פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2012-05-23
“
העשרים וחמישה לחודש מרץ, היה זמנה המקודש לאושון: האורישה של האהבה, הנשיות וכל הדברים הטובים. כדי לכבד אותה, יצרתי אבו (הקרבת דם בתרגום ישיר). אתם רואים את החלק המרכזי של מזבחה בתמונה הראשית. אני ביליתי יום שלם בהתייעצות עם ידידה נהדרת ושפית (אריאלה פיקסלר אלון) כדי לדעת איך מכינים דברים כמו עוף הדרי, כנפיים בשני רטבים, סלט עם רוטב ווינגרט קלאסי לחלוטין, ודאגתי שיהיו מאפים צרפתיים שאושון כה אוהבת. אבו מסודר מכיל בתוכו אלמנט של נתינה לקהילה, ולפיכך, לאחר שובע האורחים בחרתי להעניק את המזון שנותר, למשפחה שסובלת ממצוקה כלכלית. לאבו הגיעו חברים. אנשים שאני אוהב ומאוהב בהם באופן אישי. קיבלתי עזרה רבה. כוהנת הוודו שמלווה אותי, שלאויה, הייתה חולה באותו יום, אז שילמנו לידיד נפש קרוב שלי שיביא אותה במכוניתו כל הדרך מחיפה לטבריה. המרפסת שלי נשטפה, מחצלות זהובות ירוקות נפרשו על הריצפה ולפידים קלועים מחזרן הודלקו. חיכיתי בסבלנות עד שכולם יגיעו- גם כאלו שנתקעו בפקקים, ואז התחלנו. אני הובלתי את הטקס לאושון בגלל ששלאויה החליטה שאני מוכן לזה. לפיכך הטקס עבר עם מעט בעיות- ועם המון חברים ומשפחה שחיבבתי. בטקס וודו, אין הטלת מעגל- העולם כולו הוא קדוש. מהאבק שקדוש לאויה, והתולעים הקדושות ליווה, דרך העצים שקשורים לאירוקו, הצמחים המקודשים לאוסניין, והאנשים שנבראו בצלמם על ידי אובטלה. אין מעבדה עם יסודות מוזמנים ומגורשים כמו במערב. לאחר מכן, מבקשים מאשו, שומר הדלתות לפתוח את הדלת- ומזמינים את כל האורישות לבוא ולהנות, ובניהן, את האורישה המרכזית, במקרה זה, אושון. אנשים מספרים אם הם רוצים מה אושון עשתה עבורם, ואז מכינים צלחת לאושון עם קצת מכל האוכל, טועמים מהצלחת שלה כי פעם ניסו להרעיל אותה, והיא לא מקבלת מנחות לא טעומות, ואז נכנסים לסעודה נעימה עם מוסיקה וריקודים (שבשל בעיה טכנית, לא הייתה לי מוסיקה וריקודים). לאחר מכן, מודים לאורישות, והטקס נגמר. זהו, פשוט, טבעי ועבור החכמים, מקור אין סופי למאגיה.
זה כבר מה שחשבתי שזה לא רעיון טוב בכלל לערבב מאגיה בטקסים פאגנים. המאגיה היא אינטימית, אישית.התהליכים האישיים, גם אם התהליך רלוונטי לעונה ולסידרה, יש צורך אולי להעניק לאדם לעשות את העבודה הזו לבד, בלי התערבות קהילתית וטקסית- בהתחשב בפוליטיקה ובאי- הרצון להיחשף, שחשוב גם בקהילה פתוחה ומקבלת יחסית. אני מאוד התרגשתי… התרגשתי בעיקר מהעובדה שזה טקס הוודו הראשון שאני מארגן, בתצפית של כוהנת וודאנית אמיתית שציינה שעשיתי את הטקס הזה היטב. (וואו, ערכתי טקס מסורתי ועתיק טוב, והיא גם אומרת שאת חגיגות אושון הבאות היא נותנת לי לנהל.) אלו שהביאו כלי קוסמטיקה, שיקויי אהבה, לחשי כסף וכדומה לטעינה, זכו במכת אנרגיה נפלאה. רואים את הוורדים הזהובים? לאחר שהם ייתייבשו הם יכילו עדיין אנרגיה של אושון, ועלעליהם ישמשו כקמיעות נהדרים לכסף ואהבה. החוויה שלי הייתה סך הכל חיובית מאוד. אספקט נעים ובריא של הצד הזה של הקהילה הפאגנית בישראל. כך גם ניתן להעשיר את המאגיה עם האנרגיה של החג, ולא להיכנס למאגיה האישית של האנשים מסביב.
האירועים הולכים וחגים ומשתנים- ולאחר האבו, שבו עזרו לי לנקות, לסדר ולארגן, בא מפגש פאגני בעכו. המפגש התרחש בפסח, והשוק של עכו העתיקה היה עמוס. השוק הזה מכיל לא פחות משלוש חנויות עיטרין (הריכוז הגדול ביותר בארץ). חנויות עיטרין מוכרות חומרים לרפואה עממית וכשפים. מור, לבונה, שושנת יריחו אמיתית, לטאות מיובשות שהן וויאגרה טבעית- ושאר שרפים וחומרים מאגיים איכותיים, מאלום שסופח שליליות, גופרית שמרפאה מחלות עור ומסירה מריעין בישין, זרעי אברוס רעילים שפותחים שערים נעולים, וגם דברים אקזוטיים יותר: בלוטות מושק יבשות של איילים טיבטיים, אשכי בונה, ומאה סוגים של עץ בושם הודי, ועץ סנדל לבן ואדום. האטרקטיביות של המקום, ועוד יכולת ההדרכה שלי עשו את המפגש הזה כמעט מושלם. אבל אי אפשר מפגש או טקס בלי קשיים לוגיסטיים כלשהם. האדם מתכנן והאלים צוחקים. עיכובים של אוטובוסים ורכבות, קשיים במציאת המקום הנכון… תרמו למזג רע וחוסר סבלנות. בסופו של דבר, היה קשה לנווט בקבוצה מלאה בשוק עמוס כ””כ. למרות שזה שוק עתיק של עכו שידעה מסחר מכל העולם העתיק.
יחד עימי באה כוהנת הוודו שלאויה, ונסענו באוטובוס לעכו. בדרך עצי הבוהניה פרחו, ופרחי הסחלב הסגולים לבנים שלהם סמנו את סוף האביב ותחילת הקיץ הארוך והמפרך, שהוא בעצם סוג של עריץ עבורי. היינו עם מארגנת האירוע וחברים נוספים, ריכלנו ודיברנו. כשהגענו פגשנו קבוצה של אנשים מלווים עם כוהנת מהמרכז שלא פגשתי שנים, שבאה עם שני “”חוזרים בתשובה”” שהיא משחיתה לאיטה ומקרבת לפאגניזם. עימם היה גם תלמיד שלי שהתפצל והגיע עם קבוצה של חבריו. כמו שציינתי, ההליכה בשוק הייתה קשה ולכן קניתי רק מעט, אבל הספקתי להתמקח ולהוריד מחיר של בלוטות מושק ממאה וחמישים שקלים למאה שקלים בלבד. לאחר מכן, התיישבנו במסעדה, בפאטיו פתוח (מסעדת קמפניה. האוכל היה כה טוב שלא איכפת לי לפרסם. אם ייקרה לכם להביא פעמיכם לעכו, ובא לכם לשבת, נא להסיר כל פיתוי אחר מלבד מסעדה זו. אלא אם כן בא לכם חומוס סעיד) שלאויה כהרגלה הוציאה סיגריה והתחילה להצית אותה. בתור מעשנת בשרשרת, שנמצאת תחת כיפת השמיים, אין לה בעיה חוקית לעשות זאת. אבל אחד מההולכים בדרכה של הכוהנת ה””מסיתה לפאגניזם”” העיר לשלאויה. היא עמדה על זכותה לעשן והקולות נעשו חזקים יותר ויותר, עד שהייתה הפרדת שולחנות. מצד אחד, היא הייתה יכולה להתחשב יותר, ומצד שני היו יכולים להכיר בזכותה החוקית לעשן שם. אבל במאבק הזה אין צודקים או לא צודקים. חיכוך אינדווידואליזם נורמטיבי בעיני.
יחד עם מישהי אחרת ברחנו חזרה לשוק, שם היא קנתה כוכבי ים, ותוף מעור גמל. ואני קניתי גוש אלום כמתנת התנצלות לכוהנת עם שני מלוויה. חזרנו לאוכל. פרגית צלויה מושלמת, קבבים, שווארמה וסלט טאבולה (אחד האהובים עלי) עם המון המון לימון ועגבניות. רוח בריזה הזמינה אותנו לביקור בים, ואכן ישבנו בחוף. קודם לכן, קיבלתי תפוח מסוכר. האמת שחלמתי שנים על אחד, ואז אחד הגיע. בחוף הים, נתתי לגלים לחדור לנעלי העור והגרביים שלי. נהניתי מהצינון שלהם על אצבעותי. לאחר אלף צילומים של מארגנת האירוע עם חברותיה הקוריאניות, קניות ועומס, נסענו חזרה. ראוי לציין שלאחר רחצה התמוטטתי מעייפות טובה.
זהו, רציתי לתעד.
ארדן של הגן.
“