פורסם להראשונה בבלוג בתפוז:2004-03-21

הנערה בעלת השיער השחור נהדפה אחורה. היא התגלגלה נעמדה, ונכנסה לתנוחת הלחימה העתיקה שהיא למדה. ביד אחת החזיקה פיגיון. הוא בהק בבוהק שניראה אז רק בכספם של הברקים החזקים ביותר, וכזה היה טבעו: הוא לא היה עשוי מתכת אם כי הזוהר הבוהק ביותר, זה של הברק. בידה השניה החזיקה מטה עבה, מכיל רונות של תרעלה והגנה. אותו ורק אותו ירשה מאימה. הוא היה גבוה יותר, שרירי אך חתולי, מהיר, עורו כהה. שיערו שחור. אינו אסוף, כאוס עד הסוף. הוא החזיק חרב קתאנה עשויה משחור העמוק ביותר. ריק, אינות. וחנית עם לחשי מוות עליה. היא נרעדה. עם כל כוחה, הכיצד היא יכולה לנצח את הריק? את הכאוס בעצמו? רק אתמול הוא שכב עימה כשהוא עוד חשב שהיא ילדה תמימה וחסרת אונים. הוא לא הופתע לגלות שהיא אחת מהוויצ’רלן. מסדר המכשפות ששמר על העולם באיזון. הוא צחק בקול קר: “ומה עתה מכשפה קטנה? האם תקראי ליקישני לעזור לך? אפילו רוחות המתים לא יכולים לקראת הריק” הוא קרא את מחשבתה. היא ידעה שהוא צודק, אבל זה הכוח האחרון שעדיין היה בתוכה והיא לא שיחררה כנגדו. היא לחשה את הלחש. הם באו. ירוקים ושקופים, איתם אימה. הם נלחמו נגד החרב שקרעה מהם גזרים. שום חרב רגילה לא יכולה להם. רק משהו כמו תמצית האינות יכולה…. הוא קפץ עליה, וכרך את ידיו סביב צווארה. היא דיממה. היא נאנחה, אך לא שמעה את אנחתה. היא כבר לא שמעה דבר… ואז זזתי צעד אחורה מכדור הבדולח.

זה היה גילגול נשמות, או חלק ממנו שהדבר גילה. אני הנערה, ושי ילדו של הכאוס. הנפש וכוחו של הכאוס נופצו, אך לא בעזרתי. גילגולים שהוא הפך להיות לנחמד. והרשומה הזו מוקדשת לו, היקר מכל. אני זוכר את היום הראשון שנפגשנו בעירי: העור הלבין יותר ויותר, וגבה נתקשתה יותר ויותר, בזמן שענדתי מיקסם שאולי ירשים את זה שהרשים אותי בתורו, כי בתוך הריק של המאגיה בישראל, מצאתי אותו. אין לאף אחד מושג איזו תיקווה הכתיבה (הילדותית במבט לאחור) שלו נסחה בי. שי, החבר הראשון שלי. אחרי חוסר של חברת ילדים בגילי, לא נותר בי דבר, לא רגש. בתוך זה פתאום חליל עדין של עדנה, ואיכפתיות למישהו שאינו אני.

זה שי: אדם נחמד.

נאיבי

מקסים וצחקן,

מסוגל להיות טיפש

עצלן

חמוד

איש טוב

בעל עוצמה (אני מנסה לעזור לו לפתח אותה אבל לפעמים הוא כלכך מייאש)

חסר גיל

מלא חיוניות

כן ואמית

והיחיד שאוהב את מאריוס.

וכן, גם הוא חושב שהדרך שלו היא הדרך היחידה. הוא מאשים אותו בחטאים שלו, וזה גם אולטימטום! השוקולד והפיצה יעלו וינצחו מואהההההה!!! בכל אופן, שי הוא אבן פינה בתיקשורת שלי עם אנשים אחרים. אנחנו צוחקים ביחד, בוכים ביחד, ומרכלים ביחד על מריאנה ועל שאר החברות שלו, והוא פשוט אדם כיפי.

פעמים רבנו. בגללי. אני אוהב עימותים, ובחנתי אותו. הרבה פעמים הוא הפסיד כי הוא נתן לכעס שלו להשתלט עליו (תכונה גרועה למכשפה, אם אתה רוצה לקלל, אז תעשה את זה במודע ולא בגלל שאתה סתם כועס.

והתשובה שלי לקורווין, היא פיונה, האחות הפעילה יותר, זו שהיו לה שאיפות לכתר. היא הייתה חכמה ורבת עוצמה. ואחרי שקראתי חלק מאמבר, בחרתי בה שתהיה כאן ברשומה של שי, בניגוד לקורווין שלו.

באהבה, אני מחכה מה שי יגיב,

ארדן.