פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2009-10-14
זוהי המנגינה הסינית שנשמעת ברקע כשאני שוזר מילים לתוך פרו-סמנריון עבור מרצה פדנטי. הנושא הוא “תיאטרון פוליטי ביפן”, ועומדים מולי קשיים. האם הוא מדבר על פוליטיקה של השכבה העליונה של הממשל? הרי ביפן אף אחד לא באמת יבקר אותה באופן גלוי. כשראש הממשלה טאנקה למשל הואשם בשחיתות, הביקורת של העיתונות הייתה לשים לו את הסיומת “סאן” (כבוד מינמלי) במקום הסיומת “סמה” (של כבוד והדר) שראוי לראש ממשלה. זה כה קטן, כה שולי שייתכן שזה אפילו שגיאת כתיב זעירה. אני עובר על הטקסט שוב ושוב, כבר מראש כתבתי ביבליוגרפיה. מעתיק, מדביק, רוקד את הטקס האקדמאי הזה.
אני שופת קומקום ברזל יצוק ויפני שחן העניקה לי, לתוכו נכנס תה ירוק. טעם חזק, מעורר, סבוני משהו מתפשט בגופי. הטעמים הללו חזקים מידי, אני נוטה חיבה לתה יסמין סיני מעודן. ממש עוד כמה ימים אני חוזר ללימודים. אני לא יכול שלא לתמוה איך אוכל להחזיק מעמד בימים כמו יום שני, בו אני מתחיל בשמונה בבוקר ומסיים בשמונה בערב. לפחות השבוע שלי באוניברסיטה מורכב מארבעה ימים. אבל חששות והירהורים בצד, עלי לסיים את העבודה הזו.
אני מסתכל עליו, שוכב בעצלתיים על השפה, שיער ראשון מאפיר, גופו בלוי. אבי. אני תמה מתי הפאראבסיס, שבירת האשליה, כפי שהיא נקראת בלטינית, תגיע. הכל תלוי באימי. היא הטיחה בי כבר שאני שובר את התוכניות שלה. כשאני מכעיס אותו אין פתרון שקט של הבנה ודיון. לאחר הגירושין, כבר אהיה פלדה, פלד. שמי הישן ימס אל תוך השיכחה. הוא מעולם לא היה חשוב לי, בכל מקרה. הפרח של הנקמה ושבירת האשליה פורס עלעלים מחודדים וקצוניים, הוא לבן כמו יסמין אבל הוא יכוסה בדמעות טל בקרוב.
ואתה המנסה בכל מחיר להימנע מחברתי, מהו פרי הטיפשות הזאת? לשלוח לי מסר לא חשוב דרך אחר? הלא תדע שאגלה בשבריר שניה מי זה שמסתתר מאחורי המסר? מדוע שלא תדבר איתי בעצמך? אתה והמוסר העקום שלך- מציאות שמשתקפת באגם אפל וסוער? ואולי… אחרי כל מה שקורה הגיע הזמן, שאתן את השרביט שלי ביד אחר. אולי פרח הסחלב המוזהב והחלוד של השליטה התחיל לקפל עלעלים חלודים? לוותר על כהונתי? או חלק זה של כהונתי? אולי.
סבתי שביקשה, מביטה בבובת הבצק והתבלינים. היא בזעם דוקרת אותה בסיכה עם ראש ארגמן. לאחר מכן היא מתחרטת, היקום לא מקשיב לבקשתה, הכעס שלה כלפי מי שהעליב אותה חזק מידי. האנרגיה האדומה מתפזרת במעגלים קוצניים כמו קנוקנות גפן, כמו תיל, עומדת באוויר ומשתחררת. עוזבת. לאן? לאדם שפגע? אל החושך של היקום כדי להיווצר מחדש בצורה אחרת? בשלב זה מבלי לחזות אין לדעת. אני לא מתקרב למראה השחורה. אני לא רוצה לדעת. היא שחורה כמו לב חמנית שדופה. היא מביטה בי באשמה על זה שאני מקיים את רצונות האחר. ומה עם המשאלה שלך לשם שינוי? היא שואלת בהתרסה. אני שואל את עצמי, מה באמת עם המשאלה שלי?
אני מגיע לחיפה, מגיש עבודה על דרמטורגיה צרפתית, מלמד שיעור מאגיה קצר אישה שמבשלת בפסטיבלים מזון צמחוני, מקבל בתמורה ערימה של מרווה משולשת. הניחוח שלה משכר. חמישים גבעולים צעירים, צפופים. אני משתמש בחוט צמר (חוט ממקור אורגני רצוי) לקשור מטות ארוכים ומטות קצרים. חלק למתנות, חלק לשימוש אישי. אני שר את הלחש של הטיהור כאשר כל קשר נוצר, כל ענף כסוף/ירוק מהודק. לבסוף נוצרים ארבעה שרביטים ארוכים ועבים וארבעה שרביטים קצרים ועבים פחות. הסתיו מגיע, עוד מעט חורף ואביב. המרווה שלי גם תפרח, בתפרחות וורודות וסגולות ורעש הדבורים יהיה מחריש.
וביום ראשון אני נוסע לחיפה. פונה אלי אדם שמזכיר לי את בן-זוגי לשעבר. תפרחות צהובות עוקצות מתחילות לפרוח בליבי, אני מנקז מהן את הטל מיד, מכשפה שולטת ברגש שלה. את שמו אני לא זוכר. גם לא את פניו. הוא למד איתי בבית הספר הישן. הוא מקשקש עימי, ואני מסיח את דעתי על ידי שיחה איתו. אתה רוצה להיות רופא שיניים מה? נחמד. אני מספר לו סיפור משעשע על תלמיד שהשתכר על מדרגות בית הספר, ושחבריו הניחו עליו גחל נרגילה בוער, והוא המשיך לישון. בראשי מבליחה המחשבה, איך זה מרגיש להישרף?הנסיעה תמה. אני קם, ורואה כי לוח הנסיעות לאוניברסיטה מכוסה. אני הולך למודיעין ומניח את כפי על הדלפק. אחח… מישהו הותיר שם סיגריה בוערת. בועה וורודה אדומה מתחילה להירקם על בשרי. זהו פרי משאלתי, פריחת הדובדבן שעל עורי השרוף.
מגיעה לקחת אותי עינה (מבוטא Ayana) בטנדר סובארו שמזכיר לי את המכוניות הישנות של אבי. הוא מריח מהמרווה שהיא קטפה עבורי. אנו מגיעים לאוניברסיטה וחונים בכרמל. פרחי פרא קטנים ופרחי קוצים מתחבאים בדשא הנמוך. אני מלמד אותה לחשים, היסטוריה פרקטיקה, סמלים ומודלים. זה לוקח שלוש שעות, והיא נגררת עם קומקום מתכת כבד, מתנה מאבוני לאנבל. אני רץ באוניברסיטה, פוגש אנשים שאני מכיר, עם חלק מדבר יפנית מהירה (עם המרצה שלי שהיא יפנית בעצמה, ועם ידידה תוססת ששיערה כמו שושנת קאלה אדומה, שמציינת שהתחביר שלי נורא) אני מתרה באצבעי כלפי ספרנית עם חיוך של מרגנית שדה, הלומדת איתי תיאטרון שאם היא לא תגיש עבודה בקרוב, אבוד לה. היא שולפת את שבעת הספרים שחסרים לי להשריש את העבודה בתיאטרון יפני, ומודה לי על זה שאני מזכיר לה ומטריד אותה. עינה הולכת, ואנבל מחליפה אותה בליווי שלי.
בהתחלה החלטנו לשתות קפה באוניברסיטה. לי התחשק גם סלט ירוק. לא היה להם, אז בחרנו ללכת למרכז חורב. שם החלטנו ללכת (הרבה!) לחיפושית בקפה כי אנבל רוצה לנסות לאכול שם. אנחנו מגיעים, רק כדי לגלות שכל דבר שרצינו שיהיה בתפריט נגוז. לא רוסטביף, לא סלטי קיסר, כלום. החשק שלנו לאכול שם נבל כמו שושני קיץ. משם יצאנו, טעינו באוטובוס והגענו לשכונה מוזרה ולא קשורה, חזרנו חזרה, והגענו חזרה למרכז חורב. תהיתי מה יצמח מכל התנועה הזו, ומכיוון שלא אכלתי כלום בטני הייתה ריקה כמו לקט פרג חלול, שזרעיו הופצו לכל עבר. בסוף בחרנו ב”דיוק” הדוכס. לפני שנכנסו פנימה הטריד אותי תלמיד שאני מכיר, רובין שלמד עימי תיאטרון. לו ולאנבל יש כימיה רעה מההתחלה.
הוא הולך לסדר קניות בביתו ואני ואנבל נכנסים לפאב. היא בוחרת בבירה ואני במרגריטה. שנינו הזמנו כריך סינטה, ואחרי יום שלם של רעב, זה היה באמת הדבר הטעים ביותר שאי פעם אכלנו. אנחנו מקשקשים, עלעלים של רכילות מתפזרים סביבנו. דברים שמותר ואסור לדבר בהם- מול חברים טובים הכל אותו הדבר. לקראת המרגריטה השנייה שלי, וסוף הכריך הידיד נכנס. צריך לשבור את הקרח, אז הרעיון פורח בתודעתי, שיספר על הזונה שהוא קורא לה בת זוג (אישה נוראה, באמת) אחרי שתי כוסות מרגריטה שלי ובירה של אנבל הלכנו לבקר אותו בביתו. שם פגשנו את האוגרים הסיבריים שלו וגילנו כי ההצגה שבה הופעתי, נמצאת אצלו (איזה רשע של אוויל משריש להסתיר זאת ממני!) משם מסתבר שהאוטובוס האחרון שלי הוא עוד 45 דקות חזרה לטבריה, עירי. אני ואנבל מרחפים לתחנה כמו אניצי סביון, זמן ומרחב מתעוות עבורנו. אנחנו עולים על אוטובוס שזומן מבעוד מועד. אני יושב בו. מחכה עד שאנבל יורדת ואומר את הלחש. אנרגיה כאוטית כמו סחלבים סגולים ומשונים מתפוררת סביבי. המזגן שממנו אנבל כה סולדת מתחיל לעבוד.
ואולי מה שטוב בכל התקופה הזו היא פרח הידידות והרומנטיקה. הצלחתי לדאוג בעקיפין ובמישרין לשידוך של שני זוגות. סתיו זה טוב לאהבה- כנראה שסומק העלים משתקף בשמיים, במים ובדם השושנים. על ידי שידוך אחד הרווחתי ידיד. אולי תלמיד, גם שם אני עדיין לא יודע מה יצמח מזה. אני מתענג על צוף הידידות הזו, הוא מתוק במיוחד, ועשיר כמו מי-דבש. לכולם אהבה. לכולם זוגיות. אולי גם לי. מספר זכרים נאים מדברים אלי. אני לא יודע. זה מרגש ומפחיד.