולייעץ. זאוס עצמו התייעץ בי, ואתה יכול להחשיב עצמך לבר מזל…”
“זאוס מת” הוא הפטיר. “זה לא נכון, כי שמו ימלא את ספרי ההיסטוריה בזמן שאתה אפילו לא מגלה לבני התמותה את שימך שלך. אני זוכרת שהיית שד מדברי שאחראי על מלחמה והרג, הגעת רחוק מאוד, ובכל זאת, בני עמך נלחמים כל העת. אפילו רגע של שקט אין להם, ואני החלטתי שהגיע הזמן שתשמע לעצתי. ולכן אני כאן.” היא זימנה למציאות כס כסוף התיישבה וניגבה אבק יהלומים קוסמי משמלתה.
“הבעיה המרכזית של בני עמך היא, שהם מתמקדים בתמונה, בפולחן ולא במה שיש לך ללמד אותם. איכפת להם מהכד אבל לא מיוצרו. הבט.
אור פיות קר עזב את אצבעות האלה ונפרס למראה כסופה מול שניהם. זוג מקדשים, יפים נפרשו מולם, פולחן וכוהנים. “אתה מבין שהם לא עוזבים ולא נלחמים כדי לא לפגוע במבנה כן? עמים אחרים שולטים בהם באמצעות המקדשים המגוחכים והמצוירים-ייתר-על-המידה האלו. הם שומרים על החזות החיצונית ולא על האמונה הפנימית.” האלה סיימה ואור הפיות התפוגג.
“זה באמת בעיה” האל גירד את זקנו
“ראה איך זאת אצלי.” האלה זימנה בעדינות אור פיות נוסף בדמות מראה. נראתה שם אישה ענוגה וצעירה שקרעה במהירות קליפת עץ לבנה ועם סכין מעצם חרטה עליו סמלים, בעודה דומעת.
“היא מכינה קמיע עבור אהובה. הוא חייל והולך להלחם במלחמה.” האישה הצעירה הגניבה את הקמיע בין חפצי בן זוגה בעודה מתנה אהבים עימו.
“אני לא אוהב כשפים” סינן האל בין שיניו. האלה צחקה. “ברור שלא. זה אחד התחומים היחידים שבאים עדיין מהבטן כמו שאגה או רעב, אתה יותר מחושב מזה.” היא טוותה חזיון נוסף של מלומד רומי המעתיק לחש אל טבלת עופרת. “האיש הזה למד במשך חמש-עשרה שנה לכתוב קמיעות כראוי לפי התבניות של הפילוסופים והמכשפים לפניו, ואפילו המאגים הפרסים. כרגע הוא כותב קללה משתקת.” החיזיון השני נעלם. “למי לדעתך הלחש יעבוד יותר טוב?”
“למי שהתכוון אליו יותר והעניק יותר אנרגיה ביצירתו, האהבה של האישה הצעירה חזקה פי כמה מידענותו של אותו צעיר. הקמיע שלה יהיה רב עוצמה יותר לבטח”
“חד אבחנה מצידך. הכוח הוא לא בחומרים אלא בכוונה. הכוח הוא לא בבתי המקדש אלא בלבבות האנשים. הם שכחו את זה. וראה כיצד שנאה ריקה משמידה בהם, אותו עם נבחר שבירכת מכל העמים.”
האל חכך בדעתו בשתיקה במשך שעה ארוכה.
“אני רוצה להזכיר לך למה אני עוזרת לך. בעיני אתה עדיין אותו אל מלחמה צעיר מהמדבר. אותה אנרגיה גברית שמתה והתגלגלה מחדש בגוף הזה. זכור את שאול, כשהכזבת אותו הוא רץ לאחת המכשפות שלי, וכעסך עליו היה כה נורא שהשלטת חורבן על כל העם שאהבת. זכור את איזבל הכוהנת אשר נישאה לאחאב, זכור את יופיה השמימי כאשר נפלה מהמרפסת. זכור את הדמות שיצרת למען עמך כדי שילמד ממנו. את שלמה אשר דיבר עם יצירתך החיה- כאילו היית אתה, גם חטאו הייתה “עבודה זרה” אחרי כל הקליפות והאשליות. זכור את אחותי האשרה אשר מקדשה היה כל עץ רענן ולא כלוא בהיכלות רמים וטחובים, ויותר מהכל, זכור את זה!” חזיון אחרון נוצר, הזמן היה אלף שנה ויותר לאחר הפגישה בין האלים השונים- פני האל החווירו.
בשנת 586 לפני הספירה בית המקדש הראשון נחרב בידי נבוכדנצר מלך בבל. בשנת 70 לספירה בית המקדש השני הושמד על ידי צבאות רומי. העם היהודי מעולם לא החלים ממכות אלו, ובאמת לא הבין איך אלוהים נטש את המבנים המקודשים באותו יום. עד עצם היום הזה הקיר החיצוני היחיד ששרד הפך למרכז פולחני- ואגדות על שנאת חינם נרקמו כדי להסביר כיצד האל משמיד את מרכזי הפולחן שלו. העם היהודי היה חזק מספיק כדי להקים מדינה דמוקרטית למחצה בארץ שנגזלה ממנו פעמים רבות. הם עדיין נלחמים עליה עד עצם היום הזה, כהבטחת האל “כל דור ודור יקומו עליו להורגו” האלה האפלה השאירה מתנות מיוחדות. אם מישהו יעלה על פסגת הר הזיתים רגע לפני השחר, ויביט באור הראשון שנוגע בהר הבית, הוא יראה לא את המסגדים המעטרים אותו היום אלא לרגע קט את המקדש שקישט את המקום בעבר.
החיזיון האחרון לא עזב את האל היהודי מעולם, הוא השתמר בהיכל האין סוף אור במחווה לאלה אשר האירה את עיניו לקשיות ליבו שלו. בחזיון יש מעגל של נשים וגברים ששרים לחש ענוג לאלה האפלה בשנת 2007…