פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2011-03-05
“
ככל שהזמן עובר, הערכים הנפלאים שבאו יחד עם העוצמה הרכה של הוליווד מאבדים את אחיזתם במציאות ואנשים מתחילים להבין: אין חופש. אנחנו צורכים את הדמוקרטיה והאמריקניזציה מכל כיוון, ואחרי מספר שנים שליבנו נשבר שוב ושוב מהקירות והחומות שמולן אנו עומדים מבינים את זה. במקום מסויים קל לנו לשקר לעצמנו כי אנו למעשה “”פריפריה”” אמריקאית- אבל למעשה כבר מזמן המשכילים למדו: אנחנו בכיבוש אימפריאליסטי תרבותי של מה שמוגדר: “”תרבות המערב””. כבר מזמן בחרו עבורנו, שהתרבות המסורתית של עמי האזור אינה מתאימה ומכבידה- אז חוסר המחוייבות האמריקאי כל-כך משך את ליבנו הקסים אותנו בריקות הכמעט זן-בודהיסטית שלו- וצללנו פנימה.
אין בארץ הזו שוויון הזדמנויות. אם נולדת למשפחה ענייה, סביר להניח שתישאר עני. אם אתה לא רוצה להיות עני, וההזדמנות הנדירה להתעשר משום מה קפצה עליך, סט מחוייבויות לסביבה הענייה שלך דורש ממך חלק גדול מהכסף, וכדי לשנות את הסטטוס שלך, עליך למכור את נשמתך ולהישאר בודד. אנחנו סוגדים לסיפור הצלחה כמו “”כוכב נולד””, כל מיני סיפורי סינדרלה שמזמן היו צריכים להישאר באגדות הילדים. אנחנו מקווים להיות אלו שמנצחים בתוכניות ריאליטי, או לפתע בשל השקעה זו או אחרת מתעשרים ויש לנו כסף. למה? כי כסף זה ביטחון. אין כסף ואין לנו נוחות. והנוחות שקיבלנו כה ממכרת.
אנחנו חושבים שיש לנו חופש, שיש לנו בחירה. אפילו כאשר אנו עומדים מול מדף בסופר אין לנו חופש. המוצרים שם נבחרו על ידי זיכיונות של חברת הסופר, ואפילו הסידור שלהם דובר אל הצרכן: “”קנה אותי”” או אפילו “”אל תקנה אותי, קנה את המוצר היקר יותר שעומד מולך””. ואני שואל את עצמי, האם הכלא הזה שטווינו סביבנו כמו קורי משי חזקים ובלתי שבירים ברורים לנו? אני מילדות למדתי שאין חופש. לא יכולתי לבחור אם ללמוד או לא בבית הספר, ולא יכולתי לבחור אם ללכת לצבא או לא (בזמני המשתמטים היו מעטים ומוקצים חברתית הרבה יותר מהיום) למדינה היה מונופול על חיי עד גיל עשרים ואחת. היום בגיל עשרים ושש, כאשר אני רשום למוסד של המדינה, האוניברסיטה ואני עושה תואר שני, אני יודע שאני עדיין שייך למדינה. כאשר אסיים את התואר השני שלי בנושא הומני ותרבותי, המקום שלי יהיה מוזיאונים, ספריות ואותה אוניברסיטה, אשר קירות האורן שלה מתפוררים, ורצפות הפלסטיק שלה שחוקות ואנרגיה של תסכול ממלאה את האוויר. המדינה צריכה טכנולוגיה. מה זה תרבות? הם לא בוחרים בי, אז אני לא יכול לבחור בהם. החוגים ההומניים הולכים וגוססים, וגם עם דוקטורט, או פרופסורה, אחד יכול למצוא את עצמו ללא עבודה בארץ ישראל.
אין ברירה, אין בחירה. אני תמה גם אם יכולתי לקבל חוגים אחרים- הרי הבדיקה ליכולתי להתקבל לחוגים אחרים מבוססת יכולת מתמטית, כי החשיבות העליונה היא שוב, טכנולוגיה. האם אני יכול לייצר טילים טובים יותר, או מחשבים עם ווירוסים מסוכנים יותר. אני יכול לייצר יצירת אמנות קליגרפית שלוקחת את הנשימה האנושית הרחק… אבל עבור מי שיושב בכנסת אין לזה חשיבות. עובדה, מאז שלטון רבין אין אפילו תקציבים לתיאטראות בארץ.
היו לי שתי ברירות, ואני בחרתי, באופן חופשי למרבית הפלא, כמה שניתן במסגרות שניתנו לי, לקחת את הברירה הלא צפויה: האם לחיות באשליה של חופש כמו טלה עירום ולצפות לטבח? או לזהות את העבדות שלי ולכופף את החוטים הנוקשים של המשי לצורכי האישיים. בחרתי בשני- ודבר זה נקרא על ידי ועל ידי חברי “”בחישה””, על בסיס “”בחישה בקלחת””. אני מניפולטור. זו מילה רעה היום ולא טוב להיות מניפולטור. אבל כאשר אני כבר בוחר “”לבחוש”” אני לרוב עושה זאת בשלוש כפיות באותה קדירה- כפית הפח, הכסף, הזהב ויהלום. כפית הפח היא המניפולציה הרגשית הזולה והבסיסית ביותר. כפית הפח שלי הלכה לאיבוד במקום כלשהו, ועתה איני משתמש בה. כפית הכסף היא סידור האירועים בצורה שכזו, שמביאה למימוש צרכי, ממש כמו בימוי של סרט או טלוויזיה. כפית הזהב היא ממש שימוש במאגיה- בצורתה האפלה והמוארת: וכבר כתבתי רשומה שבה הבאתי את מומחיותי בכישופי שליטה.
“