פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2013-05-22
זה הרגע של דמדומי העירנות שמתרחש בין תחושות הגוף הרגילות שלי לבין הצלילות הזאת שמתרחשת שאני יורד למטה. יש כאלו שקוראים לזה “השלכה אסטרלית”, אבל אני קורא לזה מסע. תחת הגוף החדש שמתגבש סביבי, יורדת קעקע חולית יבשה. לילה. אין ירח, אור סגול יוצא מכל גרגר חול ומהאופק- שם אין ספור דלתות ממתינות לי. אחת לכל עולם אחר שארצה להגיע עליו. הקרינה זורחת גם על העצים- כן, זה האסטרל. המישור הכוכבי, אבל הוא לא מעל לטבע או מתחתיו, זה פשוט טבע אחר. צללים הולכים משם לפה, אנשים אחרים, רוחות… חלק מהתשלובת הזו זה זבל אסטרלי- זיכרונות, אהבה וכאב שהיה חזק מספיק כדי למצוא כאן ביטוי ממושך. לפעמים אני מגיע לכאן למטרה מסויימת, אבל הלילה נקראתי: על ידי מי או מה איני יודע. רגע, ישות זהובה מתקרבת אלי.
אני: שלום.
הוא: אהא, אז יש אנשים כאן מהארץ שלי!
אני: ברכות גם לך… הממ… מי אתה?
הוא: אני לא אתה. אני לא את, אני זה. אני ציון. ציון מוזהבת.
אני: הבנתי! אתה בעצם גניוס לוכי נכון?! רוח חיה של מקום!
הוא: חכמולוג קטן. קראת ספר בחיים שלך אבל אתה כזה פישר פצפון שאפילו לא יכולת לזהות אותי ממבט ראשון! איפה הערכים שלך ילד?!
אני: אני צעיר לעומתך זה נכון… אבל אני מצטער, גם עכשיו אני לא בדיוק מזהה אותך.
הוא: אתה צריך להיות גאה! גאה אני אומר לך. אני חלום שהפך למציאות! מדינה ליהודים!!
אני: כן… אבל…
הוא: אבל מה?! אף אחד לא חשב שזה אפשרי והנה אני כאן! גוף פיסי, כלכלה, פוליטיקה והכל!
אני: כן, אבל אני נולדתי לזה. לא בחרתי את זה. למען האמת- ככל שאני מבלה כאן יותר זמן, ככה אני מבין שזה יותר חלום ופחות מציאות, אפילו סבתא שלי, ששמעה את הכרזת המדינה אמרה “לא זה הילד שאליו פיללנו” בסוף ימיה.
הוא: מה יש להתלונן? הצלנו אותך!
אני: אוהו!
הוא: תתחיל.
אני: בוא נתחיל במגילת העצמאות, אם כך:
“מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות.”
הוא: יפה שאתה יודע לצטט- איפה הבעיה?
אני: ובכן, לאיזה נביאי ישראל אתה מתכוון כאן בדיוק?
הוא: לכולם כמובן. הם היו מנהיגי רוח העם.
אני: גם אליהו הנביא?
הוא: בהחלט.
אני: אתה מבין יש כאן בעיה. בזמן שאתה קובע שהוא מנהיג לגיטימי, עוד לא שכחתי את המלחמה הדתית שלו שהביאה למותם של מאות כוהנים שחטאם היחיד היה אמונה שונה משלו- זה סותר את שאר הפיסקה.
הוא: איך בדיוק? אנחנו מציינים במפורש במגילה שיש חופש!
אני: אתה מבין, חופש זה פבריקציה. זה ערך אידיאי שאין לו בסיס למציאות. יש לנו חופש לבחור בין האופציות שניתנות לנו, אם אתה הולך למכונת סנדוויצ`ים לדוגמא, אתה יכול לבחור בין סנדוויץ חביתה, לטונה, לגבינה ולשניצל- אבל הבחירות של איזה כריך יהיה במכונה נעשה עבורי מראש. אני לא יכול לדוגמא לבחור לאכול סנדוויץ` אבוקדו אם הוא לא קיים שם- אני יכול לבחור רק מסט בחירות שתוכנת לתוכי מראש. אני יכול להיות עבד, אדון, שופט או קיסרית אבל אין לי באמת חופש- לא במציאות. למשל אני לא יכול לבחור לא להיות ישראלי. ההורים שלי וההורים שלהם בחרו בזה- והמדינה לא בדיוק מארגנת לי וויזה חזרה לאחת מהמדינות שמהן ברחה משפחתי בשואה.
הוא: אתה לא רוצה להיות ישראלי?! מה קרה לך ילד! ישראל זו המדינה הטובה ביותר בעולם, במקומות אחרים ירדפו אותך כי אתה יהודי!
אני: כל תעשיית הקולנוע האמריקאית מאז לי שטרסברג ועד האחים וורנר הם יהודים שלא בדיוק נרדפים. ביקרתי בגרמניה ובצ`כיה ואף אחד שם לא בדיוק זרק עלי אפרטהייד. יש לי קרובי משפחה באוסטרליה ובאנגליה שחיים בעושר ואוש.. למען האמת, אני ואני חושב שאני מדבר בשם הדור שלי, קצת עייפנו מחרדת רדיפה שלא קיימת. השואה כללה מוות של שישה מיליון יהודים, עשרים מיליון רוסים, צוענים, הומוסקסואלים… אנחנו לא ייחודיים ברדיפה הזו.
הוא: מערכת החינוך כושלת אם לא הצלחנו להחדיר בך את הערך הזה! מה עוד?
אני: אנחנו לא מתייחסים לכל תושבי הארץ בצורה שווה. תראה לי משפחה ערבית מנסה לגור בישוב עברי- רוצה לנחש מה יקרה לה?! הפכנו קהים, חסרי רגישות.
הוא: זו מדינת היהודים לנו יש זכות קדימה!! אתה בטח אחד השמאלנים הללו שמתנגד לכיבוש והכל! נכון? נכון?!
אני: אני לא שמאלני. למען האמת, אני לא מופיע על המפה הפוליטית.
הוא: איך זה אפשרי?! אתה שמאלני או ימני או משהו כזה, אבל אין אפשרות שלא יהיה לך ביטוי פוליטי! זו מדינה דמוקרטית אחרי הכל!!
אני: אני לא אכנס לדיון של דמוקרטיה, אבל, הדעות שלי פשוט לא שם. תקשיב- אין לי בעיה עם הכיבוש. תראה לי מדינה אחת בעולם שלא כבשה את השטח שלה במקום מסויים בהיסטוריה. ישראל אינה יוצאת דופן ולא צריכה להיענש על היותה מילטנטית שלא בתקופה האופנתית לכך. אבל, אני חושב שצריך להתייחס לאנשים בצורה הומנית זה הכל.
הוא: אבל הם…!
אני: אבל הם כלום. כל מי שקרא על האוריינטליזם של אדוארד סעיד יודע שאנחנו תמיד יוצרים קבוצות של “הם” מול “אנחנו”. הם בדיוק כמונו- אוכלים כמונו, ישנים כמונו, מחרבנים כמונו ומתרבים כמונו. לעזאזל, הם אפילו מאמינים באותו אל כמותכם.
הוא: מה זה הכמותכם הזה? אתה אתאיסט?!
אני: לא. אני פאגני.
הוא: עובד אלילים.
אני: בדיוק כך.
הוא: *מצקצק בלשונו*.
אני: אני לא חושב שבאמת הייתה לי ברירה.
הוא: מה זאת אומרת אין ברירה?
אני: פעם הסבירו לי שעבודת אלילים זו סגידה לחפצים דוממים. כסף לדוגמא, הוא חפץ דומם- וכל האנשים שאני מכיר במדינה הזו, סוגדים לו, כי ללא כסף לא נשרוד אפילו שנייה. הם עובדי אלילים. אני לעומת זאת גם פגאני- משמע, אני מאמין בטבע ובפנים האלוהיות הרבות שלו. גם כאלו שנכחדו מאז תקופת התנ”ך. אתה מבין, מאז התקופה שבה נוצרת, ציון מוזהבת, היקר- הפריפריליות שלנו לא אפשרה מגוון תרבותי. הקבוצות בארץ מאוד נוקשות. אתה רואה חייל, אתיופי או חרדי ברחוב, אתה יודע בדיוק מאין הוא מגיע, מה הסיפור שלו, מה הוא אוכל, ומה הוא מקווה להשיג בחייו.
הוא: אתה משתמש בשפה עקומה- ומדבר שטויות.
הזעם המחוייך הכמעט ישראלי שלו כובש בהומור המריר שבו. בשלב זה אני מתעייף מעט ונזכר שאני באסטרל. אני ממקד את מחשבותי ומעצב לעצמי טרקלין בסגנון רוקוקו מאובזר בכורסאות נוחות בגון כחול עמוק, שידת איפור מופיעה עם מחתת קטורת יפנית, שממנה עולה עשן קיארה-סוג של קטורת יפנית נדירה. קשה לי עם זה שאין ריח באסטרל, אז אני מייצר אותו במחשבותי. מבקבוקון קריסטל עם פקק כסף, אני שם על פרקי ידי מעט תמצית ענבר אפור. לאחר האתנחתה הוא ממשיך:
הוא: בנוסף להיותך חוכמולוג, עובד אלילים ופישר, אתה גם סוטה. הומו. ברור שמדינת ישראל לא טובה לך, אתה ממש לא האזרח הממוצע!
אני: תראה לי אזרח ממוצע. כולנו זרים אחד לשני. אם לא הייתי משכיל, או פגאני או הומו, אז היו מוצאים בי משהו אחר- אני שמן לדוגמא, או שערי מלבין מוקדם מידי, או עיני קרובות מידי אחת לשניה, אני לא יודע. כולם מסתובבים עם הידע הזה שיש בהם משהו שונה שמפריד אותם מכל האחרים. בגלל שעבורי האשליה הזו נשברה בגיל צעיר, אני רואה את זה עכשיו שאין ישראלי ממוצע. רק ישראלי- אבל כן, אתה צודק, מדינת ישראל לא טובה לישראלים. אולי היא הייתה טובה פעם, איני יודע. אבל היום כבר לא. אני לא מאשים אותך. אתה חלום, חלום מתובל בתעמולה. ציירו אותך יפה על כרזות שהזמינו יהודים מכל רחבי העולם לפני שזרקו אותם במעברות. לא את כולם, רק את אלו שהיו אפריקאים מידיי או ערביים מידי כדי לשבת בטעימת יינות עם הברון הנדיב. כל חיי הייתי צריך להתנצל שאני שונה- אתה יודע מה? חריג. אז הנה. אני מתנצל. מתנצל שנולדתי מוזר מידי עבור אנשים שעדיין מאמינים במיתוסים כמו “חופש”, או “נורמליות”.
הוא: בדור שלי הורים לא נהגו להתנצל בפני ילדיהם.
אני צוחק.
אני: אתה לא צריך להתנצל. אתה רוצה לדעת איך הורים נראים היום?
בתנועת יד חלקה מראה חיננת מעוטרת בפרזול מוזהב משחירה בחדר. דירת שלושה חדרים בגבעתיים מופיעה. אימא, אבא וילדה. בכמה מילים מיוחדות אני מאפשר למחשבות שלהם להישמע.
אימא: כל היום לעבוד, לגדל, להאכיל ולנקות. רק לעשות ולעשות עשרים וארבע שעות ביממה. קמה בחמש בבוקר, מכינה ארוחת בוקר לכולם, ואז שמה בגדים בכביסה ורצה לעבודה בשבע וחצי. חוזרת בחמש בערב, ולפעמים בשמונה. צריך לעשות שעות נוספות חינם אם היא רוצה להמשיך לעבוד כי הבוס כבר עצבני. מוציאה כביסה, מייבשת, תולה, מבשלת ארוחת ערב וארוחת צהריים לילדה למחרת. בערב היא רוצה לנוח, אבל בעלה רוצה אותה גוף ונפש. כבר לא איכפת לה להתנגד, רק שייגמר כבר, כי היא צריכה לישון. הוא לא הגבר שהיא התחתנה איתו. מה קרה לכל החלומות היפים? כל הזמן מלחמה רק כדי לשרוד… ואני כל כך עייפה…
אבא: לא ייקדמו אותי כבר בעבודה. רוצים רק אנשים שנראים צעירים. לא איכפת להם מה הכישורים שלי, אני צריך לעבוד פי שלושה כדי לקבל את ההכרה שמגיעה לי. להתפטר? איך אפשר. החשמל עלה בכמה אחוזים, ואני אפילו לא יכול לקנות סיגריות בלי להרגיש רגשות אשם… כבר שנים שאנחנו לא מסיימים את החודש וחיים מהלוואה והלוואה שמחסלת את המשכורת שלי ברגע שהיא מגיעה. גם אישתי, אין לה דקה עבורי ביממה. היא חושבת שאני לא רואה את הלכה הסדוקה בציפורניים ואת המבט העייף שמלא באדים של מרכך כביסה? והבת שלי…
הבת: למדתי משהו. יש לי תואר ראשון, שני… ואין עבודה. פשוט אין. איך אני מתחילה את החיים הללו בכלל? אולי אני אעבוד במקצועות לא בתואר שלי? מציעים לי עדיין עבודות מלצרות! ולקנות דירה? בית? המחירים עולים ועולים, ואני לא נראית כמו דוגמנית או כמו הנשים הללו בטלוויזיה. לא משנה שאומרים שזה הכל עבודת מחשב ואיפור, למה המותניים שלי כל-כך רחבות?! אני רצה מדיאטה לדיאטה, לוקחת כדורים כאשר הפסיכיאטר אומר דיכאון….
אני מאפשר לתמונה להתפוגג.
אני: אתה יודע. זה אשמתנו. אפילו אשמתי במידה מסויימת.
הוא: איך כל זה באשמתך?
אני: כנראה שלא הצלחנו במאגר הגנטי שלנו לייצר מנהיג פוליטי שבאמת יציע מהפכה. כנראה שהשחיתות מתוקה מידי. כנראה שאיבדנו חמלה. אנחנו שולחים פליטים חזרה למדינות שישמידו אותם. לא למדנו כלום מהשואה שעברנו עצמנו וחיי אדם של קבוצות אחרות לא חשובים לנו כמו החיים שלנו. לי למשל, לא יהיו ילדים- מבחירה. איך אני יכול לתת להם לחיות כאן, ככה?
הוא: זה לא כל-כך גרוע, לפחות יש מדינה יהודית!
אני: אתה מוכן לעשות לי טובה?
הוא: הכל למען אח יהודי ישראלי!!
אני: אני רוצה שתשתנה. אני רוצה שתוסיף משהו יחד עם כל הדברים הנוספים הללו במגילות ובזיכרון ההיסטורי. דבר אחד בלבד ולא אבקש שוב דבר.
הוא: ומה הדבר הזה?
אני: חמלה. אני רוצה שכאשר השרים, ראשי הממשלה והשוטרים יביטו למטה מערימות הניירת שלהם, שהם יבינו שכל אגורה שהם לוקחים לעצמם, הורסת משפחה. אני רוצה שההורים יביטו בילדים שלהם ויבינו שזה עולם אחר, לא זה שהם נולדו אליו, אני רוצה שיהודי וישראלי יוחלף באנושי, אני רוצה שצעירים יפסיקו להכות זקנים, ברי נוער יפסיקו להיות ירויים על ידי שונאים, שחשבונות בנק יפסיקו לשעבד אנשים, שיגיעו למצב שבו הם יורים בעובדי הבנק, אני רוצה שתגשים לפחות חלק ממה שהובטח לנו, לדור שלי במדינה הזו. אני רוצה חמלה. זה הכל.
לפני שניתנת תשובה- הדבר הראשון שמתפוגג זה הריח שיצרתי בכשפי, לאחר מכן הסלון הנוח. האור הסגול שבין גרגרי החול מחריף, זמני תם במקום הזה. שיערי מתבדר ואני מתעורר במיטה שלי, בנשימה שצמאה לאוויר. רק צל של דמעה בעיני השמאלית, נשאר לרמז שדיברתי על נושא חשוב, לא לפני כל-כך הרבה זמן.
ארדן,
של הגן.