פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2013-06-28

“

אני זוכר שרינה מספרת שהחג הפגאני שמבוטל הכי הרבה הוא לי`תה- חג אמצע הקיץ בישראל. חם, מתיש, מיוזע וכואב. בנוסף ליובש המזעזע, אירועי החג המצומצם שתיכננתי כלל חמישה אנשים וביום שבת בתשע בבוקר. הסיכויים היו נגדינו ואיכשהו זה עבד. תיכננתי טקס פשוט עם אלמנטים טובים ועמוקים: אינטימיות ומקום קסום בטבע. המקום הקסום הוא המעיין של אושון או כפי שגיליתי שהוא נקרא בשפת העם “”עין רקת“”. (מה הרקת אומר? איני יודע. אני אצטרך לפתוח את ספר טבריה כדי לגלות). אני, שתי ידידות מכשפות ועוד מכר נחמד הלכנו למעיין הזה. ההליכה הייתה קשה. בעבר, היה חור בשער הפרדס המקביל למעיין שאיפשר לאנשים להגיע למקום בקלות. כיום השער נחסם בצורה מאוד אסרטיבית, עם לוח ברזל ענק, תלתלית של גדר תיל ומצלמות ולפיכך אין שום מעבר קל לשם. הלכנו בדרך בוצית, עם גדמי עצים שרופים, ועם זיזים של פטל קדוש שננעצים בבשר ובבגדים. אחת מהבנות הרגיעה: “”נו מה, מידסאמר זה הכי קשה! למה ציפיתם עם כל המוות וזה…”” הבאתי איתי את הקובעת (גביע גדול) יין איכותי ממנזר לטרון, ומפת מזבח ירוקה. הכנתי גם קודם לכן שמן מידסאמר, אבל הפיות לעגו לי ובטעות לקחתי איתי שמן נחשים. (שזה שמן מופק מבשר נחש מבושל – וטוב לזקיקי השיער) למרבית ההומור הידידה החמתית שלי הייתה ה””לקוחה”” לשמן הזה.

לא היה צורך להטיל מעגל ולזמן יסודות. להפך, אני חושב שהפרקטיקות הללו שיש להם מקורות קבליסטיים יוצאות מנקודות הנחה שאנחנו במקום “”טמא”” שיש לאזן מחדש את היסודות שבו. השמש הזורחת והחמה היא יסוד האש. המעיין הוא המים. יש רוח ואוויר כל הזמן, וסלעים עגולים שהם אדמה. ארבעת היסודות בצורה שתהיה קלה לאדם להכיל. אז הודיתי להם על המקום הזה במקום לקרוא לתמצית הרוחנית הערה שכבר יש שם, והמעיין היה מתוחם מספיק. שמנו דברים לטעינה על מזבח האבן, ונכנסו למעיין. כבר בבוקר היה חם, והמעיין צינן את גופנו. הגישה הקשה עשתה את המקום ללא זמין לאנשים אחרים מבחוץ כך שביום שבת בבוקר הוא היה לגמרי שלנו. נשמנו נשימות עמוקות במים, והעברתי טראנס שקשור בפיות ובזמן הזה. קוראים לא ישראלים לא יודעים שישראל בקיץ היא מאוד חמה. זה זמן מוות. תמוז מת ונמצא בלב האדמה ופריון הארץ נגזל ממנה. האל שפש (שמש) נושא עימו את מות, אל המוות. יש יובש וקושי. החיים לא קלים כמו שהם באירופה הקפואה שמקבלת הפסקה חמימה בזמנים כאלו. זה זמן להתאבל על המתים, לתת קורבנות ובמקרה של הישראלי המודרני- לשבת במזגן ולחכות שזה ייגמר.

קיבלתי רק מחמאות על הארגון. גם אם היינו צריכים לחזור חזרה ולהתנקות שוב בגלל האפר והדברים השחורים. האנרגיות היו מאוד נכונות והתקשורת מאוד נקייה.

המים הקרירים מזכירים שיש חיים גם באמצע החום, ויש עונג גם בלב הסבל.

ברוכים תהיו.

ארדן

“