פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2012-07-30
“
יש סיפור אינדיאני שאני ממש שונא. הוא הולך בערך ככה: נער אינדיאני צעיר מגיע לבגרות, ונשלח למערה עם שאמאן שבט זקן. הם יושבים מסביב למדורה קטנה והשאמאן מתחיל לזרוק צמחים לאש. לפתע פתאום מופיעה צללית מפחידה ואפלה, זהו זאב גדול ומפחיד, שמקפיץ את הנער ממושבו וגורם לו לברוח כמעט מחוץ למערה. השאמאן ממשיך, ומופיעה צללית יפה וענוגה של זאב חיוור, שמתחיל לתקוף את הזאב המפחיד… קרב האיתנים מתפוגג עם הלחש של השאמאן. “”מי אלו היו הזאבים הללו?!”” שואל הנער חצי נדהם חצי רועד. “”הם הזאבים שבתוכך. “” עונה השאמאן. “”בכל אדם יש זאב שחור ולבן. הזאב השחור הוא נורא ואיום, אלים, מפלצתי, רוצה כל דבר ובעל כוח להרוס כל דבר. הזאב הלבן הוא אדיב, עדין מלא שלום ועדנה ונועד להביא להרמוניה ולבניה.”” ואז הנער שואל: “”איזה זאב יותר חזק?”” והשאמאן עונה: “”זה שאתה מאכיל.”” נשמע כמו חכמה נייטיב אמריקן נפלאה, לא? ממש שיעור חינוך לילדים ולנוער. עם זאת, אין שום סיכוי שזה סיפור אינדיאני. אותם שבטים אמריקאים זיהו שכל דבר בטבע הוא קדוש ונפלא לכשעצמו, אלימות לצד אהבה, יופי לצד פחד… אלימות לכשעצמה אינה דבר רע. אנחנו מאפשרים לחיילים ולוחמים לגדל בקלות את אותו זאב אפל שנועד למשהו שהוא לא פחות מאשר ציד אנשים- שגם להם יש זאב שחור. העולם הוא לעולם לא שחור או לבן, אלא גוונים של אפור. תושבי אמריקה זיהו את זה, ולהם הקונספט של טוב או רע מוחלט היה זר בדיוק כמו ישו והשטן שהכנסייה הנוצרית הביאה עימה.
בלאק אלק, שהיה שאמאן רב עוצמה שהטיף לשבטים ללכת בדרך האדומה- אחרי שהוא זומן לאוהל הקשת בענן של האבות הקדמונים, כאשר שומרים שחניתותיהם היו רעמים ליוו אותו, הוא עצמו הוריד קרקפת ללוחם לבן שבא לתקוף ולהרוג בשבטו. בלאק אלק ובר הארט היו שני גברים שקיומם היה משמעותי למה שנקרא עכשיו Core Shamanism. קור שאמניזם הוא זרם צומח ותופח מאז שנות השבעים של ניסיון לזקק שאמניזם (אינדיאני, שרובו נכחד) למרכיבים הבסיסיים שלו, מבלי להתעסק במסורות מקומיות. מה זה אומר? זה אומר שפטישים של שבט הזוני, בובות קצ’ינה של שבט ההופי, מלאכות טיקסיות וחשובות שלא קיימות בכל שבט ושבט אלא רק ברמה המקומית, נעלמו. אם כל הזמן שומעים על אשת הבאפלו הלבנה, ומתעלמים שכל שבט מעל קו המשווה לא מכיל סיפור שכזה בגלל שבצפון אכלו איילים ולא באפלו, אז הממוצע מתקבל. הסיפור של אישת באפלו לבנה יפה יותר מסיפור אחר של שבטי הצפון, אז הסיפור הצפוני, נמחק. נשכח. אני מאמין שהשאמניזם האינדיאני שמתחיל להיכחד נבחר כמקור ללימוד, בניגוד לשאמניזם של יפן, בשינטו או אפילו של קוריאה שחי ללא הפרעה עד עצם היום הזה- בגלל בדיוק שהוא נכחד. אם נשארו רק סיפורים ורוחות רפאים, זה בסדר כבר לא לחגוג אותם כמו שצריך, זה בסדר להכניס את הערכים שלנו עבורם, גם אם הערכים הללו הם טאבו בשבילם. האם יש אדם אחד שמתיימר להיות שאמאן היום שישכב על תל נמלים אדומות מבלי לזוז? או לצוד קיוטה ושועלים בידיים חשופות? או לבלות ימים ארוכים מבלי אוכל ומשקה בשביל חיזיון רוחני? לא. אין לנו בעיה לתלות לוכדי חלומות ולתופף, לקחת סמים בסווטלודג’… אבל חס ושלום ללמוד את הדרך הישנה? אנחנו נחפש תחליף לזה הרי.
בוודו מלמדים אותנו שאין צורך לשים אוכל בטבע כדי להאכיל אורישה (כוח טבע) ניתן לעשות זאת, אבל אם נאכיל משהו שתחת חסותה של אותה אורישה, אז כאילו נתנו קורבן. אם אני מאכיל ילדים וזקנים וגורי חתולים אני מאכיל את אשו. אם אני נותן טיפ נדיב לספרית שלי או לקוסמטיקאית, אני מאכיל את אושון. אם אני פוגע או מעליב את אחד האנשים הללו, אז אני פוגע גם באורישות שהם תחת חסותם- וזה במידה והם הולכים בצורה נכונה בדרך האורישות- משמע, הקומסטיקאית לא פגעה בי קודם, על ידי שהיא לא חיטאה את מכשיר האפילציה שלה והדביקה אותי בפטריה, לדוגמא. במידה ופגעו בי, הגנת האורישות מוסרת ומורשה לי להעניש את אותו אדם שפגע בי- רצוי לבוא לאורישות בצנעה ולומר להן: “”אשו ואורישות נכבדות, אני מגיע עם קורבן נאה… פגעו בי… למדו את הלקח ודאגו שהנזק יצומצם בכיוון שלי בבקשה.”” עבד כל פעם מבלי צורך שאפילו אפתח את תיבת הקללות העשירה שלי- ולא אגזים ואומר, שהיא העשירה שבתיבות הקללה שקיימות בארץ. מכשפים צריכים למצוא את האיזון הנכון לדעת מתי להעניש בדיוק כמו ששאמנים צריכים לדעת לרפא תמיד.
יום אחד אליהו, מכשף תחת חסותו של אשו עם פנים של בארון סאמדי (פנים של אשו שפותחים את השערים של עולם המתים),פנה לשאמנית בארץ שגודלה על ענף שפרץ בסופו של דבר מלימודי השאמניזם הבסיסיים שיש כאן, בהנהלת טרה לב נאור ודוב טרובניק, תחת “”הרוח הגדולה””. לשאמנית קראו אלישע. הוא בא אליה בבקשה לעצה בהקשר של מערכת יחסים. היא אמרה לו שהיא לא מכירה אותו ולכן לא יכולה לייעץ לו. בזה נגמרה השיחה. קודם כל, שום שאמאן לא יכול לדחות בקשה לעזרה. חוק בסיסי. כולם השבט שלך- חוץ ממקרה של מלחמה. האל הטריקסטרי בתוך האנרגיה של אליהו, הכה ופצע מספר חתולים תחת חסותה של השאמנית. היה לה הכוח לזהות שהאנרגיה באה ממנו, אם כי, הוא לא הטיל כישוף לא במודע ולא -לא במודע עליה או על חתוליה. במקום להשכיל שהיא למעשה לא שירתה אדם כראוי, היא נכנסה לתקופה של אבל, מבכה את החתולים שנפגעו, תוןך כדי שהיא מפטירה: “”אני עם האנרגיות האלו, סיימתי!”” האם יש סוג של אנרגיה שהשאמן לא מוכן לקבלה? האם יש מרפא שהוא לא מוכן להעניק? האם שאמניזם זה סגנון חיים כמו אופנה חולפת? האם באמת במקום לקבל את המוות והפציעה ככוחות שיש לסגוד להם ולכבד אותם היא מבכה תוצאה של מעשיה שלה, מבלי להכיר בהם? לדעתי כן. יש כאלו שיחלקו עלי.
לאן מכאן? טבע יקירי… צאו החוצה, בחום בקור… להרים ולמעיינות… יש די והותר פינות חמד של יופי ועונג בארץ הזאת. תקשיבו לה ברוח, בפעימות הלב של האדמה… עם סבלנות היא תוכל ללמד אתכם… ספרים לא ילמדו אתכם משהו שהיא עצמה לא תוכל. ספרים ואינטרנט זה השראה. תופים ולוכדי חלומות ודמויות של חיות מגולפות באבן זה צעצועים… תהיו איתה. עם האדמה והלב. חפשו מורה שקודם כל יסביר לכם שאתם היא הסמכות העליונה ביותר. רפאו את הלב שלכם (וזה הכרחי!) לפני שתרפאו אחרים… אל תתנו לחוסר ביטחון וריחוק חברתי למנוע מכם לגשת…
תוספת: בפריסת הטוטם שלי, הגבריות שלי היא זאב. זאב לפי מסורות מסויימות הוא המורה המושלם, ואכן, הגבריות שלי היא כזאת שנובעת מהוראה, הצבעה וביקורת. המטרה של הרשומה הזו היא להשמיע קול נוסף לשאמניזם, כזה שאינו תחת המונופול המטופש של “”הרוח הגדולה”” כאן בישראל. היו ברוכים.
ארדן, של הגן.
“