פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2013-03-27
בשנת 2003, היית בעיצומו של שירותי הצבאי. כמו שסיפרתי כבר בבלוג הזה לא פעם היית מאבטח מתקנים, שזה אומר שאני שבוע בבסיס ושבוע בבית ובעצם עושה מה שמתחשק לי בזמן הזה. ובזמן ה”מתחשק לי” הזה הגראנד קניון בחיפה נפתח- יחד עם דוכן “שנטיפי”- על שם הפסטיבל שהיה אז ואני לא בטוח שיש כזה עוד היום. בדוכן נמכרו קריסטלים. הם היו יקרים יותר ממה שיכולתי לקנות בסטונאייג` ובטח שבמשכורת המפנקת הזו של 300 ש”ח בחודש. אבל היה שם שרביט מגולף מאבן אחלמה (אמטיסט בלעז). הוא עלה שמונים ומשהו שקלים. החזקתי אותו, החזרתי אותו. החזקתי אותו שוב, והחזרתי אותו שוב עד שהחלטתי לקנות אותו וזהו. זה היה השרביט הטוב של חיי.
עשיתי איתו כל מיני כשפים מיידים ואפיים בגודלם. הגנות מהירות, ריפוי מדהים, זימון וכדומה. הזיכרון הגבישי שלו קלט אנרגיה פלוטונית משמידה בגון אולטרה סגול, בקלות כמו אנרגיית יופי ואהבה בגון אמרלד וונוסיאני שזרח באור יקרות ומשך את מה שארצה לכיווני. אני והוא היינו שותפים נהדרים- אבל תמיד הייתה לי דילמה- הוא עשוי קריסטל חזק ושביר. האם אקח אותו לבסיס הצבאי איתי? כאשר הוא נשאר בבית הרגשתי מעט נכה. אבל בבית היה לו המעמד הקטיפתי והבלתי מעורער שלו. בביתי המסודר מאוד הוא לא יישבר. לבסוף החלטתי שחיים פעם אחת ולקחתי אותו לבסיס. הוא היה יעיל בבסיס, עזר לכל הצרכים של האנשים הקטנים- הלך איתי לשמירות…
תמיד אנשים באו אלי במשמרת החביבה עלי ב2-6 בבוקר. קלפי הטארוט היו ארוזים בצורה נוחה באפוד בגון הזית שלבשתי, בקופסת עץ חרוטה. לצידם נח השרביט. אני עוקר מן ההילה מבנים חומים ורעילים, ובקלות מחליף אותם באור האלוהי שכה נהנה להיות מעוצב על ידי כתרופה. המשמרת נגמרת, אני מוריד את המדים, אני משליך את החולצה של מדי הב` על המיטה העליונה… השרביט מחליק מהכיס שלה, מרחף באוויר, לרגע זוהר באור יקרות סגול לפני שהוא נופל ומתנפץ על הריצפה. התחושה הראשונה שלי היא הלם. הבטחתי לעצמי לא לבכות והכנתי את עצמי לרגע הזה שבו אני מאבד אותו. הבטתי על הרסיסים השבורים. את חלקם חילקתי בסופו של דבר בין חברי בבסיס ובבית. את החלקים האחרים קברתי מסביב לבסיס כלחש הגנה אחרון שאותו קריסטל יכול לספק.
היום יש לי שרביטי אלון, הובנה יוקרתי שעוצב על ידי אמן שרביטים איטלקי, שרביט חרט מצ`כיה שגולף מקרן אייל קורא וכן, גם שרביט אחלמה חדש. אף אחד מהם לא היה חזק כמוהו. אבל למרות שאיבדתי אותו איני מתחרט שהבאתי אותו לבסיס. הכלים שלנו נועדו לשמש ולשרת ואז לחזור לאדמה- לא משנה כמה מחזור החיים שלהם קצר. אבל לעולם לא אשכח אותו- ואני חושב אולי שחלק מהכוח שלו נבע מהתקופה שבה הוא היה בשירותי- תקופה של עיצוב, הרס ותקומה- תקופה שבה לא הייתי שייך לעצמי, אבל הייתי שייך לעצמי מאוד בגלל ששרדתי במסגרת שהייתה כה שונה ממה שאני רגיל אליו…
ארדן של הגן