פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2010-09-11
“
במקום מסויים זו אכן אשמתי. אני ביקשתי את זה מן היקום והוא כמובן בהנאה מלאה העניק לי את אשר ביקשתי. עוד כוח, עוד ידע, והידיעה שאני יכול להתמודד עם זה. חברי ביקשו ממני לקרוא למוריגן- השוטפת את בגדי החיילים לפני מותם, עורב המלחמה- היא שמכילה בתוכה עשרות אלות אחרות. עבדתי איתה. נתתי לה ללגום מדמי. והיא הודיעה לי בקול שאינו קול- שהיא לא תסתפק בקריאת שמה. היא לא תסתפק במילים ריקות, היא חיה ברגע המוות, בסיפוק ההרג, היא שגם מגוננת על אלו שאינם לוחמים אלא כופים עליהם קרב… ילדים. הגנתי על עצמי- אמרתי את כל מילות הכוח שנותרו לי עבור עצמי (כי את האחרות הענקתי בידי אחרים- כאשר באים אלי עם משאלה או רצון, הם מקבלים את מה שהם צריכים, ותלמידי דורשים ממני גמישות מושלמת ואנרגיה) והצלחתי להוריד את הסיכון לדיבוק לכמות נמוכה יותר.
אני יושב במכונית ממוזגת. מדבר עם אחד מאלו השלושה שיעזרו לי בטקס. אנחנו מדברים והקשר בינינו מתחזק. עושים דברים בסודיות שובבה- דבר שלא היה לי עם איש אחר. הוא גם לא פגע בי באופן אישי מעולם. מאוד קשה לעשות את זה. אנחנו מדברים בקלילות, אבל הענן שסביבי מתהדק. ברור לי שאם לא אכין את עצמי לטקס בצורה נכונה, גופי ונפשי לא ישרדו זאת. זה זמן רב שאני סוחט את עצמי מכל טיפה של אנרגיה רגשית- ולמרות שאני רגיל להכיל את הקטה בסאווין… בכל זאת… מדובר באלה, אלות אחרות. זה לא הדבר היחיד שמדאיג אותי, זה שאמור לשמור על גופי ונשמתי בחר בדרך חיים שבה הוא אינו נגיש, וכל מה שנותר זה היכולת שלי להפריע לו. יש לו הרבה נסיבות מקלות, אבל אני לא יכול לדבר איתו כמעט.
אני מרים חתיכה חלבית של אבן לא מרשימה. בגודל של שקד. היא חלקה במקומות ומחוספסת. כשהאור מכה בה בזווית הנכונה, היא מראה אלף צבעים- ירוק זורח, כחול אוקיינוס ואפילו אדום מבהיק, בהשתברות המים שבתוכה. האם גם כך אני וכוחי? פשוט מבחוץ, בזווית מסויימת זורח, אבל בלי זה, בלי האור הצבעוני שכוחו דומה לכוחי, האם אני סך הכל כלי שנועד לתעל משהו עבור האנושות ואז להיות זרוק כאשר אורי קמל? ככול שהזמן עובר יותר כך נדמה לי… ואז בא הטקס, ונכנסתי להכנות. יצרתי מקסם- גלמור, שיתן לי את החזות הפיסית של האלה בזמן שאני קורא לה- בתיקווה שהיא תסתפק בשלב הפשוט ביותר של ההשראה האלוהית ותקבל את מקסם השווא, כמו שהוא- ותאפשר לי לומר את מילותיה בגרוני שלי, שאוכל לתרגם האנרגיה. כמובן שאידיאלית היא לא תיכנס לי בכלל ותאפשר לי פשוט להזמין אותה.
ואז הטקס הגיע, התלבשתי, התאפרתי, הכנתי את לחשי המקסם את עצמי לטרנס. ביקשתי מאנשים שיעניקו לי מוסיקה- והלכתי הצידה. אמרתי את המילים- שיכינו את הגוף שלי להתנגד לכניסתה של המוריגן, אך יאפשרו לי לגעת בתמציתה בצורה נאותה וקטנה. הייתי בטרנס אישי- ואז המגן שלי פעל- הרגשתי חום, ריח מוכר, קול שקורא לי. זה זה שהקטה בחרה עבורי כמגן. האדם אותו כוננתי כדי להוציא אותי מהטרנס- והמגע היחיד שיוציא מגופי את המוריגן. הטקס התחיל ואני נדדתי מעט רחוק מידי.
הטקס התחיל, קראתי לה. והעולם עטה מלבוש אדום. מכאן… אני זוכר מעט מאוד. אני שוטטתי בעולם הקרוב לעולם הזה- אבל אם ציפיתי לכף ידה העדינה של הקטה שתיקח אותי ותניח אותי במקום שקט בעדינות, אז הייתי במישור מדברי, עם עצי אשור ושיטה עירומים מעלים- וירח מלא ואדום- שמאיר את העולם. כאב וצרחות היו בכל מקום- ודמעות ואבל. לפעמים יכולתי לראות את גופי, באחד מכלי המאגיה מהמקדש הפנימי שלי, מראה שחורה מאובסידאן במסגרת מוזהבת עם אמרלדים ואופל. אבל היו הפרעות וזה נראה כה רחוק… רעש ניפוץ. התעוררות. ההתנפצות הייתה עצמות רגלי. עצמות קטנות מאוד- שנשברו שנית והקשו עלי את ההליכה. הייתי בזרועות המגן שלי שהעיר אותי פעם שנייה באותו הערב.
האם היא השתמשה בגוף שלי לפגוע במישהו?
לא. אבל כמעט.
ריח הדם שם. היא לא סיימה. הרגלים שלי כואבות, אם אשב לא אוכל לקום בקלות. אני צריך להיצמד למגן שלי- זה שישמור עלי מדיבוק נוסף. תודה לאלים שלא פגעתי באיש. אותו הערב נלחמתי בה. בהן! כולם היו שם לעזור. ישנתי בלילה בתופת לוהטת. המגן שלי היה שם עבורי. ואז זה נגמר.
___________________________________________________________________________
שבת, ה11 בספטמבר
… הו, כמה עברתי מאז. זה היה שלב אחד בטקס עבור עצמי, שבו יכולתי להתחיל לבנות מחדש את המהות שלי. הקרובים ביותר אלי הוזמנו, ואלו שלא.. לא. היו יכולים להיות שם רק שלושה אנשים. זה שמעולם לא פגע בי, זה שמעולם לא שיקר לי וזו שקרובה אלי ויודעת עלי הכי הרבה. הם היו שם. הטקס נמשך לילה שלם ללא שינה עד שהתמוטטתי- ספר הצללים שלי התמלא במידע שנכתב בעט עשויה מנוצת עורב שחור, והאנשים שהיו מולי דיברו עלי, אלי מולי, מתוכי- דרכי. נפתחתי אליהם בזמן שריח המרווה העשנה מילא את החדר. מעבר לזה איני מעז לומר. אבל הרגישים שבאנשים אומרים שסוף סוף חזרתי לעצמי.
זה מבחן. אני לא חושב שזה מבחן במובן של האלוהים בוחן אותי, אלא אני בוחן את עצמי- בכמה אני יכול לעמוד, בכמה אני יכול לקבל, עמדתי מול הלילה האפל שלי ויצאתי מחוזק. לא הייתה אבן שלא הפכתי, לא היה שביל בגוף שלי שלא נחקר. חלק ממעשי ההתנהגות שלי גם השתנו. אני חושב שבסופו של דבר זה העניק רענון וטריות לאנרגיה שלי. לאחר מכן יכולתי לישון מצויין שוב, להקשיב לעצמי מבלי להרגיש דברים אפלים. האפלה עדיין שם, והיא עדיין חברה שלי, אבל אני משחרר אותה לאוויר ומתמודד איתה.
הרענון הזה חודר למקומות שבהם הייתה חשכה במשך שנים, ומעורר ומוציא רעלים החוצה. את אלו שאיבדתי, איבדתי. את אלו שחיבקתי אל ליבי, לא איבדתי אלא הקשר הודק וחוסר הביטחון האישי שלי נוקז מתוכו. מה שלא החזיק לא החזיק. בסופו של דבר, במבחנים שכאלו תמיד יש סכנה, תמיד יש משהו מאיים ותמיד יש משהו שמוקרב.
החגים באו והלכו, לבשתי בגדים לבנים וריחפתי בין קברים- אבותי היקרים- שגיליתי מחקירה עמוקה שהיו שייכים ללוויים ולפיכך עדיין אותו דם של כהונה כפרית זורם בעורקי. קברים מתפוררים. כאשר אני שם אבן כדי להשתתף בקבורה מחודשת וסמלית של כל אחד מהם, לכל אחד מהם יש לי תפילה. לסבתי- בריאות, לאחרים, דברים אחרים… מצד שני גם מרסל מרסו, אחיו של אב סבי, ודויד ברוזה, בן של אחות סבתי דמם זורם בי. זה לא הופך אותי לפנטמימאי צמרת או זמר על מפורסם, זה פשוט מותיר אותי כמו שאני, בסופו של דבר העבר מרתק אותי, אבל הוא נשאר עבר.
הדברים העסיסיים עדיין סודיים מידי.
זהו זה לבנתיים.
אתם רשאים לבקר בפורום מאגיה כדי לראות מתכונים חדשים לקטורת, וגם קללה נגד אנסים שכתבתי, ולהגיב.
ארדן.
“