פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2009-05-01
אני מסתכל על עצמי מהצד- רואה איך התקופה הזו עוברת עלי- איך אני מתמודד עם כל משבר ומתגבר עליו, הגמילה שלי מקפאין, כתיבת סיכומים ואיגוד עבודות וקריאת מאמרים משמימים עד בכי- על השלטון היפני ושחיתויות בתקופת קויזומי. יש גם רגעים של אור- אני פנוי יותר מרוב חברי הסטודנטים בגלל שאיני עובד ומקבל תמיכה מלאה כלכלית ואחרת ממשפחתי היקרה- שנוטה לשמוע את רחשי ליבי והוקרתי כל הזמן.
והזמן חולף, חולף כשאני עסוק. עסוק בקריאה, עסוק בלימודים שמתחילים בשש בבוקר ונגמרים בשש בערב- משאירים את הגוף והנפש שלי מותשים- אבל מרוצים. זה הרעב, הרעב שמתמלא על ידי החומר שאני לומד. על תרבות ואמנות, ספרות שירה וחיים אחרים- רחוקים אקזוטיים לכאורה (ולכאורה בלבד) של יפן. ויש גם תיאטרון וההשכלה הבלתי נלאית ושאינה נגמרת- הכל מספק כמו צלחת מסודרת של סושי שנעשה על ידי רב אמן, ולא על ידי המסעדה שביקרתי היום- תרתי משמע.
היום גם ידידתי אלה זכתה ברשיון הנהיגה שלה על ידי מאמץ ודחיפה ודמיון מודרך ונשימות וקצת ריטלין (ונר חרוט וסגול עם שמן שליטה וודאני עליה ועל הבוחן) אבל הניצחון הוא שלה- ניסית כישוף גם בעבר שלא עבד כמו שצריך, ועכשיו הניצחון הסוחף למרות הטעות הזעירה שלה- גורם לי שימחה עבורה. השמש מאירה עלי קרן אחת זהובה וחיוורת ובורחת חזרה אחרי ענן אפור שמגן על עורי.
זה אכן זמן לקסם עבורי- הזמנתי את בת-דודתי, ואת תלמידתי היקרה ליום של כישוף. בת דודתי זקוקה לחופש מבני זוג מרעילים- וזימון של החדש. תלמידתי שהלכה לישון אחרי קריאה של מאמרים מאגיים ומדיטציה מודרכת, נהנתה להכין את החומרים- הקטורות והשמנים לטקסים שלנו. הטקס של הזימון היה מול חוף ים ונשזר מחדש במציאות הזאת על ידי טכניקות וויקטוריאניות דווקא. את הטקסט קראה בת דודתי בזמן שאנחנו זימנו שוב ושוב את הבחור שאמור להגיע.
החוף שמצאנו יפיפה- חול זהב, נקי יחסית ומים צלולים וכחולים. שלווה שכזו, דייג משליך חכה במרחק. אני מסווג את המיקום במחשבותי. מתעד את הדבר היפה הזה. אחזור לכאן. הטקס מתבצע- מצייר את המעגל במטה העץ על הרצפה. קורא ליסודות- לאלים ולטירת הכוכב שתיצור ספירה זוהרת מעלינו שתפריד אותנו מן המציאות. תלמידתי מפזרת קטורת שהיא רקחה על גחל. אפילו עכשיו צעדיו מהדהדים והוא מגיע. קדירת הנחושת זורחת בשמש האביבית- בלטיין מגיע.
ציפייה.
ארדן.