פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2014-11-06
“
כשהייתי בתיכון, הייתה לי ידידה מאוד טובה. קיבוצניקית, גרה בבועה המוארת, הרומנטית עם הוורדים המשתרגים והמרחבים הריקים שיש בהם רק יופי. זה מדהים שמשפחתי ששה לתת לי לבלות את שנות התבגרותי בקיבוץ מבלי להסביר לי את ההיסטוריה והאידיאולוגיה שהקימה את המקום. אני פשוט נהניתי מבזבוז האדמה הזה, מבלי דעת, שהמרחבים הללו יפים רק כי פשוט אין תקציב לעשות איתם משהו אחר. כמו שאר פרחי הגן, גם לה שם של פרח. אני לא רוצה לחשוף אותה, אז אבחר באופן רנדומלי את הכינוי בת שבע (על שם המטפס) כשאני מספר עליה. אני הייתי ועדיין מאוד שונה מבת שבע. היא רכבה על אופניים, ורצתה לצאת מהקיבוץ שהיה לה כלא, אבל מבחינתי הקיבוץ היה רוח רעננה שהחליפה את האפרוריות של הבטון והשחור של האספלט. התמסרתי לשינון אינציקלופדיות לזיהוי פטריות וצמחים שונים. לימדתי את עצמי הרבליזם. גיליתי את ניסים קריספיל האלמותי. אבל עבורי הייתי בוסרי מכדי לצאת מהארון ולהתאהב, אני מודה, הייתה נטייה אקיסטנציאליסטית בחינוך וההשכלה שלי. שמעתי את הנדל וקראתי את איין ראנד. בת שבע ואני היינו הפריקים. היא הייתה מעשנת מאחורי מועדוני הכיתות, ואני הייתי יושב איתה ועושה מקלעות של עשב לימון ואורגנו שאותן לקחתי הבייתה. לאף אחד שם לא באמת היה איכפת אם נסיים בגרות או לא, ואני הייתי מבלה שם משש בבוקר ועד שתיים וחצי אחר הצהריים. הנסיעות היו מתישות אותי. אני חושב שאלו היו יחסי אהבה שינאה סך הכל. אני הצקתי לה כי סתם שיעמם לי. היא אוהבת לשמוע את “היהודים”. כשהגיע יום הולדתה השישה-עשר, בת שבע ביקשה ממני לקנות עבורה ספר במתנה. היא ביקשה את הלילה ממהר לרדת: להבין את ההתאבדות. קניתי לה את הספר הזה מבלי לחשוב פעמיים. אני זוכר את ניחוח הפלומריה שנישא באוויר הקיץ כשנתתי לה אותו. היא נתנה לי חיוך מלא ונדיר. לא חשבתי על זה הרבה אז. הבנתי לחלוטין שמדובר סך הכל בעיניין שלה לפתור מול המחשבות האובדניות שלה והעיסוק שלה בגותיות ומורבידיות, למרות שאז לא הבנתי שיש לזה כבר שם. אימה הייתה מזכירת בית הספר, ודודתה המורה היקרה שלנו למתמטיקה. שתיהן לקחו אותי לשיחות שונות על למה זה לא בסדר לתת לבת שבע את הספר. אני הגבתי שידע, כל ידע צריך להיות זמין במידת האפשר. בת שבע לא התאבדה, ובסופו של דבר, עזבה את הקיבוץ. אבל אני לא יכול לשכוח את אותם ימים מוארים במרחב חוסר המשמעות הזה.
“