פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2010-05-19
בפורום פאגניזם בישראל עלתה שאלה של רוחניות גברית. אני לא נמצא שם כדי לענות. אני לא כותב בפורום הזה בגלל שיש לי בעיה רצינית עם ההנהלה שלו. אבל יש לי תשובה. לגברים יש יותר בעיה עכשיו עם רוחניות מודרנית מאשר לנשים. נשים היו צריכות לגלות את עצמן מחדש, לעצב את הרוחניות שלהם לאחר שנרמסה. אבל היכן הרומסים? הרוחניות הגברית הפכה בעל כורחה להדוניסטית ודקדנטית: לכזו שהחשיבות שלה גדולה יותר מהרוחניות של כל האחרים. אלימה, משתלטת. זה כמובן לא אשמת הדורות האלו, אבל אנחנו יכולים לבחור בסיום של העידן הזה באופן רשמי.
ההתחלה של רוחניות גברית כמו התחלה של רוחניות של כל מגדר היא התחלה של מודעות עצמית: מה יש שם, מה אין שם, מה צריך להשתנות, מה היה בעבר, ומה חושבים שיהיה בעתיד- ובתוך הרשת המחקרית הזאת, למצוא את העצמי. אנחנו בתקופה של טישטוש מגדרי: לא מאמינים לי? רק תראו את כל הגברים שלובשים היום חולצות וורודות, וכל הנשים שהולכות עם בשמים של גברים. הומוסקסואליות מקבלת בעולם המודרני יותר סובלנות, ולפיכך עלינו לשאול לא רק מה מפריד אותנו מהמגדר המקביל אלא גם מה עושה אותנו דומה. תוך כדי כך למצוא את הסובלנות האמיתית לקשיים שלנו עצמנו ושל המגדר השני, וכבר לדעת שלא לכפות את ההבדלים המסורתיים. לא להתעקש לסחוב את כל התיקים כי אתה גבר, וגם מצד שני, שלא יהיה לך איכפת לחתל את הילד ולקום בארבע לפנות בוקר, בגלל שאתה הגבר. אלא לחלוק עם המגדר השני את כוחותיו.
אבוני מציינת, ובשכל, כי המושג “רוחניות גברית” הוא פגום- והיא כמובן גם צודקת. גבר, הוא קונספט חברתי מקובל- עם מניירות, בעיות ואימאג`ים שהם יכולים להיות גם מאוד לא רוחניים. הזכר הוא המין, הגבר הוא המגדר עם כל הנורמות החבריות הנובעות מזה. אם גבר בוחר להיות רוחני, שלא במסגרות הקיימות (ויש שיגידו כי הדת היהודית, הנוצרית והאיסלמית הן בהחלט דתות של רוחניות גברית- ולא זכרית) עליו לשבור את המסגרת של הדתות והרקע ממנו הוא מגיע. זה לא תמיד קל, ואם אני אצטט את הרצאתה של ד”ר יעל כץ-חנקין, מכנס הרוחניות העכשויות האחרון באוניברסיטת חיפה- אפילו הפולחן הוויקאני אינו טהור לחלוטין מהשפעות מונותאיסטיות: בתזה שלה היא טוענת שמדובר בסיפור גן העדן המתוקן, בו הנקבי מקבל את הגושפנקא החיובית, ולא הזכרי:
מיתוס גן-עדן משקף רעיון מהותי לערכי החברה המערבית הפטריאכלית. המיתוס מגדיר את היחסים בין המינים בחברה וקובע שעל האישה להיות נשלטת על ידי הגבר. ברובד המיתי, הסיפור מכיל עדויות למאבק בין האל והאלה שהסתיים בנצחון האל.
מבחינה אידיאולוגית תנועת האלה ואפת לגרום לשינוי; שבמסגרתו המטרה הבלתי מוצהרת של הפולחן היא לעשות תיקון למיתוס ולהשיב את הגלגל לאחור. מטרת השינוי להשיב את האלה ולשוב מחדש לעידן קדום בו היה לאנושות קשר סימביוטי עם הטבע, ועם האלוהות.
הציטוט הוא מחוברת תקצירי ההרצאות של אותו הכנס, שהתרחש בשמיני לשלישי בשנת 2010. כדי באמת ליצור שינוי התנגדות לישן, והתבססות על התנגדות לבד, לא מספיקה. המרד חייב להסתיים וחדש חייב להיווצר. לא חייבים להיתפס על העבר ההיסטורי או המיתי ויש צורך ליצור מיתוס חדש. מיתוסים כאלו מתחילים להתגבש מסביב, אם אחד יכול להביט.
השינויים שאנחנו עוברים חברתיים גם הם לא מאפשרים לאותו חיתוך סכמטי שהדתות המונותאיסטיות, ואחר כך, הניאו-פאגניות בטעות חיקו על ידי אותו ניסיון כושל לתקן את ההיסטוריה. כאשר אנחנו פותחים את ספרה של חמוטל בר-יוסף, מבוא לספרות הדקדאנס באירופה, היא שואלת סט שאלות מרתק שהיה בהחלט ניתן להגדיר “כשאלות” בשנות השמונים כאשר הספר יצא. היום חוששני, שהמשמעות משתנה- והיום מדובר בקביעות:
האם התרבות הישראלית העבירה את מרכזה מההתיישבות העובדת ומנופי ירושלים לרקוב שיינקין בתל אביב? האם האופנה מכתיבה נשים יותר `גבריות` וגברים יותר `נשיים`? האם פרוורסיות מיניות וסאדומאזוכיסטיות הן אופניות? האם ליותר ויותר אנשים צעירים, בעיקר מבתים אמידים ומשכילים יש נטייה להתנתק מהמציאות החברתית ומפעיליות הנחשבות לפרודקטיביות? האם יש יותר אנשים החיים בדיכאון ונכנעים לדחפי הרס עצמי?
מה אתם חושבים? אלו היו שאלות בשנות השמונים היום מדובר במציאות מוגמרת. אנחנו דקדנטיים ופוסט מודרניסטיים ואנחנו בעלי טעם חדש. כבר מגדר אחד ששולט בכל אחרים אינו מתאים ואינו מקובל, אלא נזילות, ואיחוד. הגברי בנשי והנשי בגברי. השאלה היא כבר לא “האם השמש היא זכר או נקבה” אלא “כיצד השמש היא גם זכר וגם נקבה” כיצד אנחנו זכרים ונקבות בו זמנית. אני חושב שלשאלות המגדר בעולם הרוח אין תשובה מלבד שבירה ותערובת. אנחנו נראה איך זה יהיה בעתיד.
לפחות בארץ יש כבר נביא אחד בנוגע לגברים ונשים- ולדעתי זהו גבי ניצן, שבספרו פרא ובדולינה הוא עוסק בדיוק בזכר עדין, רגיש נעים ועדיין מאוד גברי (וכמובן, רוחני וחומרי יחדיו) שניהם במידה מסויימת ספרים דידקטיים והם לא בלתי נטולי אלימות- אם כי הימצאות האלימות בעידן הגברי, אינה מצביעה בהכרח על סממן גבריות, כי דרך פתרון האלימות היא דרך חכמה, והרבה פעמים כזו שמראה הרבה חמלה. גם בסרטיו של מיאזקי, אחד מבמאי הסרטים החשובים ביותר במאה ה-20 והמאה הנוכחית, דמויות הזכרים שם לרוב הן נטולות גבריות ואלימות פעמים רבות נכפית עליהן- השאלה היא לא כאן ביחסי אלימות-גבריות, כמו שהשאלה היא כבר לא פריון-נשיות: אלא הדרך שבה מוצאים איזון בין הרך והקשה, הנוקשה והעדין.
בספרו פרא, המוצלח יותר של גבי ניצן לדעתי, אדם, שהוא רונן לשעבר, ירה לעצמו בראש אחרי שהוא נאלץ להתמודד עם המציאות של הכיבוש בארץ. הוא התעורר ללא זכרונות והיה צריך ללמוד הכל מחדש. הוא למעשה היה ילד בן שנה בגוף בן 27. והדבר שהוא רצה ללמוד יותר מכל הוא להיות קוסם, כמו זה שהוא ראה בטלוויזיה כאשר הוא התעורר. ובמסע שלו לאמריקה, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות וגם מעוז הפוסט-מודרניזם, הוא לומד בדרך רוחניות בדיוק את זה גבר עם מבט של ילד על העולם- נתקל שם במכשפות ניאו-פאגניות (שמקבלות דימוי חיובי ביותר) באינדיאנים, בטכנו-מאג שעוזר לו ללמוד מאגיה ולהבין סיפורים… אלי זה החזון של הגבר הרוחני החדש. ואולי לא. אלו רק רעיונות.
אפילו עכשיו בתקופה זו יותר זכרים מתעניינים בכישוף, בוויקה, ובדברים רוחניים אחרים שהם היו נחשבים נשיים. ולא, רובם לא הומוסקסואליים. אז נראה, פשוט נחכה ונראה.
ארדן.