ימי עצב

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2011-06-01

כבר המון זמן אני מאחר לכתוב, וזה יהיה פרוייקט סיזיפי פשוט להתחיל לשפוך כל מה שעבר עלי בזמן האחרון. אבל למרבית הפלא, האלים בחרו להעניק לי פתרונות, ואני אנסה לכתוב כאן ולשמר את פיסות הפתרון הללו. אני כבר למעשה אדם מאוד אחר מזה שכתב את הרשומה “”החופש ואשלייתו””, אבל למעשה אני מרגיש שגדלתי גם בכוחי וגם באישיותי. אתחיל בסיפור שמנותק ממני- בתור תצפית שמובילה אותי לפתרון. מדובר בסיפור אמיתי ומדויק אבל אני משנה את שמות הגיבורות על מנת לא לפגוע בהן.

הסיפור מתחיל עם שתי גיבורות נפלאות שלמדו בזמנו בחוג לתיאטרון באוניברסיטת חיפה. אחת בשם לילך, והשנייה בשם ורד. לילך הייתה ועדיין אישה גדולה מהחיים, פיסית היא גבוהה, וגם גופה שופע. היא הייתה מבורכת בכישרון דרמטי שאפשר לה למלא כל במה. העבר הפיקנטי שלה והקרבה שלה לדת היהודית עשו את האישיות שלה מושכת עוד יותר- וכן, היא הייתה ועדיין אישה סקסית מצחיקה ומלאת כריזמה. היא גם אז, כחלק מהחברה הדתית נשואה. זכור לי ערב אחד, שבו היא הביאה את בעלה- שהיה ההופכי שלה, גבר נמוך מצומק וחנון רציני, לצפות באחת מהצגותיה.  ציינתי את היותו חנון בבדיחות הדעת בפניה, בזמן שהיא עישנה סיגריה מאחורי הקלעים. “”כן,”” היא אמרה בחיוך לועג, “”אבל יש לו כזה ענק!”” היא סימנה בידיה עדויות הטופרים המסודרים היטב. אני והיא התגלגלנו מצחוק במשך כעשרים דקות.

ורד לעומת זאת, הייתה שונה מלילך. בזמן שלילך הייתה גדולה וממלאת חללים, ורד, למרות שהייתה רזה ולא מתבלטת, היה לה הקסם שלה. היא הלכה בעולם הזה, מראה ליקום את הצלקות שלה, והצליחה לשחק גם על הבמה וגם בעולם המאוד פיסי את “”משחק הילדה המופרעת”” שבעידן המודרני בפרט, ובטח ובטח בחברה הישראלית היו לו קונים נלהבים. היא החזיקה בתפיסת עולם מיסטית מדוכאת משהו, מאמינה בשיירים של דוקטרינות בודיהיסטיות שעברו אליה דרך מדיטציית וויפסנה. מספרת על התקופה בילדותה שבה היא “”הייתה רעה””- ואני חיבבתי אותה מאוד בגלל שאני מאוד אוהב לראות את עצמי כ””רע””. אבל על זה אחר כך.

ורד ולילך היו חברות מאוד טובות. פעמים רבות ורד ישנה בביתה של לילך, ושתיהן היו ישנות בלילה חבוקות. לא היה בזה אלמנט לסבי, אלא אהבה ידידותית טהורה ונקייה שיש רק להתקנא בה. שתיהן, למרבית הפלא היו כה מדהימות ש””התאהבתי”” בכל אחת מהן בנפרד- ואני לעיתים כה נדירות יוצר ידידים חדשים, במיוחד בסביבה משמימה כמו אוניברסיטה… רק לאחר שפיתחתי מערכת יחסים עם כל אחת מהן התברר לי שיש ביניהן קירבה כה גדולה. במשך שלוש שנים אכלתי עימן, ישבתי איתן, אמרתי את דעתי, נהניתי מריכולים עסיסיים אליהם אני מכור בצורה דרמטית והבנתי דברים שקורים שם. יום אחד, קרה מקרה הזוי. לילך, שהייתה מעט מגושמת, בטעות מעדה ובעטה בבטנה של ורד. בריחמה של ורד, הייתה ציסטה מאובחנת, ובטעות, בגלל הבעיטה הציסטה הזו התפוצצה.

לשתיהן היה ברור שהבעיטה לא הייתה מכוונת, אבל מכאן מערכת היחסים שלהן החלה להתפורר. במקום מסויים אני חושב שיכולתי לזהות את ההכרה שלהן, בכך שמערכת היחסים המופלאה הזו מתפוגגת כמו חיזיון שווא מול עיניהן, ושתיהן היו קורבנות מודעות, ובמקום מסויים התודעה שלהם צרחה “”הפסיקו עם זה! בבקשה, אני מתחננת, זו מישהי שאני רואה כמו אחותי!”” אבל לשווא. אולי כאן ראוי להכניס הערה, שבה אני פשוט מתעב את הקלות שבה בעולם המודרני קל לזרוק לפח דברים כמו אהבה, או חברות. קל לנתק דברים, קל מידי. היה להן גם קל מידי לראות כיצד השנייה פתאום “”כל-כך לא בסדר.”” לא עבר זמן, וההגנה העצומה שממנה ורד נהנתה כבת חסות מאוזנת של לילך, הגיעה לקיצה. בשילוב של גורמים אחרים ורד החליטה לצאת לשנה הפסקה כדי להתמודד עם עצמה. כמובן שהסביבה שחיבבה מאוד את לילך הייתה עוינת בצורה לא הוגנת לורד. לאחר אותה שנה הפסקה, היא חזרה (לילך כבר סיימה את לימודיה והמשיכה הלאה לתפקיד חייה דאז, שלגייה בהצגת ילדים שולית) ורד חזרה ובדממה שקטה ואופיינית סיימה חובותיה לתואר הראשון והמשיכה לתואר שני בתיאטרון באוניברסיטת תל אביב.

“”ככה זה,”” נהגתי לספר לעצמי, “”אנשים פשוט… מתרחקים. גם אימא שלי אומרת לי, אתה תחליף המון חברים במהלך ימי חייך...”” וכדומה. אני חייב להודות שלמשפחה הגרעינית שלי יש מזל פשוט נורא עם נושא החברים. החברים של אבא שלי ניצלו את מחלות הנפש האישיות שלו והפילו אותו בפח ובזכותם, הוא זכה לחופשה נפלאה בכלא כלנית, אימי שמרה על עצמה תמיד רחוק מעל לכל מערכת יחסים אנושית על ידי שמירה על עמימות והינומת מיסתורין שהשאירה אותה נפרדת מכל יצור אנושי, אחותי למחצה איבדה בשלב מסויים את כל חבריה, אני התחלתי עם חברים רק בגיל 16, אחרי ילדות בודדה מאוד. אני באתי לעולם הזה שבו יש דבר כמו חברים, סרוט, מוכה, חבול ואנוס. היה לי קשה לקבל, היה לי קשה לתת ובעיקר זה התמקד בקונספט המגע הפיסי.

היום ממש הבנתי משהו בנוגע לסיפור של ורד ולילך. לילך עם האנרגיה הגדולה שלה, נכנעה לזרמים של משהו שבהיעדר מילה אחרת, הוא אולי… גורל. ורד עם בעיות חוסר הביטחון שלה, סגרה צ’קרות בגוף שלה. הצ’קרה היא בעצם מעיין אנרגיה שהגוף מכיל. צ’קרות שונות מכילות מטרות שונות. והצ’קרות שקיימות בחלק הזה של הגוף הפיסי הם הצ’קרות של המין ושל הבסיס. צ’קרת הבסיס עוסקת בהישרדות ונחסמת על ידי פחד. ורד סבלה מפחד וחוסר ביטחון. החסימה בצ’קרה הזו, כמו שן רקובה שמדביקה את הבאה אחריה, חסמה את צ’קרת המין שקיימת ברחם אצל האישה הזו. לילך בעטה, ובאקט אינטימי של ניתוח כואב במיוחד זעזעה את הגוף של ורד. היא פתחה את הצ’קרות בבת אחת והמחיר היה גבוה. שבועות של כאב, נכות וציפיה לירידה בנפיחות של הציסטה הפצועה… הצורך בניתוח פיסי… היום יש רק שרידים של חוסר ביטחון וורד התקדמה יפה מעבר לבעיות שהיא סבלה מהן כל חייה. אבל המחיר, הקורבן שהאלים דרשו עבור אותו אקט גורלי הוא הרס החברות ללא תקנה.

המשך יבוא…

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *