פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2013-07-17
“
לפני עידן ועידנים הילדים של אימא צבר היו חלקי עור וגדלו ביער, יחד עם העצים, השיחים והפרחים האחרים. מכיוון שהם היו כה שבריריים, כל הלך, או בעל חיים נתקל בהם, ושבר אותם. אימא צבר בכתה. זמן רב היא חיפשה פתרון ולבסוף רוחה מצאה את אורונמילה- חוזה העתידות של האלים. היא הלכה אליו. הוא אמר שאפשר לשנות אותה בצורה שלעולם לא יגעו בילדיה. הוא אמר לה להביא לו מחטים וצמחים אחרים מן היער וסכין חד. הוא שחט מעליה תרנגול בשביל הדם, ולקרוא לאלגואה. הוא לקח את הסכין ועשה חתכים קטנים בבשרה. בחתכים הקטנים הוא החדיר מחטים ועיסה לבשרה אבקת קסמים שהוא רקח מן הצמחים. מאותו יום הילדים של אימא צבר צימחו מחטים ארוכות ואיש או חיה לא רצו לגעת בהם. למעשה, העצים שנפצעו מילדי הצבר, בחרו לא לצמוח לידם, וכך הקקטוסים נשארו לבדם, והארץ שהייתה סביבם הפכה למדבר צחיח מחיים של צמחים אחרים. ילדי הצבר ואימם אמנם שגשגו בשממה הזו, אבל נטרו טינה לאורונמילה על בדידותם. שנים ארוכות לאחר מכן, אורונמילה נרדף אחרי האויבים שלו, והגיע למדבר. הוא חש בטוח כי הוא זכר את הדבר שהוא עשה עבור הצברים- מלכי המדבר. הוא ביקש עזרה והשם סירבו. רק לאחר שהזכיר להם את ההגנה שהוא סיפק להם, הצברים ניאותו לספק לו מחסה.
הערות: הסיפור השולי הזה נלקח מספר על צמחים בשימוש הרפואי שלהם במסורת הלוקומי- Ewe Osain, ובחרתי בו כדי בעצם לבאר לקח שמסופר בצורות שונות בכל תרבות, וזה שכוח מגיע עם מחיר מסויים. כאן לא מדובר על האחריות בשימוש בכוח, אלא בעובדה שגם הכוח הטבעי שאנחנו מקבלים על ידי האלוהות מגיע עם מחיר ועם הודיה. כיום כאשר אני מקריב לרוחות על בסיס קבוע, אני בעצם מאשרר את הקשר שלי אליהן. אותם דבר עם אלים ופיות. בנוסף הצבר גם כאן מראה רוח מאוד עוקצנית, לא מסבירת פנים ועקשנית אולי כמו דימוי “”הצבר הישראלי”” המפורסם. האם לקחנו את החסות הרוחנית של הצמח עלינו כעם? אם כן, אנחנו צריכים להמשיך להעניק קורבנות לצמח הקדוש הזה שמגן עלינו כאן. וגם המכשפות שבינינו… המחטים ניתנו לצבר עבור הגנה… אין סיבה שאנחנו לא נשתמש בהם באותה צורה.
ארדן, של הגן.
“