פורסם להראשונה בבלוג בתפוז:2015-02-11
“
הרודולפינום, אולם הקונצרטים של פראג, בחזיתו שני ספינקסים מאיימים עם שדיים חשופים. כל המלחינים מפוסלים בחזיתו הבארוקית- כולם מלבד ווגנר. בתקופת השואה כאשר צ’כיה נמכרה לגרמניה במחיר זול במיוחד, אחד הנאצים הזוטרים התבקש לעלות לגג הרודולפינום ולשבור את פסלו של מנדלסון המלחין היהודי. “איך אדע מי זה מנדלסון?” שאל הנאצי. “לפי האף היהודי שלו” ענו הנאצים הבכירים- וכך הוא עלה על הגג והשמיד את הפסל של ווגנר. כאשר הגעתי לאולם הבארוקי- קניתי שני כרטיסים לי ולחברי. נכנסתי לאולם השיש, עיטורי הארט נובו עטפו את המבנה ומלאו אותו בפרחים וצמחים. מדליונים עם סמלים מעודנים של האימפריה הצ’כית והמורבית מלאו את חללו בגון הקרם. התערוכה הייתה של אמנית ששכחתי את שמה, שיצרה את הגוף הנשי שוב ושוב בצורות שונות ומתכלות כדי לייצג את האופן שבו מתייחסים לאישה וגופה (היצירה החדשה ביותר הייתה משנת 87). אבל כאשר הפקדתי את המעיל והתיק שלי, התברר שאחד הכרטיסים נעלם. חיפשתי על הריצפה ובתיקי. כלום. האם הכרטיס נגנב, או נעלם או נפל על הריצפה ונלקח? עד היום איני יודע. שומרת המעילים, איזה פוזלת בת יותר משישים לקחה אותי ויצאה אל המוכרת הכרטיסים. הן רבו במשך שתי דקות והיא הדפיסה לי כרטיס חדש. הצטרפתי לתערוכה. מי אמר שאירופאים אינם חמים ונעימים?
הטיול לצ’כיה היה מרגש, נפלא, עמוק. הוא השפיע על החיך ועל העולם שלי. כמעט אין לי מילים, ולפיכך קשה לי למצוא תיאורים או סיפורים נוספים… אולי יבואו כמה בהמשך. אותיר אתכם עם בדז’ריך סמטנה, ואולי גם המוסיקה שלו תעורר אצלי סיפורים על ווישהארד, והוולטבה.
ארדן
של הגן
“