פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2018-01-07
“
*רשומה זו מוקדשת לאורישה יווה ולאנטרופיה שהיא מביאה
אתם כבר לא רגילים כל כך לפוסטים על רגשות מה? רוב הכתיבה שלי בבלוג הזה הייתה סיפורי עמים, לחשים וטכניקות כבר זמן מה. מעניין שאף אחד לא התלונן, אף אחד גם לא הגיב שום דבר משמעותי כבר הרבה מאוד זמן. אבל זה לא שאני מאשים את הקוראים שלי (200 שנכנסים לכל רשומה חדשה בממוצע, תודה ששאלתם) אלא את העובדה שתרבות האינטרנט השתנתה.
אני לא מגיב לשינוי טוב כל כך. כמו הרבה אנשים אני אוהב את הרגיל, המוכר והמשעמם. מה הפלא אפוא שיחד עם היצמדות למילים ומבנים תחביריים ארכאיים אחת ההתמחויות שלי היא כשפי הגנה ושימור? הפרחים בחדר שלי רכים ורעננים חודשים לפני שהם מתמסרים לאנטרופיה מתוקה ומאבדים את הלשד שלהם, משחות הפנים שלי מותירות את עורי חלק ורך- ניגוד הזוי לשיער הארוך שלי שכבר הולך ומלבין.
אני לא מגיב לזה טוב שישראבלוג נסגר. לא מכיוון שאי פעם היה לי בלוג שם. כאן זה הבלוג היחיד שהיה לי מגיל 20 בערך. זה העבודה שבלוגים רבים עם הרגשות, המחשבות והמילים של אנשים שמזמן אולי כבר לא קיימים, יסגרו וייעלמו. יש לי מכרים וידידים שכתבו רק שם, ואולי הבלוג שלהם זנוח והם רשמו משפט עילג פעם ב… אבל בכל זאת, זה סימן חיים, זה יכולת אמתית לבדוק מה קורה. אולי לחזור ולקרוא רשומות ישנות שנכתבו על ה”ביחד” שלנו, או דרך בעצם לחוות את העבר. אבל כל זאת הולך להימחק. אולי חלק מהאנשים ישמרו את המידע על המחשב שלהם, אבל הוא לא יהיה זמין. “את מי זה מעניין מה שכתבתי ב-2006?”
אבל אנחנו היסטוריה חיה. אני זוכר את גיסי היקר שחשף אותי לעולם הקסום של האינטרנט בהתחלה: “אתה יודע למה האינטרנט יותר טוב מהספרים המסריחים שלך?” הוא אמר תוך כדי שאני מעלעל בעותק חבוט של “צמחי מרפא” מאת פנלופי אודי ואני התעסקתי בלהתעלם ממנו: “ספר כמו שלך נרקב ומתפרק, אבל האינטרנט ישמור על המידע שלו לנצח. זו דרך נכונה לשמר הכול!” הוא אמר לי את זה כשהייתי בן 16. באותה תקופה של ווב1 אתרי אינטרנט נראו מונומנטליים, קירות צבע עם מידע שמישהו הניח שם, איך ומדוע עושים קסם שכזה? לא ידעתי.
הרי אז לא הייתה לי חשיבה ביקורתית או יכולת לסנן מידע. כמובן שמה שעניין אותי הם אתרים על מאגיה, כישוף ופאגניזם. מעבר למילים ואתרי האנג’ל פייר, גאוסיטיז ואתרי חיפוש פאתטיים שהיו קיימים לפני גוגל (והיו כאלה פגאניים- כמו אבאטר סארצ’). היו נשים וגברים שכתבו אתרים שאהבתי והתחברתי אליהם- אבל ברגע שהתשלום על שם הדומיין נגמר גם האתרים הללו נעלמו אל תהום הנשייה.
וכך באקט של חוצפה בל תיאמן ישראבלוג נסגרת, והבלוגים שנמצאים בה ימחקו. מה עם האנשים שכתבו שם שאינם בקרב החיים ולא יכולים לשמר את המידע? מה עם אנשים ששכחו שיש להם בלוג והמילים שלהם נותרו על גבי הרשת לתת השראה וידע למאות אנשים שנתקלו בהן בטעות? מה עם אנשים שכתבו עלי ועל הקרבה אלי, רע וטוב יפה ומכוער? האינטרנט אינו מקום שמשמר טקסטים אנושיים טוב. ההבטחה שקיבלתי בגיל 16 בוטלה. מילא מישהו מסיר את הטקסטים שלו מהרשת אחרי שנים שבו הוא למד להתנסח או חשב שגילוי רגשות זה דבר בזוי, אבל כאן באקט של אינוס שנובע מאינטרסים כלכליים הפלטפורמה פשוט פוף, נעלמת.
והאם זה יקרה גם בתפוז? האם הלחשים והאגדות שאספתי בקפידה ייעלמו, מלבד גרסאות שהועתקו בחיפזון למחברות או הודפסו לקלסרים מצהיבים? הרי סופו של כל דבר הוא באנטרופיה. לי נותר רק לתהות.
ארדן,
של הגן
“