פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2010-07-29
זה אחד הדברים שאני הכי הרבה אמביוולנטי לגביו. ערמות של ספרים לצד פח האשפה. בלי שום היסוס או אשמה, אני פותח את השקיות הכתומות, ומתחיל לחטט. רובם ספרי הוראה. איך ללמד, איך להתמודד עם ילדים קשים… אני שולף פלאפון משופשף ומדבר עם אחותי. אני אשים את הספרים הרלוונטיים בבית- והיא תעבור על מה שהיא צריכה. אחרי זה הצרכים שלי באים קודם. מציאה נדירה, ספרות אנגלית. טרגדיות של שייקספיר, ספרות כריכה רכה- פנטזיה וכולי. זה מאוד נדיר בעיר הזאת, טבריה, קוראי אנגלית מעבר לרמה הבסיסית ביותר.
זה מדהים אותי, התעוזה. בכלכלה של היום ספר חדש עולה בין שבעים למאה שקלים, “המטמון” הקטן הזה, גל הספרים הזה יכול לעלות אלפי שקלים. כל ספר במצב כמעט חדש… כמעט. בחלק מן הספרים שבחרתי היו הקדשות אישיות. ספר אחד מסומן משנת 1952. ספרים אחרים חדשים יותר, אחד הספרים היה מתנה לבת-מצווה, בשנות התשעים. הייתכן שכבר עברו עשרים שנה מאז? והוא נזרק, כמו אשפה יחד עם המשפחה שלו, ערמה של ספרים שמיועדים אך ורק לפח האשפה.
וזה לא רק ההשלכה של החפץ, הספר הפיסי. כאשר אדם בוחר להיפטר מספר, הוא בוחר להיפטר מתוכנו. מה התוכן של הספרים הדחויים הללו, אתם שואלים?
בעיקר ספרי היסטוריה. אבל גם ספרי ילדים, ספרות יפה יהודית ואחרת, וגם כמה דברים שהם ספרות בעלת איכות אחרת. ההיסטוריה נזרקת לפח. לא, לא רק הזבל ההדוניסטי היהודי ששיכפל את עצמו על המדפים והיה מלא בהערצה עצמית מיותרת שהיה קיים על המדף עד שנות השמונים, אלא גם היסטוריה אישית. האנשים הללו שכה אהבו את החלום של ציון המוזהבת, שהם נטשו את ההיסטוריה של מדינות המוצא שלהם. כל התרבות הזאת באותה ערמת זבל. מולייר, שייקספיר, ההיסטוריה של יהודי המזרח, ועוד ספרים שמחכים להתלכלך עם רקב ופסולת ביתית.
במיוחד עכשיו בשלבי החיסול של בית סבתי אני רגיש במיוחד. אימי ואחותי כל בוקר ביום שבת, נוסעות לשם- מפשפשות במאה שנה של מסמכים ותמונות, של סבתא וכל המשפחה שלה. סבתא לא זרקה כלום. את הבגדים הצלתי- שלחתי אותם לחוג לתיאטרון באוניברסיטת חיפה, שם הם ישומרו, ויטפלו בהם. אימי פחות סבלנית: זורקת, מה שנראה לה סדוק או לא שימושי: בובות ברבי שסבתא שימרה, סרגה עבורם בגדים ושיחזרה את שיערן עם גזירות מתוך שיערה שלה. במסורת שלי יש מקום מאוד חשוב לשרידים כאלו. הם לימנאליים. קדושים- כאלו שניתן לעבור איתם בין העולמות. אבל בשביל אימא זה זבל. בשביל אימא זה הכל בלגן שהיא עצמה צריכה להטריח לסדר. “ואני לא צריכה לשמור זבל בבית שלי.” זו הדרך שלה להתמודד. אבל היא לא מקבלת את הדרך שלי להתמודד עם כל זה. שזה לשמר במקום לזרוק.
אני עובד על האנרגיה שלי לאחרונה. יש הרבה דברים מבלבלים- ועכשיו אני מתחיל תהליך של דה פרגמנטציה.
ארדן.