פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2015-04-29

“

זה אחד המקומות האהובים עלי בטבריה. רוחות ההרים מלטפות את העמק, ובכניסתו פורחת אורנית לוהבת. הגנן שבחר בוורדים האדומים התעקש על מין חזק במיוחד, שריחו מפולפל ולא רומנטי, וגם על קקטוסים עם קוצים פרחוניים ופרחי שעוונית. יש אזור קטן של דשא, ויש קשתות מתכת מפוסלת עם דוגמא של תפרחות קאלה וענבים. הניחשתם היכן מקום זה? זהו הגן לזכרה של דנה בנט. יש מעט מאוד מקומות שקטים מרכזיים כל כך- בערים הגדולות, ובטבריה בפרט: המצבה לזכרה עומדת באבן שחורה, מתארת את קורותיה. הגן הזה שהוקדש עבורה הוקדש ביותר ממובן אחד. היא עדיין חיה שם, מרחפת בין האור והחשיכה. אין לה ברירה. הגן הפיסי נפרד מגן הרפאים שנבנה שם. בין השמשות, בליל זה הופך להיות הגן שלה ושלה בלבד. היא מארחת את החיים לעיתים רחוקות. המכשפות והאנשים הרגישים רואים זאת- מין הילה כסופה המכסה את המקום, כאילו היא לוגמת את אור הירח. גם באור יום, שכבה סגולה אפלולית אופפת את המקום- ומעטים האנשים שבוחרים לשבת על ספסליו המוצלים זמן רב.

את הגן הזה ראיתי נבנה לאחר מציאתה של דנה בנט סמוך ליום העצמאות ב-2009. לא שמחתי עבור דנה. עוד לפני כן, כאשר אבי היקר החליט להשוויץ בכוחותי הוא גרר אותי למפקד המשטרה של טבריה באותו הזמן. פגשתי את אימא של דנה, והיא נתנה לי תמונות ושברירי אנרגיה. כבר אז הרגשתי מחסום. הנקרומנסיה שלי גילתה לי חשיכה ומים. לא מעבר לזה. הייתי אז צעיר יותר בכישוף, ולא ידעתי ולא רציתי לדחוף קדימה. קיבלתי גם תחושה של בושה עמוקה, של תחושת חרטה- הגופה לא רצתה להימצא. איך מתמודדים עם רצון כזה של גופה? האם משאירים את העולם באבל בעת שמקיימים את רצון המת או מספקים את רצונם של עולם המתים ומפוגגים את קשר האתרי הרך הזה? נותרתי אפוא, ללא תשובות. הסרתי את המקרה מסדר היום שלי והמשכתי בעיסוקים אחרים.

המקום הזה, שבו מצבת הבזלת עומדת עם מילים שאיש לא קורא, בשפה עברית לא תקנית, מזכיר לי את הבדידות- כאן בעידן הממוחשב הזה אנשים בודדים כל הזמן. כן, חברים מבית ספר תיכון וצבא נמצאים בפייסבוק ובשאר האתרים הללו, אבל כל איש יש את הגן המבודד שלו. אולי רק רחל המשוררת זכרה זאת בשירה “גן נעול”, שנכתב כי היא עצמה סבלה משחפת, שבה נדבקה ממטופלים להם היא החליפה מצעים ושפכה סירי לילה כאחות:

מי אתה? מדוע יד מושטת
לא פוגשת יד אחות?
ועיניים, אך תמתנה רגע,
והנה שפלו כבר נבוכות

גן נעול – לא שביל אליו לא דרך.
גן נעול – אדם. גן נעול.
האלך לי, או אכה בסלע
עד זוב דם.

אודי עשן אחרונים מתפוגגים ממחתת קטורת קוריאנית עם גלזורה ירוקה ועליה שזורות חרציות מאם הפנינה עם לב קוראל אדום- כמו נקודת דם זעירה. הנר יבער או זמן מה, צמוד למצבה, משחרר לשונות זהובות עם קצה שחור. בחוסר רצון אנתק את עצמי מהגן הזה, מעולם המתים הלא משתנה. בעולם החיים ממתינה ההתמודדות, חסרת הפניות והאלימה. הצורך במזון, הגנה, אהבה ושאר הדברים- המוות, כרגיל, ימתין לאחר כך.

 

ארדן

של הגן.

 

“