פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2009-04-18
לפני הכל, כאשר האדם הראשון חשב כמו אדם- למרות שלא הייתה לו שפה כדי לבטא זאת, היא הייתה שם- במערות העתיקות, בזמן החשיכה. הלילה הפך להיות הזמן *שלה*. כל הטורפים שהם צורותיה התעוררו בלילה. האדם למד להתעורר ביום בו הטורפים האחרים נחים. אבל כאשר הוא נכנס למערה לברר אם הוא יכול להשתכן שם, הדובה, הלביאה, החיה המפלצתית- היא יפה כי היא יציר הטבע, שלוח בשר ושרירים, אבל היא גם מוות- וכאשר אתה עומד מולה יש שבריר של הבנה- בהירות שברגע זה ממש, היא לוקחת אחריות על ההמשך של המהות שלך- כיצור חי ולאחר מכן כארוחה מעוכלת. היא הייתה הירח אליו הזאבים יללו, הארס בשיני הנחש- זמן האפלה, המיסתורין והמוות. אין לידה פה.
כזו היא הייתה- האלה הראשונה שלנו. לא אימהית אלא גבירת החיות. לקח לאדם הראשון זמן בבילבולו להבין שיש משהו משותף בינו לבין החיות האחרות בוודאי- האם הוא הבין את הטבע יותר טוב מאיתנו בגלל שהוא חי שם? בספק. במפגש עם חיות אחרות התוצאה הייתה מוות של האדם או החיה. כישורי תצפית נובעים ממחשבה מדעית שבאה המון זמן מאוחר יותר. סביר להניח שאנחנו היום יודעים יותר על הרגלי השינה של דוב הקוטב מאשר האדם שצד אותו.
ככל שאני חוזר יותר אחורה, מעמיק שורשים אני חוזר אליה, אל אותה אלה. וזה משעשע כי השיח על האלימות היום נובע בארכטיפים גבריים- החייל, הצבא, סמלים גבריים- אבל האלימות שאינה משחק בין גורים האלימות ההורסת באמת גם היא היום מקושרת לאימא טבע- אלפי סרטי אסונות, סיפורים על חיים שנקטעו סתם ככה על ידי רוח, או גל או רעידת אדמה. ולכל כוח יש הפכי- אם חושך זו אישה אפלה ואלימה אז האור הוא גבר יפה עניים- הזמן שנבחר עבור האנושות- הזמן שבו אין טורפים רבים מידי- הזמן שבו החושים- אפשר לסמוך עליהם. לראות איזה פרי אינו מורעל.
ואז הגיעה ההכרה העמוקה שגם אנשים מכילים צד חייתי. לבישה של פרוות, עורות שתיה של דם- זו המטרה של קבלת הכוח של האלה לתוך הגוף האנושי. עדיין יש את במיסתורין של הוודון ואני בטוח בוויקה המסורתית גם שם זה היה- מפה העוצמה דם זה חיים וכוח. העור והפרווה- מיקסמי השווא של הדרואידים כללו גלימת נוצות. קללות רומיות ואחרות כללו טבלאות עופרת שהוקרבו למתים עם טקסט במי לפגוע ואיך. זו המאגיה העתיקה- זו המאגיה האפלה. והשאר? ממתקים.
זה הבסיס- מפה באו האחרים, האל הצייד, האלה האם, האלה העלמה היפה, האל הלוחם הנכה שמלמד את חכמתו לאחרים וחי דרכם- תוספים תרבותיים אזוריים והמשך המיתולוגיה שהפכה למגוונת לעשירה ופולקלוריסטית. אבל מתחת לשכבה העבה הזו- אותה אלה כהת עניים מביטה בי. כן, כאן בקו התפר בין אפריקה לסהר הפורה הרבה דברים התחילו- והקטה אלתי שהחלה בתור אלת הכל ואם החיות, הפכה לדברים שונים בגילגוליה ביוון ומצרים. ואז בא הציור הזה, היא עומדת בשלוותה במרכז חורבן הציווליזציות. במאה ה-19 נורא נהנו לכתוב עליה ספרות, ואמנות: זרמי אמנות של רומנטיזם, דקאדנס וסימבוליזם- היא נכנסה לתת-המודע המודע החדש. המהפכות הוציאו אותה בכוח משם שוב, נאציזם והתחדשות העולם גרמו לנו להאמין בקסם מסוג אחר: האגדות שנגמרו בטרגדיה בגלל שהאדם לא הצליח לרכוש את הערך הרוחני התחילו להסתיים בטוב, בגלל שיש לנו טכנולוגיה אנו מרשים לעצמנו *להאמין* שנוכל להדביר אותה- לקטוף את הירח כתאנה בשלה.
אני חושב, שזה מעולם לא נגמר. תמיד היו מכשפות, כוהנות נסתרות, גם בתקופה בה עיסוק בדברים שכאלו היה אסור או מסוכן. הן קישרו בין הטבע לאדם. זה תמיד דרש קורבן מסויים, בין אם זה ראייה אחרת של העולם ותחושה של בידוד חברתי ובין אם זה ממש להיות ניצודות על ידי אותה חברה אותה הן שירתו.
אני חוקר לעומק את המאגיה האחרת, הזאת שלא כוללת ברכות או דברים מוארים- את הנקרומנסיה, הקסם של המתים. זהו תחום נטוש היום, יש העדפה לדברים קלילים יותר, כאלו שלא דורשים התמודדות עם הטבע האפל האנושי והאחר. כן, יש כל מיני דברים קטנים, סיאנסים וזימונים של מתחילים אבל הלחשים העמוקים אלו שלוקחים אותך עמוק מתחת לאדמה- אלו שיש להם ריח של בשר רקוב, הם נשכחו- אבל אני שואל את עצמי, האם לא נמצא שם הכוח האמיתי?
ארדן.