סאווין

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2009-11-07

אני חייב לציין שהסאווין הזה הוציא ממני המון אמוציות. אולי בגלל שאירגנתי את כולו, אולי בגלל שהייתי במרכז המערבולת של כל מיני תהליכים שלי ושל אחרים, ואולי בגלל שלמעשה ביקשתי את זה- רציתי לחזור ללב התמימות השחור וקיבלתי את זה- כל מחווה קטנה שאינה במקום הביאה אותי לדמעות, ואולי זה בגלל שבחרתי בטריקסטר כשף לסעודת סאווין (ולנסות לגרום לו לשמור על עקרונות ההגשה הקלאסית- ולהסביר לו שוב ושוב שקרפציו וסביצ`ה זה שני דברים שונים בתכלית זה סיפור מההפטרה) ואולי כאן התחילו דברים אחרים עבורי. אני אראה.
 
אני גורר את התמונה הממוסגרת באוניברסיטה. היא ענקית צבעונית ומציגה אישה שלד שציורה ביד אמן. אני מבקש להקל על הכובד, אז אני מקבל אישור לשמור אותה יחד עם דברים נוספים בחדר של המורות ליפנית בבניין אשכול. “אני לא לוקחת אחריות על הדבר הזה במשרד שלי” אומרת המזכירה בתיעוב. אין כאן אהבה אמיתית לסאווין אני חושב. והוא בא איתנו או בלעדינו. ביום חמישי חן ובן זוגה עומר באים לאסוף אותי- הוא התנדב להכין סושי לקבוצת 13 האנשים שנפגשים לסעוד בסאווין. הם אוספים אותי מהאוניברסיטה. התמונה הגדולה נכנסת בקושי למושב האחורי של “בינבה” המכונית האדומה של חן. בטיב טעם אנחנו קונים מה שאנחנו צריכים: חומרים לסושי. המקום של הדגים סגור, אבל חיוך שרמנטי וחיובי מעומר, המוכרת פורסת לנו סלמון. אני חייב לציין שאני מתוסכל למידי בחלק הזה. אני שאירגנתי ותיכננתי את סאווין הזה חודשים מראש, צריך להיתקל בקשיים לא מתוכננים. מדוע ולמה?
 
שקילת ידיים: שקט, חשיכה- ואז אורות, מידע מתקיף אותי וממלא את מוחי. מה שיעיל ומה שלא יעיל- הטוב והרע. לבסוף אני חוכך בדעתי. כישרון טבעי ומשמעת? יש אני עמוס אבל בכל זאת בוחר. יש לי תלמיד חדש. אני רוקם אותו לריקמת התוכניות שלי- מסביר בקצרה מה הולכים ללמוד. אני חושב שזה מעניין אותו מה שאני אומר. הוא ישיר- המחשבות שלו מהדהדות את המילים שלו וזה לעיתים משמים- כי אנשים צבועים לפחות מעניינים יותר. אני לא סומך על אנשים בקלות. עליו, משום מה- כן. אולי זה האור המזוקק שלו שמרחיק חשיכה בקלות… אני אאלץ להרהר בזה.
 
בביתי תה וכריכים. אנחנו הולכים לישון. יום חמישי באופן רגיל אני מותש מלימודי וכל העומס של קניות ועשייה נוספת פשוט גורמים לי להירדם. ביום שישי בבוקר יורד גשם מקסים ומזג אוויר מושלם לסאווין מתחיל להתגבש. גיל שהחליט לבשל לנו הגיעה בשעה עשר בבוקר. בטבריה אני מקרב את חן ובן זוגה לשווארמה הטובה ביותר בטבריה, עירי. קנינו כבר תבלינים לתה ועלי כותרת וורדים לקישוט המזבחות הרבים שיבואו בעיקבות שלושת הטקסים הבאים. המטריה נשברת ואני מאפשר לגשם ללטף את גופי. כבר מזמן לא איכפת לי- הלחות הזאת מעניקה לי רעננות- והלא אני זה שקרא בתשוקה עזה בשם זיפקנה: אל הסערות והגשם שיבוא ויעטוף אותנו.
 
בעיר עצמה אנחנו כבר אוספים את לטם, שהביאה איתה סיפורים ושירה מהריינבו (וגם סיפור על עזרה בבור החרא, שהיא תשמור לבלוגה שלה, כמדומני) עומר ריחם עליה וקנה לה מנה שווארמה. חזרנו אלי הבייתה שם חיסלנו את השווארמה בסבלנות עילאית- ורצנו לבשל ולקשט. עמרי השאמאן הגיע, והתחיל לדבר איתי על לוגיסטיקת סאווין ושלושת הטקסים שציפו לנו מאוחר יותר. השמיים אפורים, ברקים סגולים ממלאים את האוויר, ואני בנירוונה של שלווה ויופי. כל האורחים הגיעו בסופו של דבר: 13 איש כולל אותי. שלושה אנשים במטבח עוזרים לטריקסטר, כולל בן זוגה של חן שהתנדב בצורה טראגית להכין סושי. ואז מתרחשת דרמה: הוא הפך את האורז של הסושי צהוב. (בכוונה תחילה!) עם קרמל. דבר זה עשה אותו מריר בעיני. פחות אהבתי.
 
האוכל היה מושלם, והטקסים היו שלמים אם לא מושלמים. דאגתי שלא יצולמו שם תמונות, בגלל שטקס נחווה, ואין אדם שלא נמצא שם שרשאי לצפות. אז אספר: הטקס הראשון שולב עם ארוחה. ניזונו בקרפצ`יו, סושי, טורטליני עם בקר ופרמז`ן, ניסואז טונה צרובה, וקינוחים של מוס שוקולד, עוגיות שקדים וקינמון בצורת פנטכל, פאי דלעת ותפוחים. מן המזון אספנו מנה מהצלחת של כל אחד לקדירת נחושת. משם הלכנו בתהלוכה לקברי האימהות בטבריה, עירי. לא מעניין אותי אם הן באמת קבורות שם- האמונה שהם שם ומבנה דמוי הסטונהנג` שנבנה סביבם רלוונטי לעבודה שלנו. על הקירות רשום במרקר שחור לחשים ומשאלות של יהודים שחיפשו רחמים ובריאות מהשמיים ומעולם המתים. הבאנו לגומחות מעט מזון למתים. הודינו למתנותיהן וביקשנו דברים נוספים- כל הזמן בדממת האל הרפוקרטס- אל השתיקה המיסטית. הלחש נאמר לאחר מכן. המזון שוחרר- והשתחוויתי והלכנו חזרה לביתי.
 
המזבח הוקם- למזנון ישן צורף שולחן עץ עתיק וכבד- יוצר שתי מדרגות למזבח. פסלה של הקטה הונח לאחר כבוד במרכז. תמונה של אמנית שציירה את האישה זומבי לתערוכה ואני קיבלתי את התמונה המהממת לטעמי, בתור יצירה מרכזית. לצידה הונחו תמונות המתים בעלי הכבוד של קרובי המשפחה. לא הרבה הביאו תמונות למרבית הצער, אבל אלו שכן מיקמו אותן בפני יצירת המרכז. לטם עזרה בעיקר בעיצוב המזבח. קניתי עלעלי וורדים כהים, ועיטרנו את הבית והמזבח בהם. נרות וורדים, עצמות ודברים מתים כמו רעשני דלעת חלולים ושריונות צבים מרוקנים שנאספו בבר. זהו זמן של מוות.
 
חזרנו. נחנו קצת עם תה נצחי שנחלט שוב ושוב על ידי עומר במהלך הסופ”ש, והטריד את מנוחת עשב הלימון-המבורך-על-ידי-פיות שלי. אין לי מה לתאר את החניכה לדרגה השניה הוויקנית המסורתית בדיוק בגלל שהיא הייתה מסורתית. אני כבר הייתי בהכנה לטקס השלישי שהיה הפתעה, ולפיכך כבר הייתי לחליפין בתוך ומחוץ לגוף שלי. באמצעות הרצון כוחי שלי וכוחו של הכוהן הגדול “מורה דרך שאמני” היא קיבלה את כוחנו המשותף. ברוכה הבאה לעולם השיעורים הקצת יותר מסובכים.
 
והטקס האחרון ישאר סודי. הוא נועד רק לנוכחים- גופי ננטש, נפשי עזבה אותו כדי שאחרת תביא נבואה. אני לא יכול לדבר על הטקס הזה גם בגלל שאני לא זוכר דבר ממנו מלבד מספר מסרים לנוכחים שנמצאים בגופי ומשתחררים אל האוויר, ונשכחים ברגע שהם נאמרים.
 
היום למחרת היה ללא תיכנון. אריה בן זוגה של אנבל הביא משחקי שולחן, והטריקסטר ניגן לנו על גיטרה. היה תענוג מתוך תענוג- לא היה תיכנון ליום השני ופשוט נהנינו אחד מחברת השני בלי שום דבר אחר. כולם עזבו בערב של מחרת. הייתה תצוגה יפה של ריפוי הדדי ועבודה משותפת. קיוותי שגם הפעם נהיה נטולי פוליטיקה ומריבות אישיות- קצת התאכזבתי אבל כל זה היה שולי יחסית- אם כי הרגש המפעם בסאווין היה רגישות ייתר. ומתוך האפר- יצא עוף החול.
 
ארדן.
 

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *